כותרות TheMarker >
    ';

    ניסיון ותהייה

    על אמנות ותרבות.

    תגובות (10)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      6/9/13 20:48:
    כל אחד יכול להכיר אמנות ולהבין אמנות וליהנות מאמנות. הבעיה היא שמרבית האנשים לא מקבלים הזדמנות להכיר אמנות. וורהול הוא קשקוש לקבלני בנין, מה שהוא עושה זה דקורציה, לא אמנות. דומה לדני קרוון.
      6/9/13 12:05:
    פוסט מעניין ומעשיר.
      5/9/13 13:32:

    וורהול היה האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון לשרת את האינטרסים של חברות הענק האמריקאיות, קוקה קולה, קמבל, MGM ושאר האולפנים ההוליוודים ואת בתי היוצר לשטיפות מוח משד מדיסון, שהבינו את העוצמה והרווח הכלכלי הגלום בהפיכת מותגים כמו משקה מסוכר ומוגז או מרק עגבניות מורתח או שחקן קולנוע פופלארי ל"אמנות".

    וורהול היה כל כך פחדן חנפן שטוח ופלקטי, שהוא לא העיז כמו אמנים אחרים לפניו שעסקו ב"פופולארי" בהשפעת דושאמפ כמו ג'ספר ג'ונס או ראושנברג למשל לעסוק בחיים עצמם, לשחוט פרות קדושות או להעניק ערך לדבר "חסר ערך".

    הוא עסק בליקוק והתחככות, בקישוט ושיכפול חנפני של מוצרי צריכה "גדולים" מהחיים, כמו שחקני קולנוע, מנהיגי עולם, ומותגים מפורסמים.

    שיתוף הפעולה שלו עם סימלי הההצלחה של הקפיטליזם הוא שהעלה אותו לדרגת אמן הבית ויקיר הסנובה. 

    למנהלי המוזיאונים או לקהל הרחב אין שום סיכוי מול הלובי הכלכלי שאנדי וורהול מייצג כל כך ביעילות. 

    אם לאמן יש משמעות או ערך או תפקיד בייצוג המציאות כפי שהוא מבין אותה, ואמנותו היא יצוג ישר של אותה תפיסה. הרי שהפרסומת הזאת שוורהול עשה לתכשירי שיער לחברת הענק וידל ששון למרות שהוא עצמו קירח שחבש פיאות נוכריות כל חייו, משקפת בעיני את תמצית אמנותו.

    -

     Clown - Udi Salmanovich 2013, PS on BW Ad

    ''

      5/9/13 10:34:
    רק 2 הערות לפוסט הזה: 1. חבל שלא מצאת מקום להעיר משהו על מסורות קומיות של אירוניה עצמית מהתרבות הצ'כית ( מקום מוצאו של וורהול) שמצאו ביטוי בעבודותיו. 2. מענין מה טעם מצא מוזיאון תל-אביב להציג תערוכה של עבודותיו של וורהול ( מאוסף מוגרבי ) שוב עכשיו, אחרי שכל העיסוק בוורהול כבר מיצה את עצמו והוא בבחינת טחינת גירה בלתי פוסקת - ההסבר היחיד שאני יכול למצוא לכך הוא איזה נימוק כלכלי - תמיד בתקופת החופשות צריך ללכת על משהו בטוח, בילוי בטוח לכל המשפחה , בדיוק כמו הרפרוטאר הממוסחר של התיאטרון הקאנוני שלנו, הבימה או הקאמרי. מי שביקר בימים אלו במוזיאון תל-אביב מתרשם מיד מגודש הקהל מול העבודות של וורהולאבל ממיעוט הקהל מול עבודותיה של אמנית מסקרנת וחשובה כמו סיגל צברי.
      5/9/13 09:07:
    תמיד מעניין פה!
      4/9/13 14:36:

    הי,
    טעות היא לחשוב שאנדי לא היה קיים בשנת 1962!
    אלה שהנהלת המוזיאון לא הייתה קשובה לרוח שמחלחלת מתחת לזרם התקופה...
    ולפעמים מה שסוחר רהיטים מבין גם עשרה מנהלי מוזיאון יחדיו לא יכלו לתפוש!
    אישיות של אנדי ומערכת יחסיו עם אימו השתקפו יפה בסרטו של אלפרד היצ'קוק "פסיכו" למרות שלא ממש ברור עם אלפרד כיוון לכך...

