כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הטרמילר

    טירמלתי*
    טיילתי עם תרמיל.

    לצאת כמוני לטירמול בגיל 53 פירושו לצאת ללא אגו ותבנית, לפי תוכנית כללית המגדירה נקודות יציאה וחזרה במפה ובזמן, אם בכלל.

    עזבתי כל מה שידעתי. פשוט קמתי, טירמלתי וחזרתי וכמו נולדתי מחדש. צאו לטרמל בעולם תרבותי אחר ומצאתם שלווה גדולה.



    המונח 'טרמילר' חדש. עניינו לכידת האגו וקשירתו באופן שלא יפריע. לא יבלוט בתנועה קדימה, הלאה.

    פיתוח עברי למונח "מוצ'ילר", מהמילה הספרדית "מוצ'ילה", בעברית תרמיל.

    מכאן, מוצ'ילר פירושו 'תרמילאי' ומעתה, גם 'טרמילר'. המונח בכל הטייה הומצא על ידי והזכויות שמורות לי.

    לתפיסתי, הנווד עם תרמיל ומקל, או המוצ'ילר, כפי שהוכר עד מחצית המאה הקודמת שינה דמותו ואינו עוד.

    במקומו, קיים תרמילאי מודרני שהתפתח ב-70 שנה לדמות אחרת במהות.

    סביבתו השתנתה. לינה במערות ואבוסים, ופונדקי דרכים וכנסיות נעלמה מעולמו החדש.

    כיום, טרמילרים מטרמלים כטיילים מצויידים היטב לטראק בשטח, אך לנים בהוסטלים ברמת מלונות סבירים ובמחירים, שעדיין מתאימים למטייל צעיר שאמצעיו דלים, המטייל בתקציב נמוך.

    טרמילר או טרמילרית, בוגרים כבני 45 ומעלה, המטיילים עם תרמיל לאורך זמן, כשיכולים כלכלית גם אחרת. הם יוצאים למסע ונעים בו כבודד/ה בלתי תלוי/ה.

    כל היתר נוצר...

    0

    ארבעים שנה

    50 תגובות   יום שבת, 14/9/13, 08:59

     

    קראתי הבוקר כתבה בשם 'ארבעים שנה אחרי'. אחריה קראתי כתבה עם פירוט ימי הקרב במלחמה. 

     

    ללא קשר לתאריך המלחמה הנוראה ההיא, גם אני נוצרתי באוקטובר. קיבלתי חיים.

    וכמי שמצא עצמו ביום הולדתו העשרים, רואה, שומע, מריח, טועם וחש ברוע המלחמה, נושם את בושת עמי שלא הייתה לי בה כל נגיעה. נרדף על ידי מיגים מצריים. נבחר לבלום עם חבריי את ריצת הארמיות המצריות אל תוך סיניי וממנה אל ערי ארצי. כמי שהביט אל ראשי טילי הפרוג המשייטים אליו. כמי שנבחר לטהר את בתי העיר סואץ, כאילו נרחצה ורק מירוק נדרש לה לקראת הבאתה כמתנת ניצחון לממשלה שהרסה לו את בניין המיתוס, זה שבונה את ערך האדם בעיני עצמו. מה שבונה ומחזק את שידרת עמו הנבחר. כמי שחוגג מאז את יום הולדתו במתחם קרב צר ומבוצר בקצהו של המדבר בגובה רב מעל פני האדמה שבמרחב. סמוך מאד לאנטנות של מתכנני הקרב. כבר מזל כזה, אני משוכנע שנלחמתי עוד הרבה מאד מעבר לימים הראשונים מהשישי והאחרונים עד העשרים וארבעה לאוקטובר כמו שאני זוכר.

    אני שואל את עצמי לאן לעזאזל, לאן נעלמו שבועיים באמצע? 

     

     

                                                                  ***

     

    פרסום זה, הוא קטע לא קצר

    שנכתב לספר 'מסע חיי'

    ונערך מחדש כפוסט לבלוג הטרמילר שפורסם כאן בשנת 2009,

    שנתיים אחרי מסע תרמיל בדרא"מ.

     

     

     

     

                                                               ***

     

     

     

    ''

    ''

     

    ''

     

    אות מלחמת לבנון השנייה קיץ 2006 תחתיו, אות מלחמת יום הכיפורים חורף 1973 תחתם, ויטראג' סככת הוסטל "הזולה" בסן פדרו, אגם אטיטלן - גואטמלה. דרכו קרני הזריחה צובעות טרמילרים תרמילאים ולוחמים נמים. צילמתי בינואר 2007  

     

     

                                                                    ***

      

    סם ריקד לו לכיוון אדמונית אירופאית שמתנועעת באופן 'מזמין' לקצב תופים וצלילי מיתר חשמלי, עבר דרכה, איתה וסביבה. מבטי נדד אל חבורה ישראלית המתגבשת לה. נשענים אל הבר, סורקים 'מי נגד מי'.

     

    גוש רסטות התנועע באופן מחשיד לגביי שפיותו של העוטה, ופחית בירה 'גאיו' עלתה ממנה אחוזה ביד מרעידה, נכנסה אל בין הרסטות, הונפה אל על וירדה מהר, ובהיפוך חזרה למצב רגיל. כך התנועע לו הגוש הזה שגובהו מטר בערך, מרחיק את ענבל ורעות שרקדו בשתיים ליד הבר, עלו וירדו תוך הנעת גוף לצדדים בתנועות מעוגלות, ובירכיהן חצו את תחומן שלהן ועברו אחת לתחום השנייה.

