כותרות TheMarker >
    ';

    כל מיניה

    כי שריתי עם ספרים ואנשים, ולא תמיד אוכל להם.

    ירח כתום דם בא לפתע מסוריה - דרשה לימים הנוראים הללו

    1 תגובות   יום חמישי, 12/9/13, 16:38

    ירח תפוז דם בא לפתע מסוריה – דרשה לימים הנוראים הללו


    מעטים הם המקרים בהם אדם זוכה לזכור באופן חד, חי, וממשי שיעור מסויים שלמד עם מורה זה או אחר. יש לי מעט זיכרונות מוחשיים כאלו משנות לימודי בבית הספר התיכון, ואחד מהם הוא זיכרונה של דרשה שנשא אחד הרבנים בבית הספר בו למדתי. אני עדיין רואה עצמי במקום בו ישבתי או עמדתי בבית המדרש מביט אל פניו, ואת מקום עמידתו, ואת עיקר דבריו. הוא דיבר על שלום חנוך. הוא קרא מן השיר 'רק לרקוד', והציג אותו כדוגמא שלילית, 'לא רוצה להסתבך עם אביך או עם אימך, רק לרקוד'. רק לרקוד, לא להתחתן, אפילו לא להתאהב, לא להיקשר בקשר כלשהו עם המשפחה או עם הדורות הקודמים, לחיות רק את הרגע. ובהנגדה בינארית שאופיינית כל כך לדבריהם של דרשנים, הנגדה שבמרכזה הבניית הזהות של האחד על דרך שלילת האחר הוא העמיד את ההשתייכות הדתית כמנוגדת למודל שמייצג, לשיטתו, שלום חנוך.


    נזכרתי ברגע הזה באלול השנה, כאשר נסעתי ללמד בקיבוץ חנתון, את קבוצות הבוגרים ואלול ז של מדרשת עין-פרת. בדרך הקשבתי לאחד מן הדיסקים של סדרת המופעים הרטרוספקטיבית של שלום חנוך, 4 תחנות, ושמעתי את השיר 'פראג'. רוחי כבר הייתה עם ההוראה הקרובה לבוא, ומתוך כך התרחבה ההקשבה של תלמוד תורה גם אל השיר שהאזנתי לו באותו הרגע, ומצאתי אותו כשר עד מאוד לחודש אלול.

    ''


    השיר, בסופו של דבר, הוא קינה על מפלתה של פראג בפני הרוסים ב – 1968, לא רק הקינות שייכות רק לצומות האבל על חורבן בית המקדש. גם הסליחות שיש אומרים אותן בחודש אלול תחילתן בימי תענית, והן נדדו אל ימי
    הסליחות בחודש אלול, בתהליך שמשקף את הקשר העמוק שבין תודעת היחיד מבקש התשובה והסליחה נוכח המוות והאפסות האנושית, ותודעת הקבוצה היהודית בכללותה, המבקשת את שיקומה נוכחת תודעת חורבן בית וחורבן ירושלים. במובן כלשהו כל קינה היא גם סליחה, וכל סליחה היא גם קינה, ובאותו הרגע של הקשבה, גם קינתו של שלום חנוך על פראג הייתה עבורי בגדר סליחה. (על זיקת סליחות קינות תוכלו לקרוא גם בהרצאה שנתתי בשבוע
    התנ'ך היהודי נוצרי בגרמניה בקיץ שעבר
    ).


    ואכן, בשיר 'פראג' נטועים כמה וכמה הרמזים המלמדים על זיקתו העמוקה.


    אל העיר שבוית החלום

    צל כבד וזר הגיח

    וירח באדום

    את מלכותו טבל בפיח

     

    שם העיר אינו נמסר לנו, אין אנו יודעים אלא שהיא שבוית החלום. גם שם תוקפיה אינו נודע, אך זהותם נרמזת ב'אדום' של ירח, הוא האדום של המשטר ה קומוניסטי.


    מי שלא עצם את עיניו

    את לילו המר כאב הוא

    דומיית כניעה בלי קרב

    איש את נשקו נצר עד מוות.


    איך על פראג שחר לא בקע

    בשלישית כלה כוחו,

    איך נדם כל כיכר הומה בחג.

     

    כדרכה של הקינה העברית, ממגילת איכה ועד קינות הפייטנים, מסמנת המילה איך את שאלת הנהי והבכי. איך קרה הדבר הזה, אוי מה היה לנו. כדרכם של הפיוטים המציאות ההיסטורית אינה מתוארת באופן קונקרטי או ישיר, וכינויים המרמזים לדבר עצמו משמשים כדי למסור לנו את הפרטים – בשלישית, ככל הנראה במשמרת השלישית של הלילה, כלה כוחה של פראג מול הטנקים הרוסיים.

     

    שיר שחלמתי על פראג –

    שם השחר עוד יבקע.

     

    כמו תצלום ישן מצהיב

    עיר של רפאים מוטלת

    לרגלי דובים חרשים

    ובצווארה המאכלת.

