פעמים רבות מדרבנים את האדם לקבוע לעצמו יעד, מטרה עבור חייו, כך שיוכל להשתמש בלימוד שניתן לו במלואו. מצד שני, ללא הדרבון, ללא יצירת נקודת התייחסות, היה יכול להיות קשה להגיע לכל תוצאה שהיא.

האפשרות להציב לעצמנו מטרה ולעקוב אחריה, היא מה שמבדיל בין בני האדם.

אחדים מרגישים בצורך לגלות את עצמם, לברוח מאותם בתי הכלא היום יומיים אשר הופכים אותם לעניים.

ומכיוון שכך, מהרגע שבו זיהינו את הפסגה שאליה אנו רוצים להגיע, יהיה זה הכרחי לקבוע מהו המסלול והאמצעי שבעזרתו אנו מתכוונים לצאת למסע. הערב המוצע כאן יוכל להוות צעד ראשון בדרך לשם.

כפי שטען כבר במאה הקודמת ויליאם ג'יימס*, שנחשב לאבי הפונקציונליזם בפסיכולוגיה המודרנית, אנו משתמשים רק בחלק קטן מהמרחב שבאמת עומד לרשותנו,

אנו משתמשים רק ב"הילוך הראשון" של "המכונה האנושית" שאנחנו.

כך לדוגמא, אנו חיים פעמים רבות בלא תשומת לב.

כאשר אנו נוסעים במכונית פעמים רבות איננו שמים לב כלל וכלל לדרך שאנו עושים,

איננו נוכחים בה, ואז פתאום אנחנו אומרים:

"אה, איזה יופי, תל אביב, כבר הגעתי"?

המצב הזה של חלימה בהקיץ דומה למצב של "שינה" שבה לא קיים 'אני נוכח', אלא רק מכונה הפועלת רע.