קמתי היום מוקדם, בשש וחצי בבוקר. שעה נדירה לקימה עבורי, כי זוהי בערך השעה בה אני הולכת לישון בחודש האחרון. חיית לילה אמיתית, נו מה לעשות. עקרבית.

הלילה עבורי הוא מתנה. יש בו את השקט המתבקש, את השלווה הרצוייה, את הרגעים הכי אישיים, התובנות הכי משמעותיות, רגעי כתיבה שנפרסים משקיעה עד זריחה. כן- זו חיית הלילה עליה דברתי. לא, ממש לא מה שחשבתם. פאק דה סיסטם...

אז היום קמתי בשעה ההזוייה הזו כי הייתי צריכה להגיע לחיפה לשם  עזרה וסיוע למשפחתי העניפה והעייפה.

אז קמתי, עשיתי כל מה שצריך לעשות כדי לצאת אל אויר העולם הקפוא, גרדתי את הקרח משמשת הדייהטסו שלי, התנעתי פעמיים את הרכב עקב הקפאון המנועי ודרכתי בעוצמה רכה על הגז כשהכיוון הוא צפון. חיפה-סיטי. יאללה בלגן.

הגעתי, סייעתי, נזכרתי בילדות החיפאית, שמחתי שאיני שם יותר וככל שהזמן עבר, עיניי מצמצו בעדנה מעוייפת ותחושת גופי החלה לאבד אנרגיות בוקריות מטופחות שמש.

בשעה אחת לערך, לאחר סיום כל פועלי החיפאי,  סובבתי את דייהטסו שלי לאחור, וכוונתי אותה אל ביתי הקט שבמושב בני ציון הידוע לשמצת שרי אריסון אוונגרדית ולתפארת עשירי ישראל. דה סיסטם איז פאקד אפ...

אני נוהגת לי בחדווה, עוצרת באיזו פיצוצייה ביציאה מחיפה, רוכשת לי במחיר מופקע דיאט קולה קרה ואיזה חטיף שוקולד דיאטטי וממשיכה בדרכי עם הדייהטסו המהממת שלי.

הרדיו דולק, הרוח מנשבת, השמש זורחת כאילו איבדה זמן חורף ובתוך כל אותו גן עדן תחושתי, משהו החל קורה לעיניי החומות והסיאמיות.

עצימה קלה, מחשבה על גפרורים שיכלו לסייע לי אם הייתה לי האפשרות לשים אותם בעיניים כדי שהעצימה הרגעית לא תתפתח לקבועה, אך כל אשר מצאתי הייתה מצית כחולה, שלא יכלה לתפקד כגפרור צעיר ורענן. פאק דה מציתיישן...

טוב, אני מחליטה להגביר את ווקאליות הרדיו, לשים מזגן כי אומרים שהקור משאיר אותנו עירנים, ולחשוב מחשבות מעירות ומרחיקות לכת.

ואכן, הלכת הרחיקה. הרחיקה עד כדי כך שהעיניים כבר לא יכלו יותר והייתה שניה שהרכב זז לנתיב השני ללא כל שליטה.

ואז ראיתי אותה.

ירוקה, אדמדמה, ריחנית ומלאת נתינה.

תחנת דלק.

נכנסתי אליה. חדרתי לתוכה כיד גניקולוגית בעת בדיקה שגרתית והחניתי את רכבי במקום בו לא אפריע לאף מתדלק זה או אחר.

גם לא לאלה שממלאים אויר גלגלי.

סגרתי את החלונות והדלתות ברכב, כיביתי את הנייד שלי, הורדתי את הכסא למצב מאוזן וצללתי אל שנת יופי כשלצידי המולת מתדלקים ורכבים הנעים לכל עבר. פאק דה פאקינג סיסטם..

40 דקות של חלומות מתגשמים, עשו את העבודה.

באמצע כביש החוף, בתחנת דלק עמוסת יום, מתוך רצון לחיות ולא להיעלם לתמיד באיזו פנייה מטומטמת  לכיוון המרכז דפקתי את השינה של הלייף.

כשהתעוררתי, ראיתי לפתע רכב צמוד אליי ובו משפחה דתית מתפללת.

לרגע עלתה בי המחשבה שהגעתי לגן עדן והם מתפללים למעני תפילה אחרונה, אך בעודי מתחילה לנהוג  שמעתי לפתע צפצופי וולוו מאחוריי.

"אני בחיים!", אמרתי לעצמי, צעקתי בהיסטרייה מלאת שלווה לוולוו: "הי מן- פאק דה סיסטם", והמשכתי בדרכי.

היה פאקינג גוד.