כותרות TheMarker >
    ';

    מילים שנוגעות...

    מילים מלב אל לב על מה שהיה וגם על מה שאולי שיהיה ...
    ובין לבין על מה שקורה ...

    טיולים , מוסיקה, מחשבות, אנשים ...


    0

    ערב ראש השנה - בית ילדותי ברחוב יותם - עוד מעגל נסגר ...

    5 תגובות   יום שבת, 31/8/13, 13:45

    אתמול, סגרתי עוד מעגל. ככה, בהפתעה גמורה... 3 ימים לפני ערב ראש השנה ... ועם ערך בעל משמעות לעיתוי ...

    אנחנו 3 חברות...לאחרונה החלטנו שכל אחת מאיתנו תוביל את השתיים האחרות לסיור במחוזות ילדותה , שהרי כל אחת מאיתנו גדלה בעיר אחרת ...
    אתמול, היה התור שלי ...
    חיפה של שנות ה-60 וה-70 ... ביה"ס היסודי שמוקף עכשיו בבית כנסת גדול. התיכון המוכר שהוא קמפוס של ממש ומשמש גם כסניף של האוניברסיטה הפתוחה.
    הבית ברחוב אהוד אליו נכנסתי עם הישמע האזעקה הראשונה בשמונה בבוקר, במלחמת ששת הימים... הפח ששימש מקום מיפגש לילדי הכיתה לקראת ההליכה לריקודי עם, החומוס האגדי ב"פינג'ן" , המסעדה המזרחית המיתולוגית הצמודה לקולנע "אורלי", שם ביליתי כל כך הרבה בסרטי ילדים ... המידשאות של קיבוץ בית אורן לשם היינו באים בשבת בבוקר ,עם שמיכת פיקה ושקית פירות, נהנים מנופי הכרמל ומנפלאות החיפושית הראשונה שנת 67' שאבא שלי קנה....

    *****************

    אבל ההפתעה המתינה לי דווקא בבית בו גדלתי ...
    לפני כמה חודשים כתבתי כאן פוסט - כשאני מעלה צילומים של חלון חדרי וגם של חלון המטבח והמרפסת שבה היה מטמון השוקולדים בארון ... ולא רק ...
    שנים אני עוברת מעת לעת ליד הבית שכבר נמכר לפני למעלה מ-20 שנה ...... הרבה זכרונות, נעימים וגם עצובים ... ההתייחסות לבית שהתפרק בטרם עת, שונה מאשר לבית משפחה הנמכר לאחר פרידה בשיבה טובה ...


    זכרונות רבים נותרו מהבית הזה. לכאן הגעתי בגיל ארבע וחצי . ילדה שחרחורת עם עיניים סקרניות. תולעת ספרים לעתיד, חורזת חרוזי מילים , עוד בטרם ידעתי אותיות מה הן .


    למחרת היום, אמא שלי מיהרה לחפש לי חברות חדשות, ומצאה את ענת, שליוותה אותי מאז  במשך עשרים שנה, כמעט, עד שכל אחת פנתה לדרך שונה לגמרי. כאן מצאה את עידו, הבן של השכנים, שביתו הפך לבית שני ממש, עבורי .

     

    מכאן יצאנו לטיולים משפחתיים בצפון הארץ. אבל מכאן גם יצאו הורי בדרכם האחרונה, ובטרם עת. וזהו זיכרון צרוב. אקורד הסיום הצורם הזה, מחזיר אותי תמיד לכאן, עם צער גדול.


    אתמול, בעודי מצביעה בפניהן על חלון חדרי, וממשיכה בעליה מכיוון החניה הפרטית של הבנין אל הרחוב , מביטה בחצי עין בחלונות שאר חדרי הבית, הציצו אלינו עיניים סקרניות ומחייכות, שלא הבינו מדוע הבית עטוף העצים והמבקש פרטיות, הפך לאתר תיירותי ...

    "גדלתי כאן" מיהרתי להסביר ...

    לא האמנתי, אבל האיש החייכן הזמין אותנו  להיכנס פנימה !

    פרפרים בבטן ? דמעות ? התרגשות ? ...למעלה מ-20 שנה לא נכנסתי "הביתה"....
    הרגליים שלי רעדו...כמעט פנטזיה של ילדה קטנה שאולי אמא תציץ מהמטבח ...שאבא ישב בסלון עם עיתון? שניחוחות הצלי בתנור עם הירקות האפויים ימלאו את חלל הבית...

    שנים חשבתי לעצמי מעת לעת, מי גר שם ? איך הבית נראה ? סקרנות מהולה בצביטה בלב ...

    אתמול, זה קרה. בתוך שניות, מבלי שהיתה לי האפשרות להתכונן ...

    כמו נאחזת לשברירי שניות במחוזות ילדותי, כמו מחפשת עוד נגיעה, ולו לרגע, במשפחתיות, במשענת, ביציבות וברשת הביטחון  של ההורים - רציתי לחבק שוב את הבית הזה ,

    שם גדלתי ...לנשום שוב את הניחוחות המוכרים...כמו "אינפוזיה" של אנרגיות טובות...


    מיד, חיפשתי מצד ימין את המטבח...אולי אשמע את אמא של י שרה שם בקולה הערב...

    אבל הוא כבר לא שם ...
    רציתי להגיע לפרוזדור המוביל אל חדרי הילדים -זה שחיבר אותם אל חדר ההורים, המקום שהכי כיף היה לישון בו במיטה של אבא ואמא , במיוחד בשבת בצהריים...