     

    אולם שם הרוסים אינו נישא על פיו של שלום חנוך, כפייטן עתיק שאינו מכנה את אומות העולם הרשעות לשיטתו, אלא נוקט הוא בשמות חיות שונות המסמנות אותן, כך נוהג גם שלום חנוך, ומכנה את הרוסים 'דובים'. נוכחותה של התודעה היהודית בבית הזה של השיר נעשית מוחלטת וברורה. לא עוד שימוש בהרגלים ספרותיים מן הפיוט, אלא שיבוץ של מילה מקראית עמוסת משמעות – המאכלת. פראג הייתה לעקדתינו.


    המהלך הספרותי, בו זוכה פראג להיות לירושלים, בו היא נעשית למקור רגשי הקינה היהודיים מתגבש בבית הזה של השיר בעוד עניין. אירועי 1968 נראים לשלום חנוך, כמו למערב כולו, כמו תצלום ישן מצהיב. מהו התצלום  הישן המצהיב? מן הסתם עוד תצלום מלחמה ממלחמת העולם השנייה. השורה הזאת מזקקת בתמציתיות את חרדת המערב מפני שובה של המלחמה לאירופה, את התחושה שאחזה בהמונים שהנה שבו יום קרב וערבו. זכרון מלחמת
    העולם השנייה צף בתודעת דור הפרחים.


    אולם עבור שלום חנוך חרדת מלחמת העולם השניייה אינה רק חרדת המלחמה:

     

    את פתחו איש לא יוצא

    ריח גטאות מלוח

    מקצה ועד קצה

    על פני העיר נישא ברוח.


    עבור שלום חנוך חרדת מלחמת העולם השנייה היא גם חרדת השואה. פראג הניגפת בפני הסובייטים מעלה באפו ריח גטאות מלוח, פראג נעשית ליהודי הנצחי, לנרדף מתמיד, חורבן יהודי אירופה, חורבן ירושלים וחורבנה של פראג אחד הם. צערו של אדם על עצמו, על עמו, על עירו מאפשר לו לפתוח את ליבו ולראות בצערה של עיר אחרת.


    רק השקט בה נותר

    איש צעיר חומק לפתע

    אז עלה לו אור מוזר

    שם בכיכר שמתה.


    השיר הזה אינו רק קינה. הוא יודע גם את תקוות הגאולה, את האור המוזר שעולה, כאשר איש צעיר חומק לפתע, מצליח להתחבא מליל הסער, ולהשאיר את התקווה. דימויי אור ושחר לציוון התקווה והגאולה הם אמנם אוניברסאליים, אולם אי אפשר לשכוח את שייכותם גם למסורת היהודית. השחר הבוקע הוא השחר של איילת השחר שבקע אורה והזכיר לחכמים את גאולת ישראל העתידית (ירושלמי ברכות א א). גאולת האדם נצבעת במילותיה של הגאולה הלאומית, ומקבלת צביון כלל אנושי. תפילת ראש השנה על כל באי עולם היא. איש לא יוצא מן הפתח, בזמן הלילה והחושך, כדרך שנדרשו בני ישראל בליל גאולת מצרים 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו', ומתוך שלא יצאו מפתח ביתם, זכו ונגאלו. כך יבוא גם לפראג. מי שלא עצם את עיניו (מראות ברע?) וכאב את לילו המר (במרירותו של המרור?), עוד יראה בשחר הבוקע.


    איני חושב ששלום חנוך התכווין לצבוע את כאבה של פראג בכאב היהודי ואת גאולתה בגאולה היהודית, אלא שעמדו לו מילותיה ותבניותיה של התרבות היהודית, כמו גם של תודעת האמפטיה הפנימית שבין חבריה של  הקבוצה היהודית, ונמשכו מתוכן רגשי הדאגה ותשומת הלב לאחר באשר אחר, לנרדף באשר הוא נרדף, לפראג.


    אולי לא מקרה הוא שדווקא שיר בו עולה ירח אדום הוא שלכד את לבי בנסיעה הזו לחנתון. בשנה הראשונה שבה לימדתי במסגרת הזאת, כמדומני אף בפעם הראשונה שבה העברתי שם שיעור, עת הגעתי לשער הקיבוץ הנפתח,
    האזנתי בפעם הראשונה לאלבום 'רסיסי לילה' של אהוד בנאי. גם אז שרתה עלי רוחה של הקשבה של תורה והרחיבה את גבולותיה של התורה להכיל גם שירו של אהוד בנאי, כדרך שהרחיב שלום חנוך את האמפטיה היהודית להכיל גם את פראג, וכדרך שעצם המפעל הזה של לימודי אלול מרחיב את גבולות לימוד התורה להכיל דתיים וחילוניים, נשים וגברים, ביקורתיות ואמון. והנה, אלו היו המילים שנשמעו עת נפתח שער מקום הלימוד עבורי:

     

    'ירח תפוז דם בא לפתע מסוריה'.


    השיר 'משורר וילד' של אהוד בנאי הוא שיר מפגש בין נער צעיר בישראל למודת המלחמות של שנות השישים והשבעים לבין אלן  גינצברג, המשורר היהודי האמריקאי, הביטניק של שנות השישים האמריקאיות. אהוד בנאי, שלימים יקרא על ברוקלין את פסוקיה של רחל על כינרת, ויאמר 'ברוקלין היית או חלמתי חלום', (כתבתי על זה במאמר 'עץ האיקליפטוס והתלמוד') - מצליח להרחיב את ליבו ולהכיל בעולמו גם את הרוחות הנושבות מן היהודי האמריקאי, אלן גינצבורג (ואפילו את ישו, לקראת סוף השיר).

     

    ''

    על חוף הכנרת 1961, לילה של קיץ אוויר של קטיפה
    אור סירות דייגים משתקף על המים, רוח קלה נעימה כמו לטיפה
    ירח תפוז-דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר
    משורר וילד נפגשים בשיר.

    "אני יהודי נודד מניו ג`רזי ביטניק עם סדק באונה השמאלית
    בוכה קדיש מטורף על אמי המשוגעת בקצב הבלוז במנהטן תחתית
    משורר יחף מרחף אין לי מולדת העולם הוא ביתי
    מיסטיקן מזוקן מעושן לא מכאן מערבב חומרים מתגרה במותי"

    "אני ילד קטן מערבות רמת - גן הולך הרבה להצגות יומיות
    עומד מול הראי מקשקש באנגלית דוהר על סוס דמיוני ברחובות
    כמו אינדיאני זקן מדליק מדורה בפרדס נטוש בחופש הגדול
    כשיש אזעקה אני רץ למקלט ממלא שקי יוטה בחול"

    ירח תפוז-דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר
    משורר וילד נפגשים בשיר.

    "אני משורר השינוי הגדול זה יתחיל מהרדיו, שים לב לשירים,
    אתה תגדל ותראה איך הכול יתחשמל האוויר יתמלא בצלילים חדשים,
    השיער שלך ילד יצמח ויפרח אתה תראה קולות תקשיב לצבעים,
    ראש חדש יעלה ויזרח גלי קול ימוטטו בניינים"

    "אני ילד שהולך לצבא בקרוב ואתה באמריקה תצא למרחב
    תיסע כל הלילה תגלגל סיפורים כשאני אחזור הלום מהקרב
    כאן בשנות השישים צנחנים חמושים יהיו מקום ראשון במצעד
    מוסיקאים קשי לילה ילדי הפליטים ינגנו בין קטיושה לסקאד".

    ירח תפוז-דם בא לפתע מסוריה, מסוק שחולף מרטיט את האוויר
    משורר וילד נפגשים בשיר.

    על חוף הכנרת, שנות האלפיים, המשורר כבר לא כאן הוא נודד בשמים
    והילד כבר איש, יושב על המזח, קם פתאום ממקומו והולך על המים.


    לא אכנס כאן לעיון מפורט בשיר הזה, רק אתעכב על הפרט הקטן, על 'ירח תפוז דם בא לפתע מסוריה', הוא בשנות השישים ירח של איום סורי, של איום המלחמה, מה פראג חוותה את הרוסים כירח אדום, אף ישראל חוותה את הסורים כירח תפוז דם. ארשה לעצמי, אם כבר הרחבתי את גבולה של התורה להכיל בה את שיריהם של שלום חנוך ואהוד בנאי, להפעיל עליהם את מידות הלימוד של התורה, ולגזור גזירה שווה ירח ירח. השנה הזאת הירח תפוז-דם העולה מסוריה אינו ירח האיום על ישראל, אלא דווקא ירח הסבל הסורי, שצבעו התפוזי מזכיר עתה את הגוון הצהוב כתום של גז החרדל, פריט ידע שלא מעט ישראלים אמונים עליו משירותם הצבאי.


    ברגע הזה, אמורים להיפתח לא רק שערי שמים, אלא גם שערי ליבנו, ולהרחיב ולהכיל בתפילותינו, וגם במעשינו האמורים להוביל לשלום ולמיעוט הצער, להרחיב ולהכיל את העם הסורי בסבלו, את 'מי בחנק' של השנה הנוכחית, ומתוך שיתרחב ליבנו נוכל אולי להביא מן האמפטיה הבין-אישית הנסוכה בין יהודים ליהודים (או האמורה להיות נסוכה), גם אל האדם באשר הוא, גם אל אלו הנדמים לנו (ואולי אף להם) בטעות כאויבנו.


    (דרשתי את הדברים הללו, ברובם, בבית הכנסת בקיבוץ סעד בערב שבת שובה. הגירסה הכתובה אף מעט הולכת רחוק יותר מן הדברים שאמרתי בעל-פה).

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/9/13 23:36:
      משה, רק הערה לניתוח היפה שלך את השיר "פראג": התאור של האיש הצעיר החומק ו-"האור המוזר" העולה לפתע אינו מתיחס לתקווה אלא להפך - לסטודנט יאן פאלאך שהצית עצמו בכיכר ואצלב במחאה על הפלישה הסובייטית.

      ארכיון

      פרופיל

      משהלביא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין