כותרות TheMarker >
    ';

    משגיח כשרות

    בלוג שעוסק בדברים שמעניינים אותי ומעסיקים אותי, שזה אומר חילונים וחרדים, ישראליות, כנסת, זכויות אדם ודמוקרטיה (איור: עמוס בידרמן, הארץ)

    0

    כל אחד הוא ועדת חקירה

    18 תגובות   יום חמישי, 24/1/08, 08:53

    כמו כל דבר בשיח הציבורי גם מושג דו"ח ועדת החקירה עבר תהליך הפרטה מואץ @  בדיון הציבורי על מלחמת לבנון השניה סמל או מ"פ שווה הרבה יותר מגנרל, ההנחה היא כי אם הוא בכיר אז הוא שרלטן @ אפשר וראוי להתקומם על הרמז בדו"ח המשפחות השכולות, שהמשפחות השכולות של העבר יצאו פראייריות 

     

    פרסמתי היום בהארץ כמה רשימות שעסקו במאבק ההורים השכולים ומפקדי הפלוגות. הפוסט הזה הוא עיבוד של קטעים מתוכן לטקסט אחד. הורדתי בפוסט הזה את ההיבטים החדשותיים והשארתי את השאלות העקרוניות. ואשמח לתגובות ולרב שיח. 

    לא מחכים לווינוגרד. חייבים להודות שכמו כל דבר בשיח הציבורי גם מושג דו"ח ועדת החקירה עבר תהליך הפרטה מואץ. ביום שני חיברה ח"כ זהבה גלאון דו"ח שהורכב מעדויות בכירים על ההחלטה לצאת לפעולה הקרקעית. אתמול לא רק ההורים השכולים הגישו דו"ח לחברי הכנסת. כל תנועות המחאה חילקו חוברת משותפת של מסקנות והמלצות. זאת, כנראה בהנחה שהמסקנות וההמלצות של ועדת וינוגרד לא יספקו אותן. מעניין כמה דו"חות אלטרנטיוויים עוד יוגשו עד הדבר האמיתי בשבוע הבא. מתברר, שלא צריך שופט בדימוס ולא צריך פרופסורים ואלופים במיל'. כל אחד יכול להיות ועדת חקירה. 

    ההתחכמויות והפלפולים. דו"חות וינוגרד האלטרנטיוויים אמנם שונים באורכם ובהשקעה בהם, אבל לכולם מסקנה אחת שסומנה מראש וסביבה צויר הדו"ח, וזו כמובן אותה מסקנה אישית שוועדת וינוגרד לא תכתוב. כך ניסחו זאת ההורים השכולים: "ראש הממשלה לא יכול להישאר בתפקידו יום אחד לאור כישלונו הרב. ההתחכמויות והפלפולים מוסיפים לכישלונו בניהול המלחמה, גם מידה עצומה של חוסר הגינות, היעדר בושה וחוצפה. העובדה שהוא בוחר שלא לשאת באחריות למשגים ולטעויות שייחסה לו ועדת וינוגרד היא בלתי נסבלת ובלתי נסלחת".

    רק מי שסבל. לא כל חבר כנסת יכול לכנס מסיבת עיתונאים. כלומר, הוא יכול, אבל זה לא אומר שהעיתונאים יבואו. הורה שכול או מ"פ מילואים, כפי שראינו, יכול לכנס עשרות עיתונאים ומצלמות טלוויזיה בלי שום בעיה. איך זה קורה שלאנשים פרטיים יש הרבה יותר נגישות והרבה יותר השפעה בדעת הקהל מאשר למי שאמור להיות מנהיגינו? יכול להיות שהכל נובע מזה שאנחנו לא מאמינים לפוליטיקאים. אנחנו מאמינים רק למי שקשור ישירות לעניין, רק למי שסבל בעצמו, רק למי שהקיז דם. דעת הקהל הישראלית (ואולי זו התקשורת) היא כמו בג"ץ של לפני 30 שנה - לא כל אחד יכול לעתור, רק למי שמעורב אישית יש זכות עמידה. 

    מת סתם ככה. העוצמה הרגשית של השיטה הזאת אינה מוטלת בספק. כשאריאלה גולדמן, אמא של נעם שנהרג במלחמת לבנון השנייה, קוראת את הטקסט נורא ההוד שכתבה על בנה שמת סתם ככה, אי אפשר להישאר שווי נפש. "בסתיו היה זמן צל"שים לגיבורים החיים והמתים", כתבה גולדמן, "אך בני היה מאלה שנהרגו כאילו סתם... הוא היה מאלה שקיבלו את אות הגבורה ככה סתם לאחר מותם". 

    בכיר הוא שרלטן. ואילו למומחיות אין שום משקל בשיח הציבורי הזה: סמל או מ"פ שווה הרבה יותר מגנרל, ההנחה היא כי אם הוא בכיר אז הוא שרלטן. בכל מקרה, טקטיקה ומדיניות ביטחונית עוברים רע מאד בשידור. רק תחשבו כמה הרבה ביקורת נמתחה על דו"ח ועדת החוץ והביטחון על מלחמת לבנון השניה, דו"ח שהוכן על ידי קבוצה של בכירי המומחים לבטחון; ואיך איש כמעט לא העלה על דעתו למתוח ביקורת על דו"ח ההורים השכולים, שהוא ללא ספק דו"ח שהוכן על ידי חובבנים. 

    לתת משקל יתר. בדברי הסיום של הדו"ח מנסים ההורים השכולים להסביר: "אומרים שאין לתת לדבריהם של בני המשפחות השכולות משקל יתר בשיח הציבורי. אנו לא חושבים כך. אנו מייצגים את מי שזועקים בדממה שלא תיפסק לעולם, שככה לא שולחים חיילים לשדה הקרב". ההורים השכולים משוכנעים: "אין אפשרות לאטום את האוזניים ולא לשמוע זעקה זו. יש לתת משקל יתר להמלצותינו". ואולם, אי אפשר להתעלם מהפרדוקס הבא: אחת הסיבות העיקריות לדרישה שראש הממשלה אהוד אולמרט יתפטר היא שהוא מינה אדם חסר ידע ביטחוני לשר ביטחון. אבל מי מוביל את השיח הציבורי והדרישה להתפטרות אולמרט? כמעט רק אנשים חסרי ידע ביטחוני. 

    דו שיח חד צדדי. האמת היא שלא בטוח שאפשר לקרוא לזה שיח. כמו שיודע כל פוליטיקאי, אתה לא יכול להתווכח עם הורים שכולים. קשה מאוד לשאול אותם שאלות קשות. אתה לא יכול לענות להם. אי אפשר לעמוד בפני הכאב שלהם והפוליטיקאים נותרים חסרי אונים. גם עם מ"פים במילואים קשה מאוד להתווכח. הם באמת מלח הארץ. נכון אפשר לטעון, שמכתב המ"פים הדורש לפטר את ראש הממשלה הוא מעשה בלתי דמוקרטי ושבירת גבולות של מה שמותר ואסור בצבא. אבל איזה עוצמה יש לטענה הזאת מול תומר בוהדנה שמזיל דמעה ושואל "להיפצע ולהיהרג זה בסדר, אבל לומר מה הערך הנדרש מהמנהיגים שלנו זה לא בסדר"? כל מה שאפשר זה לשאול את בוהדנה מה היית עונה לחייל שלך שהיה מחתים את חבריו על מכתב להדיח אותך ושואל למה לההרג ולהפצע זה בסדר ולדרוש להדיח את המ"פ זה לא תקין. 

    שכול של פעם. אחד הקטעים החשובים ביותר בדו"ח ההורים השכולים, שפורסם אתמול, קובע: "במשך עשרות שנות קיומה של המדינה הצעירה שלנו שותקות משפחות השכול. הן שותקות על כשלים שנעשו ושותקות על רשלנות. ניתן להבין הקרבה שכזו במדינה צעירה, חלשה הנלחמת על חייה, אבל אין לה מקום יותר במדינת ישראל החזקה והמפותחת". אפשר וראוי להתקומם על הרמז שהמשפחות השכולות של העבר יצאו פראייריות וגם צריך לטעון שהן שתקו כי האמינו בצדקת הדרך. 

    נגמרה הסכנה? אבל מעל לכל הציטוט הזה מתמצת את כל המאפיינים של שיח מלחמת לבנון השנייה; את הפרטת הדיון הציבורי, את העדפת היחיד על הכלל, את העדפת הרגש על ההיגיון. אבל הבעיה העיקרית היא הנחות היסוד של ההורים השכולים: האם באמת מדינת ישראל חדלה להילחם על חייה? האם אנחנו כבר לא במזרח התיכון? האם היא באמת יכולה להרשות לעצמה את הצעקה הזו? ואם היא לא יכולה להרשות לעצמה, מי ישא באחריות? 

    לא לשווא. ועוד הערה אחת לסיום: אנחנו שומעים כל כך הרבה שהחיילים מתו לשווא, עד שזה נדמה כאמת מוכחת. אבל האמת היא שהם מתו במלחמה צודקת; וזה לא היה לשווא וגם לא סתם ככה. 

    עוד באותו עניין:

    להלחם בשביל לנצח

    לא בכל מחיר

    אין מצב למלחמה 

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/4/11 17:16:

      לעיתים צריך להעזר בשירותיו של חוקר פרטי

        27/1/08 21:52:

       

      כוונתי היתה שיש לאנשים פרטיים קושי לבדוק את פרטי הפרטים וצריך המון שיקול דעת והשקעת זמן. ולזה מועילה וועדה אם חבריה מקובלים כחכמים, יש להם גישה לנתונים, וכל הנוגעים בדבר דיברו איתם בפירוט.

      אתה צודק, וכך גם נהוג במערב.

      הבעיה שאצלנו ועדות מוקמות לא כדי לבדוק את האמת אלא כדי לערוף ראשים.

      ועדה שרק בודקת את האמת במטרה לשפר ולא מספקת את מנת הדם נחשבת לועדה שמורחת ומטייחת. בקיצור - בתפיסה הציבורית ועדות חקירה הן סוג של לינץ'. ועדת וינוגרד וזה בפרוש לזכותה העזה לסרב לשחק את משחק הגיליוטינה.

       

        27/1/08 18:14:

       

      צטט: shahar ilan 2008-01-26 07:16:08

       

      צטט: מנסה לחשוב 2008-01-26 01:51:41

      נופת צופים.

       

      וועדת החקירה מבחינתי היא המילה האחרונה ביחס למה קרה ומי אחראי.

      הוועדה אינה אלוהים. אבל הציבור חייב דרך כל שהיא להבין מה קרה שם. והדרך הכי יסודית להחליט זו הוועדה הזו. זה כמו פסק של בית משפט. זו הסמכות הקובעת לכל דבר ועניין (למרות שעקרונית כולם יכולים לטעות).

       

      כדי להבין מה קרה אפשר לערוך תחקירים ולפרסם את תוצאותיהם.

      זאת, בהנחה שהציבור באמת רוצה להבין מה קרה ולא לערוף ראשים.

      ועדת חקירה איננה מנגנון לבירור האמת, משום שבעצם הקמתה אתה קובע שהיה מחדל.

       

      הנחת הכישלון הטמונה בהקמת וועדה היא בעייה.

      יש גם בעייה שכן הציבור היה מקבל פחות ברצינות תוצאות שמזכות את הממשלה. ראה כותרות העיתונים לפני דו"ח הביניים.

      בעייה נוספת אותה העלה פרופ' אומן היא שוועדה יכולה להפחיד אנשים ולגרום להם להתכסת"ח במקום לקבל החלטות. תתאר לעצמך שלפני שתתחיל עם בחורה תדע שאם תעשה טעות תעמוד למשפט על כישלון....

       

      כוונתי היתה שיש לאנשים פרטיים קושי לבדוק את פרטי הפרטים וצריך המון שיקול דעת והשקעת זמן. ולזה מועילה וועדה אם חבריה מקובלים כחכמים, יש להם גישה לנתונים, וכל הנוגעים בדבר דיברו איתם בפירוט.

        26/1/08 07:16:

       

      צטט: מנסה לחשוב 2008-01-26 01:51:41

      נופת צופים.

       

      וועדת החקירה מבחינתי היא המילה האחרונה ביחס למה קרה ומי אחראי.

      הוועדה אינה אלוהים. אבל הציבור חייב דרך כל שהיא להבין מה קרה שם. והדרך הכי יסודית להחליט זו הוועדה הזו. זה כמו פסק של בית משפט. זו הסמכות הקובעת לכל דבר ועניין (למרות שעקרונית כולם יכולים לטעות).

       

      כדי להבין מה קרה אפשר לערוך תחקירים ולפרסם את תוצאותיהם.

      זאת, בהנחה שהציבור באמת רוצה להבין מה קרה ולא לערוף ראשים.

      ועדת חקירה איננה מנגנון לבירור האמת, משום שבעצם הקמתה אתה קובע שהיה מחדל.

        26/1/08 01:51:

      נופת צופים.

       

      וועדת החקירה מבחינתי היא המילה האחרונה ביחס למה קרה ומי אחראי.

      הוועדה אינה אלוהים. אבל הציבור חייב דרך כל שהיא להבין מה קרה שם. והדרך הכי יסודית להחליט זו הוועדה הזו. זה כמו פסק של בית משפט. זו הסמכות הקובעת לכל דבר ועניין (למרות שעקרונית כולם יכולים לטעות).

       

      העירוב של הדם והרגש האימהי בהחלטות אסטרטגיות הוא טירוף.

      הישרדות של מדינה כישראל במזרח התיכון עולה מחיר דמים. 

      ההישרדות של המדינה אינה מובטחת.

      ומחיר הדמים הוא משהו שעושים עליו חישובי עלות ותועלת. אין מה לעשות. מי שמתרגש מדם יפסיד בכל המלחמות.

       

      אינני יודע האם הנסיגה מלבנון היתה מוצדקת. אבל אף אחד לא דיבר על השיקול הציני הפשוט שחיים של 10-20 חיילים בשנה זה מחיר סביר להשארת הסטטוס-קוו בדרום לבנון.

       

      זה לא כי לא איכפת לי מחיי אדם. זה בגלל שדרך הרחמים והאימהיות תביא למוות של הרבה יותר חיילים ואזרחים. מי שאומר "הלעולם תאכל חרב" נאכל בפי החרב. 

        25/1/08 15:38:

      שעתיים לאחר חטיפת החיילים בצפון פרסמתי מאמר באתר החדשות "סקופ" תחת הכותרת:

       

      להשמיד עכשיו את "משולש הטרור"

      יצחק אדרי  12/07/2006 14:36

       

      ביום הקשה הזה צריכה מדינת ישראל לצאת באמירה חד משמעית ולא מגומגמת. אמירה שתופנה לעולם החופשי ובפרט "למשולש הטרור", והיא שמדינת ישראל רואה באיראן, סוריה ולבנון אחראיות למצב המתדרדר.

       

      מדינת ישראל צריכה להנחית מהלומה ולהגיע למשולש טרור זה ולהכות בטהרן, דמשק, ביירות. כל הכלים כשרים, כל החיסולים כשרים, כל ההשמדה של ההנהגה הטרוריסטית כשרה, כל להבות האש שישרפו את מטות הטרור כשרות, כל אש הגיהנום שתאכל את קורי הטרור כשרה, כל פירוק והשמדה של יסודות הטרור כשרים. הכל כשר בהשמדת "משולש הטרור", הכל כשר ומחוייב המציאות, בעיקר כעת, לאור ההתקפה הארוכה של "משולש הטרור" שמאיים על בסיס קיומנו במדינה. למאמר המלא>>>

      תמכתי במלחמה גם כאבא למ"פ ביחידת חי"ר.

      הפעלתי את העצומה הראשונה מייד בסיום המלחמה הקוראת לחלוץ להתפטר ולהקים וועדת חקירה ממלכתית-חברתית.

      מה שלא מפריע לי היום לפרסם את קריאתי לרה"מ אולמרט:

       

      הערה: מדינה שאינה יודעת להקריב את מיטב בניה על אדמתה, אין לה זכות קיום.

      תודה.

        25/1/08 11:37:

       

      צטט: אודי דן 2008-01-25 11:29:25

      במה בדיוק אולמרט אשם? בכך שתפקד באופן שניתן היה לחלוטין לצפות אותו? מי שכשל הוא הבוחרים. אנחנו (גם אם לא אני) בחרנו פוליטיקאי, וזה בדיוק מה שקיבלנו. עכשיו תגידו - כנראה שבישראל אסור לתת לפוליטיקאים להנהיג. אני מסכים, אבל לא צריך לצלוב אותו, רק לבחור מישהו אחר.

      אחלה. רעיונות, שעונים להגדרה "מנהיג ולא פוליטיקאי"?

        25/1/08 11:34:

       

      צטט: גידי קוסטא 2008-01-25 10:35:18

      שחר,

      לשמחתי העמדה שאתה מבטא מתחילה להישמע לאט לאט גם בתקשורת. כאב השכול הוא בוודאי בלתי נתפס, בין אם הוא תוצאת מלחמה, תאונת דרכים או מחלה. בסיום המלחמה היו חיזבאללה ולבנון בטוחים שהם הוכו מכה נוראית. אנחנו שכנענו אותם כי ניצחו, בגחיגה של סקילת המנהיגים, ובהקמת ועדת וינוגרד המיותרת.

      בדיקה עניינית של מלחמות העבר תלמד שניהולן לא היה תמיד מוצלח יותר. אם יש ראש ממשלה בישראל שלמד משהו מנסיונו, הרי זה אולמרט.

      הפיכתו לסמל הרוע, והנסיונות לייחס לו כוונות זרות בניהול המלחמה, הם עוול נורא לדעתי. אכן, הצבא לא פעל באופן אופטימלי. זאת אולי אחריותו של ראש הממשלה, אבל בוודאי לא אשמתו.

      כוכב בברכה.

      כמעט כולנו (90% מהציבור היהודי) תמכנו במבצע הזה. אני חושב שראוי שנזכור את זה ונקח אחריות. אחריות במקרה הזה היא לא לערוף ראשים ולא לחפש שעיר לעזאזל, אלא להפיק לקחים. אני חושב שכמה לקחים מרכזיים צריכים להיות:

      יצירת מנגנון שישלב חלקים כמה שיותר גדולים מהמערכת הפוליטית באחריות ובקבלת ההחלטות.

      מי שלא מוכן לפעולה קרקעית כואבת, ושלא מוכן להביט לעם בעינים ולהגיד לו שיהיו הרבה נפגעים, שלא יצא למלחמה. הניסיון הכואב של מלחמת לבנון השניה מוכיח שאין מלחמות סטריליות.

      חייבים לחזור לסולם ערכים שבו צה"ל אמור להגן על האזרחים ולא להיפך. במלחמה האחרונה זה עבד הפוך, וזה מטורף.

        25/1/08 11:29:
      במה בדיוק אולמרט אשם? בכך שתפקד באופן שניתן היה לחלוטין לצפות אותו? מי שכשל הוא הבוחרים. אנחנו (גם אם לא אני) בחרנו פוליטיקאי, וזה בדיוק מה שקיבלנו. עכשיו תגידו - כנראה שבישראל אסור לתת לפוליטיקאים להנהיג. אני מסכים, אבל לא צריך לצלוב אותו, רק לבחור מישהו אחר.
        25/1/08 10:35:

      שחר,

      לשמחתי העמדה שאתה מבטא מתחילה להישמע לאט לאט גם בתקשורת. כאב השכול הוא בוודאי בלתי נתפס, בין אם הוא תוצאת מלחמה, תאונת דרכים או מחלה. בסיום המלחמה היו חיזבאללה ולבנון בטוחים שהם הוכו מכה נוראית. אנחנו שכנענו אותם כי ניצחו, בגחיגה של סקילת המנהיגים, ובהקמת ועדת וינוגרד המיותרת.

      בדיקה עניינית של מלחמות העבר תלמד שניהולן לא היה תמיד מוצלח יותר. אם יש ראש ממשלה בישראל שלמד משהו מנסיונו, הרי זה אולמרט.

      הפיכתו לסמל הרוע, והנסיונות לייחס לו כוונות זרות בניהול המלחמה, הם עוול נורא לדעתי. אכן, הצבא לא פעל באופן אופטימלי. זאת אולי אחריותו של ראש הממשלה, אבל בוודאי לא אשמתו.

      כוכב בברכה.

        25/1/08 01:08:

      אילן,פעם ראשונה שאני באמת מיצר,שאי אפשר לתת שתי כוכביות בבת אחת.

      אז אני אשמור לך את השניה לפוסט הבא.

      הציע את הפוסט לעיתונים הגדולים הם יחטפו אותו.

      יש לשכפל את דברי החוכמה שלך ולפזר בבתי הספר בבתי הכנסיות ובבתי גילוליהם של האיכ"סים.

      איכ"ס=אשכנזי,ימניף,כיפה סרוחה.

      תודה. 

        24/1/08 22:20:

       

      צטט: shahar ilan 2008-01-24 19:10:01

       

      צטט: zxxx 2008-01-24 18:58:54

      נ.ב. המלחמה אכן היתה צודקת - גלאט צודקת. עם זאת העיקרון בפרפרזה של 'במלחמה היה אל תהיה צודק אלא היה חכם' ראוי לו להנחות את הפעילות כשהצדק מהווה את הקטליזטור בלבד.

      אני מאמין שהצלחנו במלחמה הצלחה מוגבלת בלבד וספגנו אבדות רבות, משום שהמלחמה נוהלה לא כדי לנצח אלא כדי למנוע אבדות. ככה אי אפשר לנצח. זו, לדעתי, הבעיה האמיתית של המלחמה, אבל בה כמעט אין עוסקים.

       

      שלום שחר

       

      אני שמחה לקרוא אותך, קול אחר, ענייני.

      כל טוב

      שולמית

        24/1/08 19:10:

       

      צטט: zxxx 2008-01-24 18:58:54

      נ.ב. המלחמה אכן היתה צודקת - גלאט צודקת. עם זאת העיקרון בפרפרזה של 'במלחמה היה אל תהיה צודק אלא היה חכם' ראוי לו להנחות את הפעילות כשהצדק מהווה את הקטליזטור בלבד.

      אני מאמין שהצלחנו במלחמה הצלחה מוגבלת בלבד וספגנו אבדות רבות, משום שהמלחמה נוהלה לא כדי לנצח אלא כדי למנוע אבדות. ככה אי אפשר לנצח. זו, לדעתי, הבעיה האמיתית של המלחמה, אבל בה כמעט אין עוסקים.

        24/1/08 18:58:
      נ.ב. המלחמה אכן היתה צודקת - גלאט צודקת. עם זאת העיקרון בפרפרזה של 'במלחמה היה אל תהיה צודק אלא היה חכם' ראוי לו להנחות את הפעילות כשהצדק מהווה את הקטליזטור בלבד.
        24/1/08 18:56:

      יש כמה דברים שהם מעבר לויכוח כי מדובר בעובדות שעלו וצפו במלחמה או מיד אחריה ולעיני כל: כוחות יצאו ללא איבזור הולם, ללא אספקה הולמת, ללא תוכניות ברורות וללא פיקוד מגובש. האם יש על דברים אלה עוררין? אם נניח שלא אזי מחאת כל אחד היא לגיטימית גם ללא דו"ח הוועדה. אם נניח שיש עוררין על חלק מהעובדות הנ"ל עדיין ניוותר עם מספר עובדות (אספקה, ימ"ח, ברדק (ע"ע אירוע כפר גלעדי שזה הברדק בהתגלמותו ובמלוא נבזותו)) ללא עוררין ודם אז זכות המחאה לגיטימית וראויה. השאלה הפתוחה היא למי להפנות את האצבע - למי שנמצא חודשים ספורים בשלטון או לקודמיו וקודמי קודמיו. לאור זאת מחאת ההורים השכולים אולי לא פוגעת במטרה המדויקת אבל ראוי לה להשמע. 

        24/1/08 18:47:
      אכן פוסט יפה שמתאר מה שהרבה מאיתנו מרגישים. חבל שהוא לא מייצג את הדעה הרווחת בתקשורת, שהיא הגורם העיקרי שמאחורי השיח הרדוד, הציני, פופוליסטי והלא אחראי.
        24/1/08 18:00:

      הנה לינק לרשימת חברי הכנסת ה-17. אתה יכול לבדוק אותה בעצמך. תמצא שם אני מניח בין עשרה לעשרים שבשמם דבק רבב (רובם אגב שרים בעבר או בהווה, כלומר אנשים במידה רבה כבר אינם רואים עצמם כסתם חברי כנסת). אני מעריך שתמצא כמאה חברי כנסת שאין שום שחיתות קשורה בהם. חלקם מוכשרים יותר, חלקם מוכשרים עוד יותר, חלקם מוכשרים פחות. כמו כל סקטור בחברה.

      אני מכיר את היאוש שאתה מבטא, אני כל הזמן פוגש אותו, ואני נלחם בו כמיטב יכולתי. זאת, לא רק משום שלדעתי הדימוי הזה גורם עוול קשה לחברי הכנסת ולכנסת כולה. אלא בעיקר משום שחוסר האמון הזה מסכן את הדמוקרטיה. התוצאה היא למשל האנרכיה המוחלטת בדעת הקהל בנושא דו"ח וינוגרד, שאני מתאר ברשימה הזו.

        24/1/08 15:38:

      לצערי הטענה שרמת האמון גדלה ככל שדרגת הדובר יורדת עושה רושם כנכונה. קשה היום לזרוק אפונה בכנסת, בעיניים עצומות תולא לפגוע במישהו שריח של שחיתות נודף ממנו. ועם כל הכבוד לדמוקרטיה, ועיקרון ה"חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו", ריבוי החשדות לכאורה כלפי נבחרינו (שלא לדבר על כתבי אלו שכבר הוכחה אשמתם), הוא לכשעצמו מחשיד. נכון אולי שמ"פים והורים שכולים אינם מומחים (וזה דרך אגב נתון בספק, כי הורה שכול עדיין יכול להיות מומחה בענייני ביטחון, שהרי איבוד ילדים אינו נחלתם רק של אלו שאינם מומחים), אך כיצד ניתן להאמין למומחים כאשר ריח עז של טיוח וכיסתוח עולה מהם. והרי תרבות החפיף וה"סמוך" לא נוצרה במלחמת לבנון השניה, ואולי עכשיו אנחנו קוטפים את הפירות הבאושים של המטע שאבותינו נטעו, מאחר וכבר איננו יכולים להאמין לאף אחד, ולסמוך אף על מנהיגנו שנוקטים צעדים מושכלים, נטולי פניות, הן במעשיהם והן במינויים שהם עושים. 

       

      פרופיל

      Shahar Ilan
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      פיד RSS

      ארכיון