    אבל גם הוא כבר לא קיים...
    בחדר שלי, הפינה הפרטית שלי,  גרה ילדה חמודה,
    ובחדר הסמוך עוד ילדה חמודה. אבל כמובן - הכל נראה אחרת ...


    המטבח , בו הייתי "מיישרת", את עוגות השמרים של אמא בשבת בצהריים, כשההורים היו ישנים, הפך בחלקו לחדר ילדים נוסף, ועבר לצד שממול ...

    המרפסת בה היה הארון עם מטמון השוקולדים, איננה... ובאמת שכחתי לשאול את בעלי הבית איפה המטמון עכשיו ... : )

     

    מחיצת העץ והזכוכית כמו של פעם, עם כל הפסלונים מפורצלן והכדים מרומניה כמובן שכבר איננה ( איזה מזל ... : ) )

     

     

    הבית שלי, מעוז חיי עד לבגרותי...אבל הכל נראה כאילו לא הייתי כאן מעולם...
    עיצוב שונה כל כך, מרחב מחייה המתוכנן באופן המעיד על קודים שונים לגמרי של משפחתיות.

     

    השכנים כבר אחרים, כמעט כולם. איך לא , הרי חלפו 50 שנה בדיוק מאז באו הורי לגור שם עם ילדה קטנה מאד ... 50 שנה ???!!! ...

    לא יודעת איך לתאר התרגשות מהסוג הזה. קצת סחרחורת. קצת צמרמורת...קצת דמעות...הרבה געגועים ... הכל צף וחוזר כמו סרט ישן משנים רחוקות שעולה לאקרנים בערב הקרנה מיוחד וחגיגי ...

    *******************
    הבוקר, הבנתי שעוד מעגל נסגר.

     
    בערב ראש השנה לפני 31 שנה הובהלה אמא שלי,לראשונה, לבית החולים, והחג כבר לא היה חג.
    המחלה התגלתה בה, ואלה היו הסדקים הראשונים בבית שלנו, במשפחה  ובאמונה.

    אתמול, 31 שנה בדיוק אחרי, התרגשתי לראות חיים שלמים ושמחים של משפחה נחמדה, מסבירת פנים וחייכנית, מתנהלים בין הקירות של "הבית שלי"...

     

    כשראיתי את עיניה המחייכות של הילדה המתגוררת ב"חדר שלי" - ראיתי פתאם קצת את עצמי - ילדה קטנה ושחרחורת עם עיניים בורקות, סקרניות, וחיוך שמח אך ביישני משהו...

    ******************

    תודה מיוחדת מכל הלב , לדליה ואלי , שהכרתי רק אתמול בערב , שפתחו את ביתם בערב שבת, לשעה קלה, ואיפשרו לי לסגור את המעגל הזה, בצורה מפתיעה ומרגשת כל כך.

     

     

     

     

    ולפוסט הקודם על מטמון השוקולדים בבית שלי ברחוב יותם ...


    http://cafe.themarker.com/post/2878428/

     

     

    ''

     

    חלון החדר שלי - מצד ימין ומשמאלו חלון מרפסת המטבח . מטמון השוקולדים

    היה חבוי שם בארון ...

     

     

    ''

     

    חזית הבית

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/9/13 23:16:
      שנה חדשה חיים חדשים.
        1/9/13 18:06:

      ערב ניפלא חנה נעים מאוד (-:

      קראתי אותך וריגשת אותי עד דמעות

      כל כך מבינה לליבך, וכל התחושות שהציפו בך.

       

      החזרת אותי ליום שבו סגרתי מעגל עם בית הוריי ביפו לפני יותר מ-20 שנה

      (אבי ז"ל ניפטר ואימי אחרי מספר שנים עברה לאשקלון)

      אותו יום - עברו כל חיי ילדותי בסרט

      חזית הבית היה כל כך מוזנח להבדיל כשגרנו שם. הכל היה שונה

      רק עץ אחד שהוריי גידלו ואני הישקתי באהבה גדולה - נישאר כמו שהיה

       היתי חייבת מזכרת מהבית ויהי מה! (-:

      ניתרתי ותלשתי ענף מהעץ, השרשתי והצליח לי -

      יש שיאמרו שיכולתי ב-100 שקל לקנות עץ כזה במשתלה......

      אבל הענף הזה שהפך כבר לעץ אין לו מחיר והוא פשוט מזכרת יחידה מבית הוריי

      ואת כל הזיכרונות משם

      http://cafe.themarker.com/image/1618405/

       מאחלת לך חיים ארוכים ובריאים שנה טובה ונהדרת

      ושכל הברכות יתקיימו אצלך ולכל יקירייך

        1/9/13 12:38:
      מרגשץשנה טובה לך חנה
        1/9/13 08:49:
      גם לי יש "בית" כזה בחיפה ...מעניין . שנה טובה ....מכל הלב !
        1/9/13 07:27:

      חנה נשיקה

      מרגש הסיפור שלך.

      איזה זיכרון מעולה יש לך, זוכרת את כל הפרטים הקטנים . . .

      וכן,

      לפעמים מעניין אותנו להיזכר בחוויות של פעם,

      שיש להן ערך רגשי גדול בשבילנו.

      ~~~~

      מאחלת לך שנה טובה מאוד מכל הלב!

      ''

      פיד RSS

      פרופיל