יש לי בנזוג, שאני מאוד אוהבת. מה זה אוהבת.. מתה עליו. באמת הוא המשפחה שלי. אבל הוא לא ה"נפש התאומה" שלי, זו מהסרטים. זו התאומה שייכת למישהי אחרת, אחת שלא מתפקדת כפרטנר לחיים, זו החברה הכי הכי טובה שלי. כן, יש כזו הגדרה עדיין, בדיוק כמו בכיתה ג'. אין עליה. אנחנו מחוברות חיבור עמוק ומורכב ממה שמילים יכולות לתאר. אנחנו אוהבות ומאוהבות האחת בשניה ולא חשבתי שמשהו יוכל לשנות זאת. אבל החיים קורים, וכל אחת עם העניינים שלה. כמובן שגם המרחק מכניס חלל והיומיום, והעבודה ועוד חברים חדשים שיותר קרובים פיזית וצריך לעבוד קשה כדי לתחזק אהבה כזו, אבל במקום שיש רצון- יש דרך.

רק שהדרך הזו קצת הלכה לי לאיבוד לא מזמן, כשהרגשתי שאני צריכה לדרוש בשלומה ולדרוש ממנה שתדרוש בשלומי. משהו פתאום בחוסר ההדדיות הזו טלטל אותי. וכמובן שאין איך לצאת מהשיחה הזו בהבנה ובקבלה כי אלו אינם דברים שכיף לשמוע ובטח שלא להסכים איתם, וכך קרה שנותרתי עם חלל. חלל מאוד גדול. 

כשפתחתי את כל זה, היתה ברורה לי התשובה. ידעתי מה יהיה ההמשך. וחשבתי שהתכוננתי אליו. ידעתי שלא תהיה הסכמה. שתהיה התגוננות ושזו תוביל לריב וידעתי גם שבמילה אחת אפשר יהיה לפתור את זה- בלהגיד- עזבי, לא משנה.

אבל זה כן משנה לי, הכי משנה. 

מהכל הייתי רוצה שתדע, שרב בגלל שזה כל כך משנה, חשוב וכואב- בגלל זה בחרתי בדרך הזו ולא בדרך של לדפדף את זה הלאה.

מעלות וחסרונות יש לכל דרך פעולה, אך עם זו הרגשתי באותה הפעם הכי שלמה.

מקווה שנצליח לדעת לצאת מזה רק יותר מחוזקות ואוהבות.