כשסיימתי קורס קצינים עברה במוחי המחשבה שעכשיו אני זה שיצטרך לצעוק אחרי ולקום מאחורי המחסה ולהסתער אל מול כדורים שרוצים לקפד את חיי, או לקום מאחורי המחסה לרוץ כין כדורים שורקים לחלץ תותחן טנק שאש אחזה בסרבלו. לפני 40 שנה הייתי טוראי פשוט בצנחנים כל מה שנדרש ממני היה להשיב אש, המ"מ שלי צעק אחרי והסמל שלי קם איתו ועוד אולי שני לוחמים שהיו מספיק קרובים לשמוע, ההסתערות של מחלקה שלוש הסתיימה לפני שהחלה, המ"מ שאול והסמל זאב נהרגו יחד ודקל נפצע. מחלקה שלוש התחילה את הקרב עם עשרים ושניים לוחמים ולמחרת נספרו ארבעה לוחמים עומדים. דני החובש יפונה למחרת מהלם קרב לאחר שטיפל בעשרות לוחמים פצועים או הרוגים.

בבוקר קובי עוד התבדח עד כמה נדפקנו ואז נפלה פצצת מרגמה די קרוב, הרעש היה אדיר וקובי חטף אותה בראש. בערך באותו הזמן בבוקר נפגע מטיל ממש לידנו טנק שבא לעזרנו, התותחן יצא בקושי וכולו בוער. סרן אלי היה קרוב, הוא יצא לאזור החשוף לטפל בתותחן ובדרך חזרה למחסה נפצא ברגל. הוא קיבל את אות המופת. עכשיו אני קצין ואין לי מושג איך לעזעזל אני קם ויוצא מאחורי המקום הבטוח, אין יותר מאחורי מי להסתתר, צריך למצוא את האומץ לעשות את מה שצריך. אחרת לא אוכל להסתכל על עצמי ואליכם בעינים. ולך שמקשיבה אומר בשיר

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=92&wrkid=18571