כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פילוסופוס אנליסיס

    פילוסופיה שימושית, ספרות ושירה עם נגיעות אקטואליות.

    וופא

    2 תגובות   יום חמישי, 12/9/13, 11:35

    את חטאיי אני מזכיר היום, עובד מדינה אנוכי שותה תה לדורותיו, יש בזה קסם מיוחד בתואר של עובד מדינה.  במבט כללי אני משרת מדינה שלמה אבל בפועל אני מחדד עפרונות.

    כך עברו עלי הרבה ימים של שתיית תה, עבודה אפורה שבה נתנו לי לחשב מספרים לחבר בניהם ולבסוף לרשום את סכומם. לא הייתי אומר שזה הרחיב את אופקי אבל זאת הייתה עבודה שהכניסה משכורת למרות שהרגשתי בה מחשב קיצין.

    יכול היה הדבר להמשך עד כלות הדורות באפרוריות מונוטונית, אילו לא הבליחה מחשבה למוחי שטוף זימת המספרים. כבר למחרת הייתי באוניברסיטה העברית, מברר לעצמי עם גברת חמורת סבר שעל פניה לא עלה חיוך זה זמן רב, את אופציות הלימודים שעמדו לרשותי.

    כבר בהתחלה יש להודות כי לא הרבה דלתות היו פתוחות בפני, הרי פקיד הנני זה הרבה שנים ולא באתי על תקן איש אשכולות שרזומה של השכלה הלכה לפניו. מתון יותר הייתי, הדיוט שוטה וקטן.

    אי לכך הלמה הגברת חמורת הסבר בפטישה כמו שופט בבית המשפט והכריזה - כי קורסים בתחום הפילוסופיה יאים בעבורי, ואולי קצת תקשורת או תולדות יפן הקדומה.

    כיוון שהברירה לא הייתה ברשותי נפניתי מעימה עם טופס הרשמה לא לפני שהזהירה אותי, כי אם אתחרט יחלטו דמי ההרשמה לטובת האוניברסיטה העברית קמפוס הר הצופים.

    וואוו, נפעמתי.

    חשבתי לעצמי כמה מרשים יהיה ללמוד כאן עם מיטב המוחות המסתערים על טובי הפילוסופים בעולם. מלח הארץ יסתופפו באותו אולם יחד איתי.

    האמת, לא כל כך הבנתי מה זה פילוסופיה לכל הרוחות ובשביל מה אני צריך את זה. עניין שמילא אותי צער עוד לפני שהגעתי לבניין שבו נמצא הפורום ושם כמובן שוכנים משרדי הדואר.

    עוד אני מהרהר ובא לתוך עצמי ולחוץ נזכרתי שאינני יודע היכן זה הפורום בכלל, אלא משוטט אני בתוך שבילי האוניברסיטה העברית. זה היה הזמן לשאול שתי בנות חמודות את האזימוט למקום.

    הן היו צעירות ובעלות מעלות תרומיות כיוון שחיש קל הסבירו לי את המשעול אשר ייקחני עד לפורום הנכסף, שמה נמצא הדואר וניתן לשלם את דמי הרשמה, ואם אתחרט אחרי התשלום יהיו המה חלוטים בידי האוניברסיטה העברית קמפוס הר הצופים.

    מכאן יוצא שעדיף להתחרט לפני שמשלמים את דמי ההרשמה ולא אחרי שמשלמים אותם. אבל נחוש הייתי בדעתי וזה היה הזמן קצת להתברבר באולמות הפקולטה למדעי הרוח, לעבור דרך כמה קומות והספרייה של בולמפילד, ולצאת החוצה בחזרה אל השביל בו נכנסתי לאולם.

    שתי הבנות עמדו באותו מקום וחיוך על פניהם , חיוך סלחני שמביע מעט רחמים וקורטוב של הבנה.

    אני חושב שכבר נפגשנו - אמרתי נבוך.

    הן התבוננו בי ואחת מהן הסכימה ללוות אותי עד לסניף הדואר.

    קראו לה וופא , וופא זה יפה או יפה זו וופא תהיתי ביני לבינה, היא חייכה ואולי אפילו צחקה וכך אמרה –

    וופא בערבית זו יפה, ואם תרצה יפה בעברית זו וופא בערבית.

    תיכף ומיד השתכנעתי שהיופי שלה תקף בשתי השפות ובשני העמים, בדרך שחתי לה על מטרת ביקורי במקום ודבר הלהט האפיסטמולוגי אשר דבק בי לפתע, היא צחקה ואמרה שהיא מעריכה את הניסיון שלי לחזור ללמוד לאחר כל השנים בהן שתיתי תה עם שני סוכר וחיברתי מספרים עד אין סוף.

    לפתע מצאנו את עצמנו בשיחה מרתקת, ישבנו בבית הקפה והיא סיפרה לי על המשפחה שלה, על העולם שלה וכמה היא מאושרת להיות חלק מן האוניברסיטה, ללמוד ולהרחיב את ידיעותיה בספרות.

    אגב, היא הייתה ספרנית בזמנה הפנוי, וכך מימנה את דמי הלימוד שלה באוניברסיטה.

    היא התבוננה בי וחיוך של אושר דלף על פניה חושף שיניים לבנות ועיניים כחולות כמו  ים.

    אני לא יודעת אפילו איך קוראים לך ז"א מה השם שלך ?

    מוסיק - עניתי לה.

    היא גיחכה כזה, מוסיק? מה זה בדיוק ? שאלה.

    זה משה פשוטו, את יכולה לקרוא לי משה אם את רוצה. 

    ואולי אני אקרא לך מוסא שזה גם משה. השלימה את המשפט שלי.

    וופא – אמרתי.

    אם יורשה לי לחבר משפט או שניים אומר –

    שאת פשוט בחורה יפה. ומיד רואים עליך שהחוכמה לא זרה לך.

    היא הרצינה. פניה לבשו ארשת מעודנת כזו ואז אמרה -

    תשמע מוסיק, אני לא חושבת שאני יפה אולי בגלל שאצלנו לא נהוג להגיד כך לבחורה ככה  בפנים . בכל מקרה זה לא חשוב בכלל, מה שחשוב זה יושרתו של האדם.

    וופא, זה פשוט מה שעלה לי בראש, לא יכולתי להתעלם מהנוכחות שלך. סליחה אם אמרתי משהו שלא הייתי צריך להגיד.

    היא התבוננה בי ואמרה שהיא חושבת שאני צריך ללמוד פילוסופיה.

    איך ידעת ? שאלתי. זה בדיוק מה שאני הולך ללמוד.

    היה ברור לי כבר מהתחלה שזה יתאים לך.

    היא התבוננה בי, היה לה כוח מאגי כזה בפנים. הריסים שלה גוננו על העיניים הכחולות שנראו כמו זוג אגמים באירלנד. השיער שלה ארוך היה וחלק, צבעו שחור כעורב. קצת הצחיק אותי שהיו לה נמשים על האף.

    ידיה העדינות בחשו עם כפית הפלסטיק בשארית כוס הקפה מעודדות את גרגרי הסוכר האחרונים להתערבב. לאחר לקחה לה לגימה בשפתיה הקשתיות, האדמדמות כדומדמניות ושתקה לה.

    לא היו לי מילים להחלפה, היא הייתה מסוג הבנות שיודעות להביע עצמן בגוף בלא מילים. למרות השבריריות של נשיותה היא שלטה בשיחה, כל שנותר לי לעשות זה לבהות בה עד לרגע שהיא תקום ותלך, תשאיר אותי לבד עוקב אחר אובך יופייה שיימוג בחלל.

    השיחה קלחה , קיננה בי תחושה כי נעמתי לה. יש לפעמים מעין הרגשה של היכרות מוקדמת, מן אשליה כזו שעניין המפגש הוא טבעי ואינו מלחיץ. היינו נינוחים, אפשרנו לתוכן לזרום.

    האמת היא שניסיתי קצת להצחיק אותה, בדרך כלל זה מתכון טוב לקשר עם בחורה. זה שובר את הקרח וגורם לפגישה להיות נינוחה יותר.

    מדי פעם הייתי מפליט איזו הלצה מתחום עיסוקי, כדי להצחיק אותה.והיא הייתה מביטה בי ומחייכת קמעה.

    היא ישבה זקופה ידיה העדינות היו על השולחן נינוחות, לא נשענות אלא מונחות. ואנוכי שפקיד תה לדורותיו הנני התבוננתי בה לעומק, הרי ניסיון בבחישת תה היה לי כבר. משהו רמז לי כי האישה הזאת מיוחדת במינה. ובכלל הפתיחות שלה הייתה משכנעת ובמידה מסוימת אפילו משעשעת. היא הייתה ערבייה נוצרייה שחיה עם משפחתה בירושלים.

    אולי לא נכון להגדיר אותה כך. למיין אותה לפי דת או גזע. היא הייתה אישה אמיתית, אדם ככל בני האדם החיים בעולמנו שזקוק לטריטוריה שלו, לאושרו האישי ולתכלית מוסרית כל שהיא.

    והיא מצאה זאת בהשכלה, ברומנים ובמסות הספרותיות שקראה ולמדה, ניתחה ועמדה על טיבם. לרגע חששתי שתעמת עם איזו מסה ספרותית, אבל היא העדיפה להניח לשיחה לזרום באפיקים נינוחים יותר ופשוטים. לעיתים הייתה מרימה את ראשה כמשקיפה על ההמון השועט באולמות ואחר הייתה חוזרת לשיחה. כאילו לקחה אוויר כמו לוייתן מעל המים למען תטיב לשקוע בשיחה.

    סברתי שבחורה כזו ריאלית טוב תעשה אם תשקע בחוג למתמטיקה או פיסיקה. אבל מה לי בבחירות שלה, הרי אינני מכיר אותה כלל.

     כשהייתה מרגישה שאני קצת חולם, מן תכונה שפיתחתי מגיל צעיר. הייתה נוגעת בי כדי לעורר אותי.  

    הנגיעה שלה בכף ידי הייתה מהפנטת. חמה כזו ותומכת. התנועה שלה הייתה טבעית ללא כל מאמץ מצידה.  

    היא התגעגעה לאנגליה, בעצם ללידס מצפון ללונדון. משם השורשים של אימה האנגלייה. העידון האנגלי נתן בה אותותיו. על החיים בארץ הייתה לה השקפה דואלית,  מחד התאהבה בארץ שטופת שמש וים תיכונית, מאידך גיסא התאכזבה מן האנשים בה. מלחמות היהודים ביהודים, מלחמות היהודים בערבים. בעצם כולם נלחמים בכולם לשם הספורט, כך לפחות זה נראה בעיניה.

    זה נותן ריח של אבק שריפה באוויר, וזה מחניק.

    אנגליה בשבילה הייתה הרבה יותר תרבותית, כלל עולמית. בניגוד לישראל שהייתה בעיניה פרובינציה אוליגרכית במעטה מערבי מזויף. למרות זאת נשארה בארץ, בכל זאת ירושלים היא השורשים של משפחתה מצד אביה. אבל היו גם פינות משלה שהחזיקו אותה כאן, בירושלים.

    על אף שלא הייתה בת גילי אלא צעירה בהרבה שנים ממני, הרגשתי לידה מסוכך ומוגן. תהיתי לעצמי איזה שם אנגלי יש לה, או בעצם איזה שם מתאים לה.

    לא הצלחתי להגיע למסקנה וכששאלתי אותה היא אמרה שהוריה קראו לה רק וופא. לכשתגדל תחליט לבד מה מתאים לה , אם תרצה להוסיף לה שם נוסף הרי תהיה זו בחירתה הבלעדית. והיא החליטה להישאר עם השם המקורי שלה ללא שינויים.

    הייתי בכל זאת קורא לה קתרין אולי בהשפעת ביצות יורקשייר של אמילי ברונטה.

    קאתי שלי - מלמלתי כחולם.

    היא התבוננה בי ואמרה שיש לה הרגשה שאני במקום אחר, היא צדקה הייתי כחולם. כמה משמעות יש למקום במפגש בין אנשים חשבתי.

    הרבה זמן לא הייתי באוניברסיטה העברית מאז כמה קורסים נושנים שעברתי כאן. העבודה שמילאה את חיי גרמה לי להתעטף בתוכה ולהתעסק בתחומים שהיו בניהולי. זה פשוט גזל לי את כל הזמן. לא לחינם בקשתי דרור לנפשי וצחות למחשבתי. בפעם הראשונה הבנתי כמה אנרגיה גזלה ממני עבודתי האומללה, ומשום כך הגעתי למסקנה שהלימודים באוניברסיטה הם העסקה הכי משתלמת שעשיתי בחיי. זו פשוט יציאה מעבדות לחירות, משעבוד הנפש והגוף לחירות המחשבה.

    אולי באמת וופא צודקת. פילוסופיה יכולה להתאים למהותי, חופש המחשבה, דיון בנבכי נפשם של אנשים יקרים שעוד לפני שהמציאו את הטלסקופ העזו להביע את דעתם על היקום. 

    וופא הייתה עסוקה בהזמנת עוד קפה ובשיחה עם בחור צנום בעל צרור תלתלים פרוע ואף מחודד. הוא דבר יותר בידיים ובפה בשטף שלא היה מבייש מכונת ירייה.

    וופא שמעה אותו בסבלנות עד גבול מסוים, ומשם ואילך מבעה הלא מילולי הוריד את מפלס הסערה של מחודד האף. היא חזרה לשולחן הפלסטיק שלנו עם שני כוסות קפה והתנצלה.

     

    http://cafe.themarker.com/post/2984276

     

    דרג את התוכן:

      פוסטים אחרונים

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/10/13 15:38:

      צטט: מאיה113 2013-09-25 05:05:29

      *נהניתי לקרוא

      תודה לך מאיה,

      איגי

        25/9/13 05:05:
      *נהניתי לקרוא

      ארכיון

      פרופיל

      מולוקו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין