שימו לב אל הימים האחרונים. אל רכותם.
ימים מיוחדים הם, מיוחדים מאוד.
אותה אווירה של רוגע מתוק, אותה נינוחות מלווה בעננים לבנים ורוחות קרירות, אותה חגיגיות שכמו משכיחה מעצם טבעה את צרותינו ואת כאבנו.

ואולי אלו ציפורי הצפון אשר עוברות כאן באלפיהם, אולי הן אלו המביאות את החגיגיות הזו עמן, גם אם אנו לא תמיד מבחינים בהן. אולי הן אלו המביאות עלינו ברכה.
כאן על האדמה, עדיין מתקיימות להן השנאה, והבערות, והשחיתות, והאדישות ושאר המידות הרעות. אידאולוגיה נגד אידאולוגיה, דת נגד דת, מעמדות נגד מעמדות, אדם נגד עצמו.
עדיין לא השתחררנו מכל זאת, מהמסגרות שכופות אותנו אליהן, כאילו ונולדנו אל תוכן, כאילו ואין דבר מלבדן.

והנה מגיעים להם ימים מעין אלה ומזכירים לנו שיש. בהחלט יש!

זה מה שכל כך יפה בציפורי הנדודים. לא משנה מה יקרה- מלחמות עולם פורצות וסדרי עולם נהפכים, אימפריות מתמוטטות ומנהיגים נחשבים באים ועוזבים, הן יתמידו במעופן. בכל שנה, בכל סתיו, הן תמיד יהיו כאן.
זה מה שיפה בהן.
הן חוזות בכל מלמעלה, בשדות הנמתחים אל האופק, בהרים הנצחיים, בים חובק הכל. אילו לנו ניתנה האפשרות לראות את העולם ממבטן לא היינו נלחמים זה בזה, כובשים זה את זה ונאבקים על אדמה ועל גבולות דמיוניים.

ורגע יוצא דופן במיוחד מתרחש בעת נסיעה, כאשר לא רחוק מכם, עושה את דרכה לצדכם שיירה של ציפורים נודדות. מקווה אני כי לכל אחד מכם יצא בקרוב, אולי אף בסתיו הזה, לחזות שוב במעוף שכזה, בין אם באוטובוס צפוף, ברכבת שקטה או אף בעת מסע רגלי קטן לאנשהו. הביטו אל הציפורים האלו בעת מעופן ועצרו לרגע מעיסוקיכם, אף אם מדובר בשיחה חשובה בטלפון הנייד. "סליחה" כך תאמרו אל זה המשוחח עמכם "המתן כמה שניות. ישנה שיירת ציפורים בשמיים מעליי. זה כל כך יפה..." ואל תחששו אם אותו אדם מביע השתאות או מגחך למבוקשכם. הוא פשוט עדיין לא חזה בשיירת הציפורים שלו... 

סתיו 2008