ספטמבר 2013 | התקפה או לא על סוריה
ההתקפה, שתהיה או לא, על סוריה היא ביטוי לשינויים רבים המתחוללים בשנים האחרונות, מזה שני עשורים לפחות, במזרח התיכון בכלל ובעולם הערבי בפרט. השינויים בעיקרם הם ביטוי לתהליכים פנימיים בעולם הערבי והמוסלמי של המזרח התיכון.
עמי המזרח התיכון, הערבים והמוסלמים נמצאים בהתפרצות של תהליכי שינוי
כדאי להתייחס לנקודות הבאות:
אלו הם חלק מתהליכים שהובילו למציאות בה אנו עומדים בפני תקיפה, שתהיה או לא, בסוריה במהלך ספטמבר 2013.
אם נתחיל את הדיון מאמצע המאה ה – 19, עת התנועה הלאומית באירופה ביססה את מעמדה, הצליחה להקים וליצור מדינות לאום. תהליך שהושלם ברובו לאחר מלחמת העולם הראשונה. המזרח התיכון נחשף לרוחות מערביות של מודרניזציה ופוליטיזציה, אבל לא היה ביכולתו להחיל את התהליכים הלאומיים. מסיבה פשוטה שהמערב לא ראה בעמי האזור ישות פוליטית מפותחת דייה להקים מדינה עצמאית וודאי לא לאומית. למען הצדק ההיסטורי גם המערב עצמו לא ידע כיצד להקים מדינה, עובדה שהפתרון, לפחות במזרח אירופה היה של הקמת מדינות רבות מיעוטים במסגרת של מדינת לאום. אם מדינות הלאום במזרח אירופה לא הצליחו בתקופה זו לשמור על יציבותן, אז וודאי שלמדינות המזרח התיכון, שהוקמו במתכונת דומה, לא היו סיכויים טובים יותר.
המערב סימן את גבולות מדינות המזרח התיכון בהתאם להגדרתו, כולם ערבים, כולם מוסלמיים, לכן אין סיבה שלא תהיינה מדינות המשלבות את כולם. אלא מה, המיעוטים במזרח התיכון הם שבטים, שחיו במסגרות השבטיות מאז ומעולם, ולא נעשה שום ניסיון אמיתי לשלב או לאחד אותם.
גם במעבר מהערביות לאיסלאם נשמרו המסגרות השבטיות, שהוכיחו את שרידותן לאורך הזמן. מעצמות המערב, במסגרת תהליכים של קולוניאליזם קבעו גבולות, כאילו היה מדובר באירופה ולא במזרח התיכון. הגבולות האלו נשמרו כל עוד השלטון היה חזק דיו, כל עוד התקווה הייתה גדולה, כל עוד הסכנות היו ברורות, כל עוד ההמון נהג כהמון נבער.
האוכלוסייה הערבית הבינה, שמטרות השלטון אינן בהכרח מטרותיה. האוכלוסייה ראתה כיצד העושר האגדי של מרבצי הנפט האדירים מופנים למטרות השלטון ולא לרווחתה. האוכלוסייה הבינה שהעתיד אינו מבטיח שינוי, כעבור שנים רבות, כאשר מרבית מדינות העולם השלישי והעולם המתפתח מתקדם בפרמטרים שונים כמו בכלכלה, כמו בתרבות, כמו במדעים, כמו בפוליטיקה או בזכויות האדם, הם נשארו מאחור בעוני כלכלי ופוליטי מעליב. חלק מהראקציות למציאות הזו, הולידו ארגונים שונים שביקשו לשנות את המציאות, להחזיר את מרכזיותה של הדת לחיים הפרטיים והציבוריים. אפשר לראות בהקמתם של ארגונים את המהפכה החברתית של העולם הערבי והמוסלמי במזרח התיכון.
התפתחות הטכנולוגיה, זו שהצליחה להפיץ את המידע על המתרחש בעולם, הובילה רבים להבין את המציאות בה הם חיים, את חוסר התוחלת, את הפיגור של ההמון בהשוואה למדינות אחרות. הטכנולוגיה זירזה והאירה את המציאות, אבל גם ללא הטכנולוגיה ניתן לשער שהמידע היה מגיע, דרך הבנה בסיסית של תהייה וטעייה. כיום אנו חוזים במעבר משלב הבנת היחיד את כוחו ואחריותו לשנות, לשלב של הקמת ארגונים שונים העוסקים במגוון הנושאים המטריד: טרור, פוליטיקה, עיתונות, חברה, כלכלה, תעסוקה, צדק, השכלה, נשים, דת ועוד נושאים רבים לעבר שלב שבו הארגונים נמצאים בשלב של גישושים, כיצד לשלב את הכוחות ואת המטרות לשינוי המציאות. הניסיון המוצלח הראשון של ארגון ההמון החל בתוניסיה, משם המשיך ללוב, לסוריה, ולמצרים. ניסיונות נוספים שלא הצליחו או נבלמו בעת הזו היו במדינות המפרץ, באיראן ובתימן. שאר עמי ערב רואים ושומעים את הקולות וממתינים לשעת כושר. ניתן לראות שניסיונות עמי המזרח התיכון להסתייע בגורמי חוץ הובילו בדרך כלל למפח נפש ואכזבה, שכן הסיוע הותנה או הסתיר כוונת זדון וניצול. מדינות אירופה, רוסיה - על צורותיה השונות, וארצות הברית, נתפסות בחלק זה של העולם כהמשך הקולוניאליזם בדרכים כלכליות, פוליטיות וצבאיות, לכן החשדנות כלפיהן גוברת.
המהפכה הזו, המכונה "אביב ערבי", היא הכן אביב בנקודת מבטם של עמי המזרח התיכון, שכן זהו שלב של מאבק לסילוק השליטים הנוכחיים, שליטים רודנים שאינם פועלים למען רווחתם. האביב הערבי אינו פועל רק לשחרור משלטון הרודנים, אלא גם לשחרור מההשפעה והתלות במדינות המערב. דוגמה בולטת מאוד לקריאת תגר על הדומיננטיות המערבית, היא דפוס הפעולה של איראן. המזרח התיכון נמצא בשלבים שונים בתהליך הלאומיות שהוא עובר. חלק מהמדינות כמו תוניסיה, מצרים ותימן נמצאות בשלב שבו סולקו השליטים ועכשיו הן נמצאות בניסיונות לגיבוש לאומיות, בבחירת הנהגה, בכינונה של חוקה שתהיה מקובלת על חלקים נרחבים מהאוכלוסייה, ניסיונות להגדרתה של המדינה המודרנית, עד כמה ניתן להפריד בין דת למדינה. ארגון האחים המוסלמים מנסה לחבר ולשמור על מרכזיותה של הדת במדינה, לעומת גופים נוספים כמו הליברלים או הצבא השואפים לֶשָוֹות למדינה אופי חילוני.
אם נחזור להתקפה, שתהיה או לא, על סוריה בספטמבר 2013 אז ניתן להבין מה קורה נכון להיום בעולם הערבי. מאבק נגד האליטות השליטות שאינן רואות את תפקידן לשרת את האוכלוסייה אלה להעצים את כוחן ולפעול ככל הניתן להישרדותן. במרבית המאבקים, כמו בסוריה העניין הוא אכן עניין פנימי. המערב והעולם נמנעו מלהתערב לצד זה או אחר מתוך ההבנה הזו, ובנוסף לא ברור למערב מה טוב יותר, המשך המציאות הקיימת או אולי השינוי העתידי והמעורפל. ההתקפה, שתהיה או לא, על סוריה מונעת מאינטרסים מיוחדים של המערב, להמשיך ולשמור על הדומיננטיות ועל הערכים של המערב.
האם על מדינות המערב להישמר ממעורבות בסוריה ? מצד אחד המאבק האלים והעיקש של השלטון הסורי אינו מבשר טובות להתקדמותם של תהליכי שינוי בקרב האוכלוסיה הסורית, שכאמור מורכבת ממיעוטים רבים ומפורדים. מנגד המאבק האלים עדיין בשיאו, ולא ברור איזו אלטרנטיבה שלטונית תצמח בסוריה. הארגונים הסורים אינם בשלים דיים לקידומו של רעיון המדינה המודרנית.
כל זאת מבלי להתייחס לאינטרסים של ישראל.
המורדים כל כך מפולגים, גם אחרי שנתיים של מאבק לא הצליחו ליצור חזית אחת מוסכמת. לפיכך, אם המערב ימשיך להימנע מלהתערב כיצד הארגונים השונים הפועלים כיום יעצבו את פניה של סוריה החדשה. בעת הזו ישנן שאלות רבות ללא מענה, אנו נמצאים בעיצומו של תהליך, שיכול להימשך עוד תקופה ארוכה. כדי לקבל פרופורציה, צריך להזכר, שהמאבק הלאומי באירופה נמשך כמאה שנה, ובסופו של המאבק פרצו שתי מלחמות עולם. |