      4/9/13 11:01:
    יופי שהבאת אותו. שנה טובה!
      3/9/13 20:59:

    צטט: ~בועז22~ 2013-09-03 20:16:22

    וורהול = יחצנות לא רעה בכלל..., היו לפניו, היו בתקופתו, היו אחריו - טובים ממנו BY FAR.

     

    שני דברים,

    לשיר הראשון שווה להקשיב. למילים בעיקר.

    גם בהקשר לתגובה (גם ממי שאוהב מאד מוזיקה קריצה )

     

     

    ''

     

    ולתמונה שכאן של רון אינגליש. היא אמנם לא קשורה לכסף. או שכן.

    אבל בכל זאת. ... אנדי ווורהול. במבט. עוד מבט..

     

    ''

     

    ושוב תודה. 

      3/9/13 20:16:
    וורהול = יחצנות לא רעה בכלל..., היו לפניו, היו בתקופתו, היו אחריו - טובים ממנו BY FAR.
      3/9/13 16:47:
    עדיין לא
    0

    על עלייתו של אנדי וורהול

    10 תגובות   יום שני, 2/9/13, 22:02

    ''

     

    ב- 18 לאוקטובר 1956 קיבל אנדי וורהול מכתב מנומס מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. המכתב, חתום על ידי אלפרד בר – המנהל הראשון של המומה - מודיע לוורהול באדיבות, שבקשתו לתרום לאוסף המוזיאון רישום פרי ידו נדחית. בר מביע במכתב את תודתו לוורהול על התעניינותו במומה ומסביר שעקב שטח האיחסון והתצוגה המצומצמים של המוזיאון, הם מעדיפים שלא לקבל מתנות שיוצגו, אם בכלל, לעיתים רחוקות בלבד. ארבעים שנה מאוחר יותר ב- 1996 רכש אותו מוזיאון את סדרת קופסאות המרק של וורהול במחיר של חמש עשרה מיליון דולר. הקורא התמים עלול לתהות כיצד עשתה ועדת האוספים של המומה טעות כה גדולה, כאשר דחתה, כאמור את מתנתו של וורהול. אך לא מדובר בטעות.

     

    צריך להבין שאנדי וורהול לא היה קיים עד 1962. בשנות החמישים הוא עבד כמעצב ומאייר בתחום הפרסום. אותו רישום של נעל, שנדחה על ידי המומה ב- 1956 היה אחד מתוך רישומים רבים שעשה וורהול בהשראת פרסומות לנעליים. זה כמובן לא נחשב אז לאמנות. האקלים האמנותי בארצות הברית באותן שנים היה מופשט. אמנים כמו ראושנברג, פולוק, רותקו ואחרים עסקו במה שמכונה המופשט האקספרסיוניסטי. ההתמקדות שלהם היתה ביצירת האמנות כמכילה עולם - גישה הפוכה לאמנות שמייצגת את העולם החיצוני. זו היתה גישה אליטיסטית, שהיתה קשה לעיכול לרוב האוכלוסיה.

     

    ''

    על רקע זה מדהים לבחון את הראייה החדשנית של אירווינג בלום, סוחר רהיטים שנכנס כשותף לגלריה כושלת בלוס אנג'ל. בלום, בעל החזון, זיהה את הפוטנציאל של אמנים שדיברו בשפה חדשה כמו וורהול וליכטנשטיין. המהלך שעשה בלום בשנת 1962, כאשר הזמין את וורהול להציג בלוס אנג'לס, היה רדיקלי ממש. בתערוכה הוצגה סדרה בת 32 תמונות של קופסאות מרק מתוצרת קמפבל. אותו מרק שאמו של אנדי הגישה לו בכל יום לארוחת הצהריים במשך 20 שנה. באותה תקופה היו למרק 32 טעמים שונים. את היצירות החל וורהול בטכניקה של הדפס ובשלב שני הוסיף ידנית את שמות טעמי המרק. זה לא עשה רושם רב על עשירי לוס אנג'ס שהעדיפו אז להשקיע את כספם בבתים ומכוניות. אמנות עכשיוית לא נחשבה אטרקטיבית בתחילת שנות הששים. כך נמכרו בסך הכל חמש עבודות מתוך התערוכה במחיר של 100 דולר כל אחת. בהמשך, בלום קנה אותן בחזרה כשהבין שהכוח של העבודה היא בהיותה סידרה מלאה. את העבודה כולה רכש מוורהול במחיר של אלף דולר, בעשרה תשלומים. השקעה זניחה ליצירה שהניבה 15 מיליון דולר.

     

    השאלה המתבקשת והמרתקת היא כיצד עלה וורהול לגדולה.

     

    ''

    כפי שכבר צויין, וורהול עסק בפרסום בתקופה שבה נולד המושג "מותג". את תפישתו לגבי מיתוג הציג בהקשר של קוקה קולה, המשטיחה את הבדלי המעמדות בחברה האמריקאית מכיון שגם נשיא ארצות הברית וגם הפועל הפשוט ביותר שותים אותה.

    רעיון המותג הצרכני התפתח גם למותג סליבריטאי וכך בנה וורהול את עצמו. כילד היה חולני ומחוצ'קן והיה קשור מאד לבית ולאמו. כבוגר, אימץ פרסונה מיוחצנת וחריגה, הפך את לבקנותו לסטייטמנט והקצין את הופעתו המוזרה. בעוד שלאורך ההיסטוריה האמנות היתה העיקר ולא האמן עצמו – וורהול הפך את היוצרות ושם את עצמו כיוצר במרכז. זה היה דבר חכם לעשות שהרי הוא לא היה אמן במובן הקלאסי של המילה. הוא היה אמן של קונצפט – של גישה חדשנית שיצרה סינרגיה בין סגנון החיים האמריקאי לבין האמנות. לא עוד אמנות מנותקת מהחיים, המתקיימת בתוך בועה אליטיסטית משל עצמה אלא אמנות המשקפת את החיים, מגדילה ומשקפת את המרכיבים המהוים חלק בלתי נפרד מהיום יום של כל אמריקאי. הוא דיבר אל כולם והיה מובן לכולם. לא היה צורך לחפש משמעויות נסתרות כי לא היו. וורהול הפך למותג האמריקאי האולטימטיבי של שנות השישים – צבעוני, שטוח, אקצנטרי. אך יותר מכל, וורהול מילא חסך ענק בהיסטוריה של האמנות האמריקאית, אשר היתה נטולת כוכבים. וורהול הפך לפיקאסו של אמריקה ובו בזמן הפך לסמל של האמנות העכשיוית. הוא היה מרכז חיי החברה של ניו יורק, דאג לעשות כותרות ולהיות נוכח תמיד. תפישה זו של נראות מתמדת אינה זרה לנו היום, בעידן המדיה החברתית אבל אז, בשנות הששים היא היתה מהפכנית. אמנות נתפשה, בזכות וורהול כדבר כייפי ונגיש ואנשים החלו לרכוש אותה.

     

    וורהול נפטר בשנת 1987. הוא יצר כ- 8,000 יצירות אמנות משנת 1952 ועד למותו. המספר המדוייק ייוודע כאשר קרן וורהול תסיים את הרכבת קטלוג הרזונה של יצירתו. כעשרה אחוזים מגוף העבודות של וורהול נמצאים ברשותו של אדם אחד – יוסף (חוזה) מוגרבי.

     

    ''

    מוגרבי נולד במחנה יהודה בירושלים בשנת 1939 למשפחה ממוצא סורי. בגיל 16 נסע לבקר קרובי משפחה בקולומביה ונשאר שם, כשהוא עובד כשליח בעסקי הטקסטיל של המשפחה. בתחילת שנות הששים כבר פתח עסק עצמאי משלו ובשנות השבעים עשה הון ביבוא קימעונאי של טקסטיל. בשנת 1984 מאס בעסקי הטקסטיל והגיע עם משפחתו לניו יורק. מי שפתח בפניו את עולם האמנות היה הגלריסט ג'פרי דייטש, שהיה בזמנו סגן הנשיא בסיטי בנק ופיתח שם את תחום ההשקעות באמנות. בתחילת דרכו כאספן, רכש מוגרבי יצירות אימפרסיונסטיות של רנואר, סיסלי, רודין ואחרים. בשנת 1987, ארבעה חודשים לאחר מותו של וורהול על שולחן הניתוחים, רכש מוגרבי את הוורהול הראשון שלו – רביעית עבודות שעסקו ב"סעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י. המחיר ששילם לכל עבודה היה $37,000. כעבור שנה בדיוק מכר אחת העבודות בבית המכירות פיליפס במחיר של $103,350 – רווח של 179%. מכירה זו גרמה למוגרבי לחשב מסלול מחדש. הוא מכר את האוסף האימפרסיוניסטי שצבר והחליט מאותו רגע להתמקד באמן אחד – אנדי וורהול. בתקופה זו, לא היו לו הרבה מתחרים. אך מוגרבי הבין שוורהול מגלם את התרבות האמריקאית ולכן האמין שתמיד יהיה לו מקום.

    המשבר הפיננסי שהחל בסוף שנת 1987 גרם לצניחה גם בשוק האמנות. למרות זאת, בסוף 1988 שילם מוגרבי מחיר שיא ליצירה של וורהול, "מרילין מונרו כפול עשרים" שמה. היצירה הוצאה למכירה בבית המכירות סותביס בניו יורק ומוגרבי שילם עבורה כמעט ארבעה מיליון דולר – כפול מערכה המשוער. לאחר המכירה אמר בהתרגשות שלא יצירת אמנות היא זו אלא פיסה של התרבות האמריקאית.

     

    במהלך שנות התשעים רכש כל יצירה של וורהול שהצליח לשים עליה את ידו. במכירות הפומביות ידעו שאם מוגרבי באולם, אין לאף אחד סיכוי נגדו. הוא היה מוכן לשלם הרבה מעבר לערך המשוער וזאת משני טעמים – הראשון כדי לצבור כמה שיותר עבודות והשני, כדי לבסס את אנדי וורהול כאמן מבוקש במחירים גבוהים. הוא הצליח. למרות שהיה פופולרי, במהלך חייו של וורהול לא נמכרה עבודה שלו מעל סכום של $165,000. המחיר הממוצע לעבודה של וורהול בשנת 1988 היה כ- 66 אלף דולר. כיום הממוצע הוא מעל מיליון דולר ומחיר השיא ליצירה שלו נכון לעכשיו הוא 100 מיליון דולר. עוד נתון מסחרר: משנת 1985 ועד סוף שנת 2010 עלה ערכם הממוצע של יצירות מאת וורהול ב 3,400 אחוז – כפול מעליית שוק האמנות כולו. למה?

    זהו תוצר של כמה גורמים – הרכישות האגרסיביות של מוגרבי וכמה אספנים אחרים וביניהם המגה גלריסט לארי גאגוזיאן, המדיניות הנוקשה של קרן וורהול, שבידה האוסף הגדול ביותר של יצירותיו של וורהול וגורם שלישי הוא הביקוש של מוזיאונים. כל מוזיאון ששואף להציג אמנות עכשיוית חייב יצירות של וורהול. רק בסין נפתחים כמאה מוזיאונים כל שנה ובשנים האחרונות נכנסו לשוק אבו דאבי והנסיכות קאטאר, ששואפים להיות מרכזי אמנות חשובים וכסף אינו מהווה עבורם מגבלה.

    כיום אין כמעט יצירה של וורהול שיוצאת לשוק שמוגרבי אינו יודע עליה. בתי המכירות מודיעים לו מראש ואף מתייעצים איתו לגבי המחירים.

     

    ''

    וורהול היה אמן הפופ הראשון. הוא התייחס לתרבות הפופולרית פשוטו כמשמעו והעלה אותה לרמת אמנות. אחריו באו רבים – גם בארצות הברית וגם באירופה. וורהול ייצג את התקופה שלו ויוסף מוגרבי דואג להמשיך ולטפח את ערך אמנותו. הכוח של מוגרבי כאספן בעל אינטרס ויכולת לשמר ואף להעלות את ערך היצירות באוסף שלו הוא חד משמעי. כל עוד זהו המצב, כל מי שיש ברשותו יצירה של וורהול יכול לישון בשקט. אם מוגרבי ייקלע לקשיים שיחייבו אותו למכור את יצירותיו, זה יהיה מהלך שעלול יהיה להפיל את השוק של וורהול.

    בינתיים המורשת של וורהול ממשיכה להתקיים בדמותם של ג'ף קונס ודמיאן הירסט שאימצו את שפת הדימויים השטוחה והנגישה ובעיקר את החשיבות של הפרסונה של האמן כאקסיהביציוניט שערורייתי. ההבדל היחיד ביניהם הוא שהם זוכים לקצור את פירות הצלחתם בעודם בחיים בעוד מי שקוצר את פירותיו של וורהול הם אספנים כמו יוסף מוגרבי.

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דבי לוזיה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין