כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    ארבעים שנה נקוט בדור – נביט לאחור – ונזכור

    18 תגובות   יום חמישי, 12/9/13, 23:01

    ארבעים שנה נקוט בדור – נביט לאחור – ונזכור


     

    ''

    צבי יוסף יעקבס ז"ל


    "את מוכנה שהשיר שלך 'דיוקן ואתה הנך תמיד כאן' יתפרסם בעתון מעריב, לקראת היום הכפורים"? כך שאלה אותי , אתמול בטלפון, ענבל מארגון האלמנות והיתומים של צה"ל. "כן בטח" אמרתי לה. "העבודה שלי כאן, על הארץ כל עוד נשמה באפי היא לזכור ולהזכיר, אז ברור שאני מוכנה. ועוד איך". זה דבר אחד. הדבר האחר הוא השליחות הנוספת שלי, והיא המחויבות שלי לאמנותי. שהרי מרגע שהבאתי אותם לעולם, תפקידי לדאוג לכך שהם יחשפו. משום שהאמנות שלי היא דיבור- קול- אמירה. וכן, אני עובדת אצל העבודות שלי.


    אז הפעם החובה שלי לפרסם היא כפולה ומכופלת.


    ואיך 'מעריב' הגיעו לשיר הזה?


    השנה, ביום הזיכרון יצאה חוברת שנקראת 'געגועים' מטעם ארגון האלמנות והיתומים. זו השנה הראשונה (אחרי 40 שנה) ששלחתי משהו. שלחתי את השיר 'דיוקן ואתה הנך תמיד כאן' – שפורסם לראשונה ב'ידיעון' של קבוץ בארות יצחק שנתיים קודם לכן, לפני כשנתיים, ולאחר מכן פרסמתי אותו בדף שלי ב 'פייסבוק' שנקרא 'בשביל המילים'. ממעריב פנו אל הארגון וביקשו חומרים. קראו את כל החומרים ובחרו בשיר זה.


    הנה כאן זה מפורסם יחד עם עוד שתי רשימות. וכך מצאתי את עצמי ללא הכנה מוקדמת מתנוססת על גב העיתון – כן, השיר שלי ולידו תמונה של שנינו צעירים, תמימים ילדים – קצת אחרי מלחמת ששת הימים. (ולא, את התמונה הזאת לא אני שלחתי להם. ואינני מבינה מהיכן הם שלפו אותה).


    וגם השנה נתבקשתי לפרסם משהו ב'ידיעון' של קבוץ בארות יצחק, הקיבוץ בו הוא נולד, בו הוא גדל, בו בנינו את ביתנו לראשונה, בו נולד בננו הבכור ברק, בו חיים אחיו ואחותו ואמו היקרה שתבדל לחיים ארוכים.


    אז גם השנה כתבתי.


    מה כותבים אחרי ארבעים שנה?


    זה מה שכותבים, והנה זה מתפרסם כאן אפילו עוד לפני שהונח על שולחן החברים בערב סוכות בידיעון המסורתי שיוצא מדי שבת


    "ארבעים שנה נדדו בני ישראל במדבר.


    ארבעים שנה אנחנו נודדים בין השנים, בין הזמנים, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין זולתנו, נודדים במדבר החיים, תוקעים יתד, מקימים אוהל, מוצאים נווה במדבר, וממשיכים ללכת. שומרים על הארץ המובטחת.


    ארבעים שנה חלפו, הכול בעצם חולף, הרי אנחנו בני חלוף. אלא שיש כאלה שחולפים ומשאירים לנו את הזמן, ויש שהזמן חולף ומשאיר לנו את הזיכרון.  


    ואני רוצה לכתוב "נערה הייתי וגם זקנתי" והכול נכון זה גם זה, ואז חושבת עליך "נער היית ולא זקנת, נער היית ועודך". ומהמקום הזה של "הַזקנתי" אני מביטה הרחק אל העבר, כי העבר כבר נראה רחוק, ומנסה להביט אל העתיד ואינני יודעת עד כמה רחוק הוא, ועד כמה אפשר להביט, רק אחת היא לי לדעת, שעוד רגע קט, הוא יהפוך לעבר. שהרי גורלו של כל עתיד להיות עבר.


    אבל כאן בהווה הזה, של יום הכפורים, יום כל כך גדול ועצמתי שבעבורנו הפך להיות עוד יותר, יום של זכרון שבו אנו מביטים בערגה על צילומי שחור לבן, של נער יפה תואר – נער שהוא אב – בעל – סב- דוד – חבר – חיל , הכול. אחד שהוא רבים, בשביל רבים שזוכרים את האחד.


    ארבעים אנחנו אומרים, ובלשונו של חיים גורי, במילותיו האלמותיות יודעים ממרום גילנו שעברו השנים "לא הרגשנו כמעט, איך עבור הזמנים בשדותינו". והוא אומר "כבר שנה ונותרנו מעט..."ואנו אומרים עברו השנים, היית מעט, האחד משלנו, אבל, הצלחת להשאיר כאן מעגל שהלך וגדל, הצמחת בנים ובני בנים. העץ לא נבל, הוא הכה שורשים "ארבעים שנה נקוט דור ועוד דור...ותנו לנו עוד ארבעים, ובנים ובני בנים ואנחנו לעולם "נזכור ... את  האיש יפה הבלורית והתואר, לא תיתן את לבנו לשכוח אהבה מקודשת בדם".


    • מוזמנים להיכנס ל חדר זכרון – הוירטואלי, שאותו הקמתי לפני כשנתיים ומאז אני מזכירה ומעלה אותו פעמיים בשנה. ביום הכיפורים וביום הזיכרון.

     

    • מוזמנים לקרוא את הבלדה  אימא אדמה (העם. אימא. גולן) לאחר שעברה מספר מתיחות פנים ובימים אלה פורסמה בכתב בעת 'בגלל' שהנושא המאגד שלו הוא 'גיבורים וגבורה'.

     

    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

    ''

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/11/13 02:55:
      יפה ומרגש.
        17/9/13 13:20:

      צטט: רזאל 2013-09-16 20:19:57

      צטט: נורית-ארט 2013-09-15 20:53:03

      צטט: רזאל 2013-09-15 00:38:00

      אני זוכר את הספור מיום הזכרון,‏ שמורן העלתה אותו.‏ הזכרון תמיד נשאר,‏ עם צביטה בלב.‏ רק החיים מלמדים,‏ שהם תמיד חזקים.

       

      רק‏ ‏את‏ ‏הכותרת‏ ‏לא‏ ‏הבנתי,‏ ‏מדוע‏ ‏שינית‏ ‏את‏ ‏המקור:

      ‏"‏ארבעים‏ ‏שנה‏ ‏אקוט‏ ‏בדור‏"‏‏ ‏ואת‏ ‏נקטת‏ ‏‏"‏נקוט‏"‏,‏ ‏לבטח

      סיבתך‏ ‏בידך.

      הי איציק, השאלה שלך לדעתי מאד במקום. כאשר אני כותבת אני מרגישה שאחרי ארבעים שנה, אני כבר לא מייצגת רק את עצמי, ואת הכאב הפרטי שלי, ואת הסיפור האישי שלי, אלא את הסיפור של רבים, של כולנו. מבחינתי התכוונתי לומר, שאנחנו עדיין הולכים במדבר בבחינת מצפים לשלום, מחכים כבר ארבעים שנה, מתבוננים לאחור, זוכרים, ומצפים. לו הייתי חושבת שזה רק הסיפור שלי, לא הייתי מפרסמת אותו כאן בבלוג. כשאני בחרתי לכתוב בלוג, ראיתי את עצמי כמי שמשתמשת בסיפור, חוויה, עשייה, יצירה של עצמה כפלטפורמה לדבר גם על דברים כלליים יותר. ותודה על שאלתך. אני חושבת שהיא חשובה.

       

      נורית, קורא אני את תגובתך ומבין היטב את קו מחשבתך. ועכשיו אפילו מבין יותר את "הנקוט" ולא את האקוט". הנקוט הוא תפיסה והחזקה. כמובן ש"אקוט" - מלשון מריבה, אבל אני לוקח את זה למילה הארמית של תפיסה"נקוט" שורש "נ. ק. ט". דהיינו, אנו עדין נקוטים (תפוסים), בעידן המלחמות גם אחרי 40 שנה. 

      איציק, יפה הבנת, יפה פרשת, יפה הוספת. תודה.

        16/9/13 20:19:

      צטט: נורית-ארט 2013-09-15 20:53:03

      צטט: רזאל 2013-09-15 00:38:00

      אני זוכר את הספור מיום הזכרון,‏ שמורן העלתה אותו.‏ הזכרון תמיד נשאר,‏ עם צביטה בלב.‏ רק החיים מלמדים,‏ שהם תמיד חזקים.

       

      רק‏ ‏את‏ ‏הכותרת‏ ‏לא‏ ‏הבנתי,‏ ‏מדוע‏ ‏שינית‏ ‏את‏ ‏המקור:

      ‏"‏ארבעים‏ ‏שנה‏ ‏אקוט‏ ‏בדור‏"‏‏ ‏ואת‏ ‏נקטת‏ ‏‏"‏נקוט‏"‏,‏ ‏לבטח

      סיבתך‏ ‏בידך.

      הי איציק, השאלה שלך לדעתי מאד במקום. כאשר אני כותבת אני מרגישה שאחרי ארבעים שנה, אני כבר לא מייצגת רק את עצמי, ואת הכאב הפרטי שלי, ואת הסיפור האישי שלי, אלא את הסיפור של רבים, של כולנו. מבחינתי התכוונתי לומר, שאנחנו עדיין הולכים במדבר בבחינת מצפים לשלום, מחכים כבר ארבעים שנה, מתבוננים לאחור, זוכרים, ומצפים. לו הייתי חושבת שזה רק הסיפור שלי, לא הייתי מפרסמת אותו כאן בבלוג. כשאני בחרתי לכתוב בלוג, ראיתי את עצמי כמי שמשתמשת בסיפור, חוויה, עשייה, יצירה של עצמה כפלטפורמה לדבר גם על דברים כלליים יותר. ותודה על שאלתך. אני חושבת שהיא חשובה.

       

      נורית, קורא אני את תגובתך ומבין היטב את קו מחשבתך. ועכשיו אפילו מבין יותר את "הנקוט" ולא את האקוט". הנקוט הוא תפיסה והחזקה. כמובן ש"אקוט" - מלשון מריבה, אבל אני לוקח את זה למילה הארמית של תפיסה"נקוט" שורש "נ. ק. ט". דהיינו, אנו עדין נקוטים (תפוסים), בעידן המלחמות גם אחרי 40 שנה. 

        16/9/13 13:50:

      צטט: שולה ניסים 2013-09-16 11:56:54

      ארבעים שנה נדדו בני ישראל במדבר. ארבעים שנה אנחנו נודדים בין השנים, בין הזמנים, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין זולתנו, נודדים במדבר החיים, תוקעים יתד, מקימים אוהל, מוצאים נווה במדבר, וממשיכים ללכת. שומרים על הארץ המובטחת. ____________________________ הפיסקה הזו שכתבת מצמררת אותי, כי גם אני חשבתי על ההקבלה בין ארבעים השנה שחלפו מאז אוקטובר 1973, לבין ארבעים השנה ההן מהתנ"ך. בעיני זה יותר מסמלי. ויפה המקום הזה שאת נותנת לבן זוגך שנפל במלחמת יום הכיפורים. מאוד מכובד בעיני. חג שמח נורית:)

      תודה שולה יקרה

        16/9/13 11:56:
      ארבעים שנה נדדו בני ישראל במדבר. ארבעים שנה אנחנו נודדים בין השנים, בין הזמנים, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין זולתנו, נודדים במדבר החיים, תוקעים יתד, מקימים אוהל, מוצאים נווה במדבר, וממשיכים ללכת. שומרים על הארץ המובטחת. ____________________________ הפיסקה הזו שכתבת מצמררת אותי, כי גם אני חשבתי על ההקבלה בין ארבעים השנה שחלפו מאז אוקטובר 1973, לבין ארבעים השנה ההן מהתנ"ך. בעיני זה יותר מסמלי. ויפה המקום הזה שאת נותנת לבן זוגך שנפל במלחמת יום הכיפורים. מאוד מכובד בעיני. חג שמח נורית:)
        15/9/13 20:53:

      צטט: דליה / הפרח 2013-09-13 19:42:45

      "נערה הייתי וגם זקנתי" "נער היית ולא זקנת, נער היית ועודך". לא יודעת מדוע הפוסט היפה שלך שנגע ללבי והזכיר לי את אהבתי שצמחה וצומחת כל יום עם שורשים עמוקים יותר ואהבה עשירה ומרגשת יותר ושאני מביטה בתמונה שבעבר, אני כמעט ולא זוכרת פנים כאלו אלה את הפנים של היום. שיהיה לכולנו שנת בריאות, חמלה מעשה אחד טוב ליום,המון אושר . מכון שבירכתי כבר בבריאות טובה. לא מספיק. שנה טובה עם בריאות טובה דליה- הפרח הפורח

      תודה דליה

        15/9/13 20:53:

      צטט: רזאל 2013-09-15 00:38:00

      אני זוכר את הספור מיום הזכרון,‏ שמורן העלתה אותו.‏ הזכרון תמיד נשאר,‏ עם צביטה בלב.‏ רק החיים מלמדים,‏ שהם תמיד חזקים.

       

      רק‏ ‏את‏ ‏הכותרת‏ ‏לא‏ ‏הבנתי,‏ ‏מדוע‏ ‏שינית‏ ‏את‏ ‏המקור:

      ‏"‏ארבעים‏ ‏שנה‏ ‏אקוט‏ ‏בדור‏"‏‏ ‏ואת‏ ‏נקטת‏ ‏‏"‏נקוט‏"‏,‏ ‏לבטח

      סיבתך‏ ‏בידך.

      הי איציק, השאלה שלך לדעתי מאד במקום. כאשר אני כותבת אני מרגישה שאחרי ארבעים שנה, אני כבר לא מייצגת רק את עצמי, ואת הכאב הפרטי שלי, ואת הסיפור האישי שלי, אלא את הסיפור של רבים, של כולנו. מבחינתי התכוונתי לומר, שאנחנו עדיין הולכים במדבר בבחינת מצפים לשלום, מחכים כבר ארבעים שנה, מתבוננים לאחור, זוכרים, ומצפים. לו הייתי חושבת שזה רק הסיפור שלי, לא הייתי מפרסמת אותו כאן בבלוג. כשאני בחרתי לכתוב בלוג, ראיתי את עצמי כמי שמשתמשת בסיפור, חוויה, עשייה, יצירה של עצמה כפלטפורמה לדבר גם על דברים כלליים יותר. ותודה על שאלתך. אני חושבת שהיא חשובה.

        15/9/13 00:38:

      אני זוכר את הספור מיום הזכרון,‏ שמורן העלתה אותו.‏ הזכרון תמיד נשאר,‏ עם צביטה בלב.‏ רק החיים מלמדים,‏ שהם תמיד חזקים.

       

      רק‏ ‏את‏ ‏הכותרת‏ ‏לא‏ ‏הבנתי,‏ ‏מדוע‏ ‏שינית‏ ‏את‏ ‏המקור:

      ‏"‏ארבעים‏ ‏שנה‏ ‏אקוט‏ ‏בדור‏"‏‏ ‏ואת‏ ‏נקטת‏ ‏‏"‏נקוט‏"‏,‏ ‏לבטח

      סיבתך‏ ‏בידך.

        13/9/13 19:42:
      "נערה הייתי וגם זקנתי" "נער היית ולא זקנת, נער היית ועודך". לא יודעת מדוע הפוסט היפה שלך שנגע ללבי והזכיר לי את אהבתי שצמחה וצומחת כל יום עם שורשים עמוקים יותר ואהבה עשירה ומרגשת יותר ושאני מביטה בתמונה שבעבר, אני כמעט ולא זוכרת פנים כאלו אלה את הפנים של היום. שיהיה לכולנו שנת בריאות, חמלה מעשה אחד טוב ליום,המון אושר . מכון שבירכתי כבר בבריאות טובה. לא מספיק. שנה טובה עם בריאות טובה דליה- הפרח הפורח
        13/9/13 13:04:
      תודה לכולכם/ן ריגשתם מאד. תודה שיש מביניכם כאלה שמקפידים לפקוד את חדר הזכרון בכל פעם מחדש. כך זוכרים. תודה וגמר חתימה טובה לכם מורן, בועז, נערת ליווי (:))כוכי, גליתוש ושטוטיתי :)
        13/9/13 09:08:

      הלב שלי נצבט מחדש , 40 שנה וכאילו זה קרה אתמול ,

      אלה היו ימים נוראים תרתי משמע ..

      נער היה ולא זקן .. איך יזקין יפה הבלורית והתואר...?
      לא רוצה להזיל עוד דמעות ...
      נורית יקרה , אני איתך ביום הקשה הזה , נזכור אותו לעד .
      שתהיה לכם שנה טובה וגמר חתימה טובה

      והלוואי שכבר ישכון שלום באזורנו.

       

      ''

       

       

       

       

        13/9/13 08:09:

      כול מי שחזר ממלחמה, חזר..., אחר.

      ומי שלא חזר, נותר כפי שהיה.

      זהו מסוג האבסורדים שהחיים, חיים

      אותם מדי יום, בהיזכרם באלה שלא

      חזרו.

      חיבוק יקירתי, חיבוק.

        13/9/13 01:12:

      נֶעְדָּר כָּל כָּךְ נוֹכַח.

      כתבת בשיר והמילים ההן, שלך. 

      מאז יחד עם עכשיו..

        13/9/13 00:59:
      בקרתי בעבר ב"חדר הזיכרון " וקראתי . וזוכרת את התמונה ואת דברייך ...והולכת לקרוא שוב ..... ארבעים שנה חלפו והנצח צעיר ...ולך נותרו הזיכרונות ...להזכיר לנצח בגלל הגיבור שלך . יהי זכרו ברוך
        13/9/13 00:44:

      צטט: גליתוש. 2013-09-13 00:22:02

      מרגש, כי יש מי שזוכר לנצח, ומנציח, ועושה קסמים בעולם האומנות עם כל האהבה, גם זו המקודשת בדם. תודה יקרה.

      תודה גליתוש היקרה

        13/9/13 00:44:

      צטט: שטוטית 2013-09-13 00:15:20

      ארבעים שנה למלחמה הנוראה

      נשאר צעיר לנצח קופא בזמן

      יפה בלורית ותואר

      תדוה שטוטית יקרה

       

        13/9/13 00:22:
      מרגש, כי יש מי שזוכר לנצח, ומנציח, ועושה קסמים בעולם האומנות עם כל האהבה, גם זו המקודשת בדם. תודה יקרה.
        13/9/13 00:15:

      ארבעים שנה למלחמה הנוראה

      נשאר צעיר לנצח קופא בזמן

      יפה בלורית ותואר

       

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין