הרשומה הזו של יגאל שתיים http://cafe.themarker.com/view.php?t=233134
הזכירה לי לפחות ויזואלית את העבודה Arms Pit . תצלום צבע של מאיר גל משנת 2002, אחת מארבע עבודות שנעשו בין השנים 2002-1997, המגיבות למצב הישראלי מן הזווית החברתית, הנפשית והפוליטית.
הרעיון קצת שונה ואולי לא לגמרי , במחשבה רחבה יותר אפשר שמאיר גל מתכתב עם קורבה . ולפחות עונה על שאלתה של נריסה בתגובות אצל יגאל שתיים .
Arms Pit היא עבודה שמציגה את המסר המזרחי, מדברת על חוויית הבית הלאומי, על גבריות ועל תרבות .
העבודה מציגה את ישראל כמדינה שמסתננת ומטמיעה את עצמה לתוך גופות אזרחיה. אבל הפרווה הגיאוגרפית השחורה לא ממוקמת תחת בית השחי של ישראלי נייטראלי.אלא בית השחי, שגולח וסורק בתצורת קווי המתאר של מפת מדינת ישראל ולאחר מכן עובד לצילום אמנותי, הוא בית השחי של האזרח מאיר גל - גבר מזרחי.
הגבר המזרחי מוצג בעבודה הזו כבשר התותחים של הלאומיות, הוא נשלח להתיישב בכפיה ביישובי הספר, בעיירות הפיתוח ובשכונות השוליים הפיזיים של המדינה. האמן מאיר גל עצמו גדל בשכונת תלפיות בירושלים - כחמישים מטר מהגבול הירדני, ומסמן מתוך זהותו הגברית-המזרחית את קו התפר המטאפורי שמתקיים בין היהדות והערביות, ממש כשם שהוא מסמן באמצעות בניין בית המשפחה המזרחי את הגבול הפיזי. העבודה מייצגת את תפיסתו של מאיר גל שהגבר המזרחי, שנתפס לעולם כימני וכמחרחר מלחמה, הושם על ידי הממסד האשכנזי, השמאלני ליישב את קווי המתאר שעליהם הוא נלחם עתה. ובית השחי, המקום שבו משתחרר הגוף מרעליו, נבחר לייצג את תפיסתו זו.
המסר, סטרילי לכאורה, אוצר בתוכו את כל מה שהשיח החברתי, הדומיננטי בישראל אינו יכול להכיל, הוא מדבר על אליטה ומאבקי שליטה בחברה הישראלית, על דומיננטיות, על ניצול, הנמכה וסתימת פיות, הוא מדבר על הדרך ההולכת וחוזרת בין ביתו שעל הגבול הירדני לכיוון שכונת בית הכרם האליטיסטית, שכדי להיכנס אליה, מי שגר במקום שבו הוא מתגורר זקוק לפספורט ולוויזה. הוא מדבר על תחושת ההסתננות לתוך בית של מישהו אחר כל אימת שהוא חוצה את קו הגבול בין ה'ישראל שבשוליים' לבין 'ישראל שבמרכז', ומזקק את הטענה שהבית הלאומי הזה אינו שייך למזרחיים ולא נתפר על פי מידותיהם, ועל כך שהשיח התרבותי והאמנותי הדומיננטי שלו זר להם.
|