| יש גם ימים כאלה, לקום בשעה ארבע וחצי, ללגום כוס קפה שחור ולחשב את המסלול. זה כמעט אלף קילומטר, לכול הרוחות, צריך הרבה כוחות נפש לעבור את המכשול. אני אוסף את ארתור בשעה חמש ושלושים, הוא מגיע עם כוס קפה ביד וחיוך קטן. ״אפילו הכלבים עוד לא קמו״. הוא מפטיר בציניות. ״בוא תעלה, יש לנו מספיק זמן לבכות, המפגש במצפה רמון ושם רק מתחיל הסיפור״. ״מוטי ״אוהב אותנו״, (מוטי, סדרן העבודה), רק חסר שהוא יתחיל לדאוג לנו ואנחנו אבודים״. אומר ארתור בציניות. ״אל תדאג, אחרי שעתים, זה לא כואב יותר״. הכביש חולף במהירות, חוצה שומרון, כביש שש, בצומת טללים ארתור מבקש עצירה. ״יש לי פיפי עצבני״, יורד מהרכב ומשקה עץ במדבר. ארתור חוזר, ״איך השירותים נקיים״. אני שואל אותו. ״מבריקים, יש רק בעיה עם הניאגרה״. ״מצויין, תשגיח על הרכב שלא יעלה עליו בדואי ויקח אותו, אני הולך לבדוק את השירותים״. אין כמו שירותים בטבע, לא צריך להוריד את המים. אנחנו חולפים את שדה בוקר, ארתור רואה שלט ״ הצריף של בן גוריון״. ״אולי נלך לבקר את בן גוריון״, שואל ארתור וחיוך על פניו. ״ארתור הוא מת כבר מזמן, הנה שלט הקבר של בן גוריון״. ״מה קורה עם פולה, היא פנויה״. אני כמעט סוטה מהכביש מרוב צחוק. ״היא פנויה מאוד, גם היא פרשה כבר לפני הרבה שנים״. ״חבל מאוד״, אומר ארתור, ״אף אחד לא מספר לי כלום״. הזמן חולף מהר עם ארתור, הוא סכנה לציבור, יום אחד בוואדי תלול ארתור עטה על פניו פרצוף עצוב. ״ארתור, מה הבעיה, פתאום אתה עצוב״. ״אשתי נסעה לבקר את המשפחה שלה ברוסיה, שבועים״. ״אל תהיה עצוב, היא תחזור עוד שבועים״. ״זאת הבעיה, היא חזרה״, ענה ארתור וחייך חיוך ממזרי. אני כמעט ואיבדתי את השליטה על הרכב מרוב צחוק, זה היה קרוב. ״ארתור, מהיום והלאה, אין יותר בדיחות ציניות במקומות מסוכנים, אתה תהרוג אותנו״. תחנת דלק עבדת, אנחנו נכנסים לתדלק ומבחינים באבי, הלקוח. ארתור במקום לומר לו שלום, שואל אותו, ״מה אתה עושה פה, המפגש במצפה רמון״. אבי שמכיר כבר את ארתור עונה לו, ״בוא נחשוב ביחד, אני מתדלק״. ארתור לא מרפה, ״אמרתי לך שתגיד למוטי שאתה לא רוצה אותנו יותר, דפקת אותנו״. ״אמרתי למוטי שאני רוצה רק אותכם״, אמר לו אבי, ״אין מה לעשות״. ״תמשיכו להתווכח יותר מאוחר, יש לנו יום ארוך, בואו נמשיך למצפה רמון.״ המשכנו למצפה רמון ואבי החנה את הרכב שלו ועלה על הרכב שלנו. ״מה בתוכנית החברתית״, אני שואל אותו. ״בהר חריף נפגשים עם הצבא, שתי תחנות צפונית להר חריף וממשיכים דרומה עד אילת לאורך הגבול, סך הכל שלוש עשרה תחנות״. ארתור ממלמל, ״לא הבאתי בגד ים, מה יהיה״. ״אל תדאג״, אני אומר לו, ״עד שנגיע לאילת, גם אם תרצה, לא יהיה לך כוח לשחות״. ״תראה״, אומר ארתור, ״אני הולך היום לקנטרי קלאב לשחות״. ״בטח, אנחנו נגיע לפי החישוב שלי בשעה תשע בערב הביתה״. ״לא מעניין אותי, אני רוסי, יש לי מנוי אני הולך, לא מפסיד אפילו יום אחד״. אמר ארתור. התחלנו את הסיור, נופים מהממים, אני מצלם בטירוף, שוכח שהישבן שלי כבר רדום. הגענו לבסיס שכוח אל, באמצע שום מקום, רק חול וחול, חיילים מאובקים. מחזה משך את תשומת ליבי, חיילת חמודה מטפלת בערוגת פרחים קטנה, נגיעה קטנה של צבע וצמחים ירוקים באמצע המדבר. את הסיור סיימנו בהר יואש מעל אילת. הרים כהים ומדהימים שטובלים בכחול הים. מאילת המשכנו עד עד צומת קטורה לכוון מצפה רמון, זכינו לראות את מכתש רמון בשעת הדמדומים. מדהים. סך הכול תשע מאות חמישים שש קילומטר, שמונים ושש ליטר דלק, שלוש עשרה שעות נהיגה רצופה. קשה , אבל היה שווה כל רגע ועוד הם משלמים לי משכורת. ארתור ממלמל לי לפני שהגענו הביתה, ״מחר מוטי שולח אותנו לגבול לבנון״. הוא לא טעה הרבה, שלחו אותנו לבקעת הירדן. אלון |