    מבטי עבר להביט החוצה דרך הקיר החסר.  

    אגם אטיטלן ניבט כחור שחור. 

     מעבר לאורות בתי הרחוב שהפרידו ביני לאגם, לא נראה דבר. רק חשיכה.

     

    מוש, מ"פ השריון המשוחרר נעמד לידי, נשען גם הוא על קיר הבלוקים הבנוי למחצה כמעקה, שתה מבקבוק שדפק אל בקבוקי, אומר משהו בקשר לצליל הזכוכית. 

    שמי הלילה מעוננים. הנוף מעורפל וצלילי הדאנס מתרחקים בערפל העולה מהאגם.

    מוש החל מספר על החילוץ שעבר הקיץ, בהפוגה בין קרבות, בעלטה...

     

    עוד הוא מספר נזכרתי, וחזרתי שנים לאחור...  

     

      

                                                                     ***

     

     

    ערפל סמיך. מנועי מסוק מרוחק נשמעו מתגברים ממערב. אחזתי בצינור מרגמה 52. כף ידי על גב רצועת העור המתוחה על גליל המתכת הקרה. מוודא, סובבתי רק מעט ומיד שחררתי את ברז הנוקר. לחוש קפיציות רציתי. להיות מוכן להגיב במהירות. חששתי מה יקרה אם הנוקר יישבר בדיוק בסיבוב הירי. 

     

    כך, כפוף בתוך 'שפנייה' בתעלת יעד מבוצר שנחפרה לפני שנים והתמלאה בחול סערה ועשבים שוטים. לא מתוחזק כלל. נחפר על הר, צפונית לשבר מצוקי הקניון הצפוני, בחצי האי סיני.

    'מעבר הג'ידי' שמו. צפוני היה, אחד משני 'מעברים הכרחיים' בסיני. הדרומי לו נקרא 'מעבר המיתלה'. 

     

    שקט מטריד. חושך וערפל סמיך. מחכים. קומנדו מצרי ירד על ההר לכבוש את המעבר. הפקודה לתפוס את המיצר המהווה ציר חשוב וחייב להישאר בשליטה מלאה שלנו. חסימת אויב מצרי. כבר הלילה השלישי שלנו כאן. התמזל מזלנו והקרב לא הגיע אלינו, רק נשמע היטב. התרחש מערבית לנו, למטה. כאן שמענו את הדיו בברור.

     

    מאז יצאנו במהירות את הבית לא התרחצנו. ביד אליהו אספו אותנו אוטובוסים שהתמלאו מיד וטסו במהירות דרומה לבסיסים. שוב ושוב צרחה 'סירנה' ומטוסי קרב טסו מעל. עדיין קשה לקלוט מה זה אומר.

     

    ההודעה בטלפון הייתה לגמרי ברורה, כמו גם ההכרזות ברמקולים ברחובות ושידורי הרדיו. יום הכיפורים הזה היה הראשון שצמתי בו באמת, מתוך כוונה שלי. לא בגלל 'שכך נהוג'. ולבסוף התברר כי מותר לאכול בו. אפילו להיפך, צריך כי פרצה מלחמה.  

     

                                                                                 *** 

     

    מוש לגם חצי לגימה וכמעט נחנק. השתעל קצת וניגב דמעה. טפחתי על שכמו וליטפתי את גבו, כמו סעדתי אותו לרגע משהבנתי שנחנק מהבירה. לפתע זרק את הבקבוק המלא כבדל סיגריה מעבר למעקה, וזה התרסק לרסיסים על אבני הרחוב העולה אל ההר.

     

    הוא אחז בעורפי ולחץ, מביט היישר אל תוך אישוניי ובאחת קרס, נשבר. התרסק עליי. חיבקתי אותו חזק. חששתי לגעת בראשו. ללטף כמו אז, כשניסיתי להוריד לירמי את הקסדה כדי ללטף את ראשו וידי שקעה בו. 

     

    במאמץ, הצלחתי להרים כף יד אל עורפו ולעלות משם אל קודקודו. השתחררתי מהבקבוק הריק שלי ובשתי ידי אחזתי במוש חזק וקרוב אלי.

      

                                                                        ***

     

     יש לי הכל. החגור שלי 'משופצר' כשל לוחם ברדלס בשבעים וחמש (גד' 75). הכי טוב שיש. החגור 'עומד לבד' וזה הסימן בהא הידיעה. יש גם תוספים כמו חבל ארוך יותר מהנדרש, אולר מתקפל עם להב ארוך, וטבעת, ושרוך הקושר אותם לחגורה. גם הפנס הקטן קשור. גפרורים עטופים פלנלית, לפחות עשרים 'בתים' אורכה. פירות יבשים לחירום, תמרים ותאנים ארוזים בניילון כפול. 'פנקס שבי' מסודר עם כל החיסונים 'ומנוילן' היטב. תחבושת אישית 'מנוילנת'. חדשה לגמרי.

     

    דיסקית מוסווית 'בכותפה' תלושה ושרשרת הכדוריות מושחלת בתוך חלל שרוך. הכל פיקס. המחסניות בדוקות פיקס. נקיות.'השפתיים' ישרות, מלאות, משוחררות ונלחצות 'רווח אחד' מהשפה בלחיצה על הכדורים פנימה.

    המיקלעון 'אף אן' שלי מכויל פיקס. 'חמש קליק' לאחור.

     

    בתרגול האחרון ערב חג על כיבוש 'רחל' ריתקתי בצרורות של שלושה, שלושה. כמו מאג בגדוד. בעצם לא ממש כמו. 

     אך, איזה מאג היה לי ב 75 ?!- מאגיסט שמאל הייתי. על 'זלדה'. עכשיו 'מיקלעוניסט' עם 'טרנזיסטור' על הגב וכרגע גם ה 'רגם'. גם 'טרנזיסטור' וגם 'הצינור' הזה, ומזל שמספר שתיים שלי סוחב את פק"ל הפצצות. לא סתם מאגיסט שמאל הייתי. של עובד, הירושלמי. המ"כ הגאה שלי. ובמחלקה של צ'יף. אחלה מ"מ צ'יף. 

     

    שמונה חודשי אימון. המחלקה הכי 'מדוגמת'. באמת. הצוות הכי מדוגם, בגדוד הכי קרבי בשריון. בחטיבה הכי קרבית בשריון. מטכ"לית. מי היה יכול עלינו, מי ?!-, עברנו את גורודיש ועכשיו עם יאנוש (אביגדור בן גל)... 

     

    אבל איפה אני ואיפה הגדוד. רוב החברה וודאי מפוזרים בחטיבות אחרות.  

     

                                                                 

                                                                    ***

     

    ג'סיקה שהכירה אותי לפני עשר דקות כשעלינו לדאנס-בר, דחפה לפי ג'וינט ונתנה לי נשיקה. גם למוש. כמו רצתה שאנחנו הנאהבים לכאורה, נהיה  בפינה שלנו, בסצנה שלנו. לא התאים לי, אז הוצאתי אותה ומסרתי לה חזרה תוך קריצה, כאילו מיציתי.

     

    מוש לא אראה סימנים לרגיעה ולקח קצת זמן. סימנתי לסם ב- 'וי' שיביא שני בירה. שמואל הגיש לי בקבוק וחיבק את שנינו. עמדנו שלושתנו מחובקים וברקע הקצב המטורף בעוצמתו מרעיד את הבניין. שמואל רקד ליד מוש וראה את פניו עוד קודם. למעשה, הביט בנו כל העת, נבוך משך ג'וינט לבדו. סימנתי אליו כניצחון. היה ברור לו לגמרי. משהו כמו קוד, אולי גן ישראלי.

     

    הוא הבין נכון והביא שתי בירות.    

     

                                                                       ***

      

    "אלוהים לא ממש מת עליי" חשבתי לעצמי, כשמפקד הבה"ד הכניס אותי למעצר שלושה ימים לפני סיום הקורס. בני המחזור שלי חזרו ליחידות השריון ואלו נכנסו כבר לפני שעות לקרבות קשים ברמת הגולן ובסיני'. ישבתי באוטובוס, מביט בשיירות היורדות דרומה וחשבתי, "הגם את הקורס הזה לא אסיים?! חבל, כבר חטפתי מספיק.  

     

                                                                      *** 

     

    היה זה המד"כ מגולני, סג"מ מתוסכל מפלוגה ד' בבה"ד שקינא בי אז. הוא שימש 'ממלא מקום צוער תורן פלוגתי' (מ"מ צת"פ) במקום להדריך בפלוגה שלו ושנא אותי, רק משהייתי צת"פ פלוגה ה', כביכול מתחרה. החבר'ה באפסנאות דווקא אהבו אותי. ראו בי אחד משלהם, 'חפ"ש דוקר"ן' ובעברית תיקנית 'חייל פשוט ודפוק תורן'.

     

    הוא היה מסגל הבסיס, סג"מ מתנשא בעיניהם. כך קרה שבכל תרגיל הציוד 'החדש' המשופצר ניתן לפלוגה שלי, וכל 'הזבלה' המיושן, נותר לפלוגה שלו.  

     

    בלילה ההוא היה הסג"מ קצין תורן שעשה סיור לילה, לביקורת בבונקר המרוחק מהבה"ד. ישנתי בזמני לישון, ללא נעל שמאל. חלצתי את הנעל מרגלי הפצועה כדי לאוורר אותה. בעקב היה זיהום. חור ממסמר בעקב הנעל, שחדר פנימה ופצע אותי. כמובן שלא התלוננתי על כך לאף גורם בבה"ד. צלעתי קצת ושתקתי.

     

    הנעליים היו חדשות. הוכנו עבורי במיוחד בסנדלרייה הצבאית. נעל במידת הרגל עם סוליית קרפ. תולדה של הסתבכות זיהומית בכפות הרגליים בגלל הזנחת המרפאה בגדוד בזמן אימון לוחם. המרפאה בו, הייתה כביכול 'הכי קרבית' בגדוד 'הכי קרבי'. מבעיית התאמת נעליים, כמעט קיבלתי נמק לדברי הרופאים בתל השומר. כן. הייתי מורעל ואמיץ קשה עורף שפחד. כי בעובדה, לא היה לי האומץ כלוחם בגדוד קרבי, לומר למפקדיי שאני סובל ולא יכול ללכת. פחדתי שלא אסיים אימון לוחם ואכלתי אותה.

     

    אז סיימתי אימון 'לוחם ברדלס' וכן, קיבלתי סיכת לוחם. ובכל זאת אכלתי אותה, במקום לרדת עם חבריי לעשות קוו במוצבי התעלה, התגלגלתי בבירורים ובהתגברות על עכבות במערכת הצבאית, עד שיצאתי לקורס קצינים.

     

    ''
            

    בדיעבד, מזלי שהצלחתי להגיע לקורס קצינים בסיסי. כי אם לשרת, לפחות לתת את הכל כפי שחונכתי. הדפוק הזה, המד"כ המתוסכל מגולני, העיר אותי בבעיטה ברגל המדממת מזילת המוגלה וצעק "מוריד נעליים בשמירה, מה?! זאת כוננות?!" בעיניים צורבות ומסונוור קרן אור הפנס שלו, הסברתי שאני 'מאוורר פצע' ואף הראתי לו את הרגל ללא הגרב. עירומה, נראתה בברור נפוחה מאד, עם פצע מזוהם ומדמם. לא עניין אותו כלום. עמד, חיכה שאנעל את הנעל על הרגל הנפוחה המפרישה מוגלה ודם וגער בי כבטירון:

    "אתה בכוננות ! - , תישן עם הנעלים ולא מעניין אותי כלום ! ". הוסיף "עכשיו אתה יכול להמשיך לישון" והלך.  

     

                                                                      *** 

     

    מוש מזג את תכולת הבקבוק אל קירבו, נאנח שיחרר בשקט באיפוק כמות עודפת של אוויר שנלכד תחת הנוזל בקיבתו. נתן לי מכה על הכתף כאמירת תודה וחדר אל גוש הרוקדים בטרוף. ג'סיקה שראתה אותנו נפרדים ואת רוז מתחככת בי בריקוד סוחף, חצתה בצעד גדול את הרחבה וחילצה את רוז מבין רגליי תופסת היא את מקומה בריקוד איתי.  

                                                     

                                                                     *** 

     

    בבוקר, כשהגעתי לבסיס להתכונן למסדר סיום הקורס עוד שלושה ימים, בא אליי רס"פ הפלוגה:

    "אתה? מה קרה לך, הורדת נעליים כשהיית 'כיתת כוננות' בבונקר ?! -, לא, לא מאמין עליך. שאתה תעשה דבר כזה?!" ושלח אותי אל רס"ר הבסיס הידוע.

     

    הרס"ר טויטו, הכיר אותי היטב מתפקידי כצת"פ. פנה אלי בטון רשמי ואמר:

    "צוער, אתה נכנס למשפט אצל מפקד הבה"ד" והצעיד אותי מצוחצח אל לשכת המפקד.  

     

    המפקד, אל"מ בראזני*, איש גדול, בן למשפחה גלילית יוצאת כורדיסטאן.

    קרא לי לגשת אל שולחנו.

    התקרבתי.

    הוא פתח בהרצאה, כי למרות ציוניי הגבוהים הסיום שלי קרוב ומהיר משידעתי. ובקול חזק, תוך שהוא התרומם לסטור לי, רעם: "אין לך בושה?! להוריד נעלים בכוננות?! גמרת כאן !".  

     

    הרס"ר נתן מפתח ואמר: 

     "מצטער, חבל עליך. עבור בשלישות, קח ספרים לקרוא ותמשיך לחדר מעצר.

    הנה לך מפתח. סגור את עצמך וצא רק לארוחות ולשירותים עד שנודיע לך אחרת".

    "חבל עליו" מלמל בשקט לפקידת המפקד שישבה מאחוריי.  

     

    "שמע, הצבא 'שלך' נגמר. הפך לצבא אחר. אני?! קצין כבר לא אהיה. נשלחתי למעצר..." 

     סיפרתי בקצרה כדרך בני העשרה, מה קרה וטרקתי טלפון בכעס גם עליו. על אבי.  

     

    הלכתי למעצר עם כלי רחצה מפתח וספר.

    חבריי צועדים היו על מגרש המסדרים, מתאמנים על תרגילי סדר למסדר סיום. 

     עברו 3 ימים בהם תלו קישוטים, התאמנו והסתיים הקורס במסיבת ענק בלעדי. כולם פוזרו להשלמות חייליות וסיכת מ"מ מקשטת את דש חולצתם. לא הייתי עימם. 

     

    כשהשתחררתי מהמעצר בסיום הקורס...

     

    הפסקה בין שני חלקי הפוסט (חלקים זהים)... 

     

    קישור למפות סיני במלחמת יום הכיפורים: 

      http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/6/68/1973_sinai_war_maps.jpg  

     

    קישור לסרט דקומנטרי 'מלחמת יום כיפור: 

      'http://www.youtube.com/watch?v=8vjRyw7YMfc&feature=related 

     

    (המשך בפוסט 26 ב' )

     

     

    ''

     

    "מבטי עבר להביט החוצה דרך הקיר החסר. אגם אטיטלאן ניבט כחור שחור.

    מעבר לאורות בתי הרחוב שהפרידו ביני לאגם, לא נראה דבר רק חשיכה". (פוסט 26 א')

     

     

    * לנוחיותך הפוסט הבא הועתק לכאן...,


                                                        פוסט 26ב' - המשך

     

     

    כשהשתחררתי מהמעצר בסיום הקורס חזרתי לביתי לחופשה מאולצת עד שיוחלט מה איתי.

     

    מיד אחרי שהתקשרתי לאבי, התקשר הוא אל מפקד הבה"ד שאת משפחתו הכיר מראשית ההתיישבות בגליל. 

    סבו ורב סבי הקימו יחד את המושבה הוותיקה יסוד המעלה בעמק החולה, לפני שמונים שנה. אבי סיפר לו על המאבק שלי להמשיך ולשרת ביחידה הקרבית. על ההקרבה, למרות ההתנהלות השוחקת של המערכת הצבאית - , מה שגרם לזימון לקורס נוסף ורצוף, מהתחלה, לאחר פגרה בת עשרה ימים. אולי מה שהותיר אותי בחיים לכתוב שורות אלה.

                       

                                                               **

       

    והנה, חודשיים אחריי תחילת הקורס השני בבה"ד, אני שוב צת"פ, הנקרא למלחמה ונוסע ביום כיפור באוטובוס אל הקרב כלוחם חי"ר בחטיבת עתודה מטכ"לית. לא 'לוחם ברדלס' בגדוד 75 חטיבה 7. לא 'לוחם קוו' בתעלה כרבים מחבריי הבולמים כבר שעות את האויב בצפון ובדרום.

     

    חלקם נהרגים. רבים נפצעים...

     

     

                                                                            ***

     

    התמרחותה של ג'סיקה לא ריגשה במיוחד. שתיתי הרבה והייתי ב 'היי', רקדתי ריקוד ועוד ריקוד, עד שהתפנה הערסל היחיד שבפינה ושטוף זעה הפקדתי את גופי ברשתו, ייצבתי את כרית הבד כך שלא תסתובב לי ועצמתי עיניי לרגע או שניים... 

     

                                                                           *** 


     ...כך, בלילה ביומה השני של מלחמת יום הכיפורים, תפסנו את מיצרי הג'ידי, ויתר לוחמי החטיבה, תפסו את 'מיצרי המתלה' בדרום. כולנו מחופרים ביעד מבוצר שהוכן לפני שנים, מאז תום מלחמת 'ששת הימים'. 'התעלות' לא עמוקות במיוחד וה-'שפניות' לא מי יודע מה ייגנו עליי' חשבתי.

      

    שמעתי רעש קרבות ועיניי קרועות צורבות, מנסות לחדור את הערפל הסמיך. אוזני קרויות לשמוע את מסוקי הקומנדו המצרי, כולי דרוך ומוכן להשמידם עם כל פצצות ה52 שיש לי בפק"ל ואלה שבפק"ל של מספר שניים שלי. הערפל הסמיך התבהר והפך שקוף, אט אט אור שחר של טרום זריחה, עלה על ההר וסילק את הצללים.

     

    קולות המלחמה לא פוסקים לרגע.

     

    מבטי סרק בקפידה את תוואי הקרקע עד אל קו האופק ההררי כשנשמעה מתעלה פקודה 'יציאה לסריקה'. סרקנו במבט חודר את המתחם, את הגבעות הסמוכות ואת מדרונותיהן. הרעב הצמא והשפשפות הצורבות מציקים. זה היום השני שלנו על ההר. יצאנו מהתעלות בחיפוי מקלעים וסרקנו אוכף, רכס ומורדותיו וחזרנו להתבצר בתעלות. התקבלה הודעה בקשר ונבחרתי עם כמה מחבריי.

     

    ירדנו לתחתית המצוק. ירידה מסוכנת תלולה ובוגדנית. כל הציוד והנשק עלינו כאילו לא נחזור למעלה ליעד המבוצר. חגור הקרב מלא, מקלעון ו-'טרנזיסטור' (כינוי לתרמיל סימטרי מיוחד למחסניות) מלא בעשר מחסניות, נוסף לשמונה מחסניות בחגור ושני בתי מימייה האחד למים ובשני 4 רימוני רסס 26. 'את חפירה' תחת הפק"ל התקני, נעוצה בנרתיקה לחגור. גם בו הכנסתי עוד שני רימוני רסס ושני רימוני עשן. הכל על הגב, ורצועות 'הטרנזיסטור' הקצרות, צרות ולוחצות ממילא וחתכו בבשר תחת בית השחי. אבל אין מצב אחר. כך זה עם טרנזיסטור.

       

    את המרגמה הצמודה אליי מאז הגענו, העברתי לחברי ירמי. אצלו גם פק"ל פצצות אחד. היה צמוד אליי מאחור ואני לפניו כשירדנו במורד התלול. בחנתי את צלליות הקניון הענק הפרוש תחתיי. בעיקר את הכניסה אליו ממערב. משם עלולה לבוא דווקא עכשיו התקפת שריון מצרי. כל החבר'ה יודעים שהמצב קשה. זו לא מלחמת ששת הימים. אכלנו אותה עקב יהירות שלטונית, התנשאות ואגו 'טריפ' ארוך.   
     

                                                                                *** 

     

    דווקא, אהבתי את דדו, הרמטכ"ל. אשתו תלמה הייתה מורה שלי למוסיקה בבית הספר היסודי אורנים ברמת אביב. אני זוכר אותה מניחה תקליט, 'מפצח האגוזים' ומתיישבת במשיכת שמלת קיץ לבנה מקושטת פרחים קטנים תחתיה, מביטה בנו כשהיא קשובה ליצירה. במקהלה רצתה אותי 'אתה יכול לשיר כמו כולם' אמרה ואילצה לנסות שוב, מקישה 'בקולן'. כך, עד שהבינה שתרומתי להתפתחות ולהוויית המקהלה, עדיפה בתחום הציור וקישוט החדר.

     

    הייתי צייר עיתון בית הספר. יוסי שרון ואני, שנינו. לדעתי, יוסי ידע לצייר טוב ממני, אבל על שום מה נודבתי לצייר יותר ממנו. בוודאי שבזמן אימוני המקהלה, כי הוא שר יפה, גם.

     

    תלמה אלעזר, אשה יפה ונעימת הליכות וחשבתי על דדו הרמטכ"ל ועליה. לא ראיתי אותה שבע שנים בערך. שמעתי את דדו מדבר ברדיו. היה לו דיבור מיוחד, עמוק, שקט ושליו. איש טוב. אלוף פיקוד מצוין. היה מפקד של אבי במילואים בחטיבת שריון. אני מאחל לו ולי לנצח גם עכשיו...  

     

      

                                                                          ***  

      

    יום אחרי כיפור, הגענו לאזור בו הטנקים שלנו חזרו מהחזית מפויחים, שבו להתחמש ולרוץ קדימה חזרה מערבה אל התעלה. עשן, ענני אבק דחוס ורעש שרשראות. אף לא אחד מאנשי הסגל חייך מאז, גם לא צוער. 

     

    הסיעו אותנו למיצר וטיפסנו אל המצוקים מעליהם תפסנו את הרכס בעמדות מתחם היעד המבוצר. 'מה קורה עם אריק, אמרו שהאוגדה שלו צריכה להגיע, הוא יהדוף אותם'?!...,

    אני מקווה שיגיעו כבר, כי נגמרו לנו מים ואין אוכל כבר שלושה ימים.

    אנחנו יורדים לקבל חימוש נוסף, כך נאמר לי. 'אני לא רואה חיל אוויר, איפה הם לעזאזל?' חשבתי, כשאבן מתדרדרת מחליקה תחת רגלי.

     

     

    אחזתי בזיז סלע, נשענתי אליו לעצור את ההחלקה. "היזהר" לחשתי לירמי, שהעביר הלאה בלחישה להמשך הטור הקצר, אל הלוחמים שישימו לב לירידה המסוכנת.

     רעש אבנים מתדרדרות וקריאה 'היזהרו' ! עצרו אותי במקומי.

     הצמדתי את קסדת המתכת אל הסלע בהר מחכה לחטוף סלע בראש. צליל לא נשמע כי רצועת הגומי הרחבה שאחזה ברשת ההסוואה ספגה את המכה. הראש מכווץ היה אל כתפיי. מחכה לקבל את ה-'בום' וזה עובר.

    סלעים מתדרדרים מקפצים ובנו לא פוגעים. כך המשכנו לרדת אל הוואדי המדברי, אל המיצר.

    חצינו ערוץ ועלינו אל כביש האספלט הישן. במרחק לא רב מאיתנו התהווה בדקות מעין 'בסיס אספקה קטן'. קציני צה"ל עמדו על הכביש מאחורי משאית שחנתה עליו כאילו נדמה בזמן נסיעה, מתווכחים כמתחבטים בשאלה 'האם להחליף, ולתת לנו רובי אמ-16 במקום ה-'אף אן' המיושנים, או לתת לנו רק טילים נגד טנקים מסוג 'לאו' ?! -, משלוח חדש של ציוד הגיע עכשיו בטיסה ישירה מארה"ב לרפידים. לבסוף החליטו לתת לנו רק טילים.

     

     המשימה הוגדרה מחדש, 'הגנה על ההר וחסימת הציר למרגלותיו'. למנוע מקומנדו מצרי לנחות ולהשתלט על רכס מעבר הג'ידי ועל הציר עצמו. להקים מארב כל לילה ולהשמיד כל רכב ושריון מצרי. צפוי היה שיגיעו תוך שעות.

     

    הקרבות היו קשים והמצרים הצליחו להכות בשריון שלנו עם טילי סאגר ואר,פי,ג'י וייתכן בהחלט שיגיעו לכאן. לפחות עם שריון שלהם. 'אופטימים' אנחנו לא. 'דרוכים ואמיצים' כן.

     

     

    לקחנו ברצינות את המשימה ולמדנו להפעיל את הטילים. ירינו כמה על חביות והעמסנו טילים בשלשות על הגב. התכוננו למארב על הציר. במקביל, הביאו לנו אספקת מזון 'לראשונה' אחרי ארבעה ימים. שלנו נגמרה אתמול וזאת גם אחרי 'משמעת מזון ומים'.

     

     

     מאחר ולא ידענו שתגיע אספקת מזון לכוחות, ירדנו רק צוות לוחמים האמורים להישאר על הציר למארב טנקים. עכשיו, צריך היה להעלות אל ההר מזון ומים לכולם. אין ברירה. האספקה והמים דרושים לכוחות, כמו גם למחלקות שתופסות למעלה את כל ההר. נשלחנו עמוסים כל הקומץ, וטיפסנו שוב למעלה המצוק בכוונה לרדת מיד אל הציר ומהר. מסע קשה. הגב החזק שלי ושרירי רגליי צווחו בטיפוס העמוס לראש ההר דרך מצוקים תלולים וחלקים. רעד שריריי התחזק בירידה דווקא, בחזרה, עם משקל מופחת מזה שסחבנו בטיפוס.

     

     

    במארב כל הגוף כאב, כל שריר יבב כל הלילה הקר. שכבנו בחשיכה ללא מגבר אור כוכבים, ההבזקים מרחוק האירו די, וחיפשנו תזוזה ורחש שונה, אחר מהדי הירי ממרחק. לידנו, מונחים היו זבילי טילים חדישים נסכו בטחון ביכולתנו לבלום את אלה שפרצו את חומת המגן הבצורה בתעלה קו בר לב. עמדנו לפגוש את אלה שהשחירו את כוחותינו בדם ופיח השריפה, שריחם לא הניח לנו לרגע. טיל אחד פתוח תחת היד ומוכן לפיצוח. העיניים שורפות, פתוחות מאומצות ומתייבשות. מביטות הן אל נקודה רחוקה בציר השחור, באפלה. מחכים לראשון שיבוא להכניס בו טיל. 

      

    עבר הלילה. פקודה 'כנוס' הגיעה דקות לפני עלות השחר. היה צורך לחזור ולטפס אל ראש ההר, מהר שלא להיתפס חשופים בשטח הפתוח. גופנו הקפוא בקושי הפשיר ושעטנו בטיפוס אל ההר. שמענו רעש כמו רעם ממרחק. פתחתי 'דורגלים' טענתי והמשכתי לטפס. מתאמץ כן, אך פלא, פתאום כלום לא כאב. כמו אילי הרים טיפסנו מלאי אדרנלין וללא כאב.

     

      

    מחשבה אחת הייתה, להגיע כבר למעלה ולהתחפר בשפנייה שבתעלת היעד המבוצר הפלוגתי. מה יקרה, מה נעשה לכשנגיע, לא ידעתי, טיפסתי. כמכונות מלחמה קטנות טיפסנו והמצוק תלול וחלק והכאב העצום כלא היה, מודחק. פתאום רעש עצום והדף חזק הכה בגב, מה היה? מה קרה ? - בחיי, עבר אותי מיג. זה מיג !

    שאגתי מתגבר על רעש מחריש אוזניים שהדהד בחזי, 'זה מיג' התחיל חוזר ומהדהד הד משלי, חזר מהקניון עצום הממדים ונעלם ברעש סילוני המיג שהשאיר ריח דלק שרוף.

     

     

    הסתובבתי ונשענתי אל סלע, לא תפסתי איך קרה כך בין רגע, הגיח מטוס ולא שמענו אותו יורד עלינו. רק אחרי שחלף ומשראינו אותו חולף, שמענו אותו בעוד רעש סילוניו חוסם את הד קול שאגתי. שעון אל סלע, ידי הימנית על ידית האחיזה, אצבעי על ההדק ובשמאלית, אחזתי מתפס עץ והבטתי מעל הכוונות אל קרני השמש המפציעה במזרח, עכשיו אני מוכן...  

    והנה שני הגיח, בא מהשמש וירד נכנס, טס במאונך אל המיצר הצר, כולו נחשף אליי במלוא מוטת כנפיו המסומנות עיגולי דגל מצרי ויריתי בו, שלושה..., שלושה..., בצרורות קצרים ומדויקים כמו ברתק.

     

    בצרור חמישי הטייס הגיע וחופתו ממש מולי, ואני יורה בו כמו מכונה שלושה..., שלושה..., נדדתי איתו לכיוון טיסתו מערבה ופניי כבר דרומה ממש ויריתי כלום, נגמרה מחסנית. החלפתי, דרכתי ומיג שלישי כבר מכסה הכל מולי, מסתיר את כל המיצר, לחצתי על ההדק ורוקנתי עליו מחסנית עד הסוף. לא, לא פגעתי בו. הוא המשיך.

      

    שחררתי מחסנית ריקה אל האדמה והכנסתי שלישית, כאשר השניה מתדרדרת מהמצוק טענתי, חיפשתי רביעי והוא בא. יריתי בו, מכוון ממש והוא שאג בסילוניו ועבר אותי כשגבו הפרוש אליי מקושט כפרפר.ראיתי את ידיו ורגליו של הטייס אבל לא הצלחתי. 

     "אולי פגעתי, אבל מה כדוריי יכלו כבר לעשות לציפור הענקית הזו?!" חשבתי רגע אחרי.

       

    לרוע מזלו היה המצרי בדיד סטטיסטי. ראינו את המיג מתרומם בזווית תשעים מעלות אל על וחוזר, נופל כגוש מתכת הרחק מאיתנו, מעבר לפתח המיצר. מאוחר יותר, יתברר שטייס המיג הזה חטף בראש. דרך הקסדה פילח כדור מקלע 05 שהופעל על ידי כוחות מילואים שהתקדמו על הציר בעת שטיפסנו חזרה. אולי 'כוח אריק' שהתקדם מערבה אל פאתי המיצר. לא ראיתי אבל הקסדה עם החור הייתה מוחשית אז ונשארה כזו...  

     

       

                                                                             ***  

     

      

    ..."היי, הב אה דרינק" קראה אלי רוז האוסטרלית מושיטה לי בקבוק 'גאיו' נוסף "קאם, מוב איט !... היי, צ'ירססס, להיים !" צהלה, אחזה בידי ומשכה אותי לרקוד עם כולם.

     

    המוסיקה חדרה אליי במלוא עוצמתה ורקדתי כך סט ועוד סט ועוד אחד, ועוד בירה ועוד אחת וכך עד שהערפל הפך שקוף, וצבעו הכחול עמוק של האגם התעורר מולי, כשכולם עוד רקדו לאותם צלילים והאור התפשט יותר, ומראה הפאב שהיינו בו כל הלילה, הלך והתברר כחורבה.

     

    שוב הוכח, כי ממש לא חשוב איפה, אלא עם מי אתה ומה אתה רוצה, כי  זה מה שיקרה לך.  צעדתי אל הזולה לאט. תמכתי במ"פ שריון מותש שחזר לפני שלושה חודשים מקרבות לבנון השניה.

     

    מוש היה תשוש מכדי להבין היכן הוא, מאז החל לספר לי את סיפורו ולאורך הלילה. הוא חיבק אותי, נשען עלי במלוא משקלו 'ועשה עם הרגליים' כאילו הלך לבד, עזר לי לקחת אותו חזרה להוסטל 'הזולה'.

     

    המקום המתעורר קסם. קשוב הייתי לריחו, לניחוחות הרבים המרכיבים אותו, לרחשי השחר וצליליו המתגברים העולים מבינות לעצים.

      

    חלפנו סמטאות צבעוניות, ליטפתי כלבים, אלה שנבחו עלינו בלילה, ועתה מראנו כמשוטטים לא מזיקים הביך אותם והפכם לכנועים ולמנופפי זנב מגישי ראש לליטוף. חצינו מרחב בנוי דרך פניות וסמטאות ועד אל שביל 'הזולה' בו פנינו שמאלה מוש ואני.

     

     סם עם כולם, שהילכו לאיטם מאחור.

     

     מידי פעם נשמעה הערה סתומה מהם, שעניינה על הדרך הארוכה מידי חזרה.

     כמאה צעדים נותרו אל סבכת השער מימין לשביל הצר, מאחוריו, מקלחת חדר ומיטה רכה.

     

    אבל לא הלכנו לחדר. המשכנו אל הסככה. הורדתי את מוש והנחתי אותו בזהירות, השכבתי אותו על קבוצת כריות ונשכבתי מעט בצד. מביט בו, נזכרתי בבני הצעיר בן גילו ובחיבוק הזה, אז במיון כשרעד בידי מותקף עוויתות, מיד אחרי הזריקה שקיבל אחרי 'התקפה'. 'התפלפ' (בשפתו), 'בא לו' גל של אובדן בלתי נשלט אחרי שנפגע מעישון 'בנג' עם מיץ תפוזים ווודקה.

     

    'נדפק לו' הראש לתקופה לא קצרה. שוב הדחקתי.

    חשבתי על מנוחה קלה, רציתי להתרוקן מהאדרנלין ונרדמתי...      

     

     (המשך בפוסט 27)

     

    לנוחיותך קישוריות לפוסטים בבלוג 

      מסע חיי  מאת: טרמילר(מוצ'ילר)

      הקדמה, טירמלתי בג'ונגל האדם והטבע

       http://cafe.themarker.com/view.php?t=972335 

      מבוא ופוסט 1 

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=944431 

      פוסט 2

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=950893 

      פוסט 3

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=954466 

      פוסט 4

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=954481 

      פוסט 5

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=954492 

      פוסט 6

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=960021 

      פוסט 7

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=960103 

      פוסט 8

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=960129 

      פוסט 9

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=960313 

      פוסט 10

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=960343 

      פוסט 11

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=971571 

      פוסט 12

      http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=981165 

      פוסט 13

      http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=990816 

      פוסט 14

      http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=999423 

      פוסט 15

      http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1009138 

      פוסט 16

      http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1014746 

      פוסט 17

      http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1018609 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (50)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      אוי המלחמה ההיא...אתמול אכן מלאו ארבעים שנה לימים קשים שהשפעתם נכרת בנו עד עצם היום הזה.
        30/9/13 10:24:

      צטט: ג.ג.ג. 2013-09-27 01:35:50

      הי קפצתי לבקר...סורי ארוך מידיי לקשב שלי...שנה טובה.

       

      היי

        30/9/13 10:23:

      צטט: Logo in 2013-09-30 09:51:20

      נוסטלגיה לא נעימה אבל כתובה יפה... וזכרת ממש כל פרט ממה שעברת. מאחלת לך לחגוג עוד הרבה ימי הולדת בלי הצל של המלחמה הנוראית. במלחמת יום כיפור גרתי בצפון. אותנו הורידו למקלט ואת אבא שלי שהיה בקבע ישר לקחו לכמה שבועות לרמת הגולן.

       

      שנה טובה ומוצלחת

        30/9/13 10:23:

      צטט: tal_riv 2013-09-28 13:02:15

      תודה, מזכיר נשכחות. ב73 הייתי צעיר מדי ובמלחמת לבנון השניה שהיתי בחול, אולם ביניהן חויתי את כל המלחמות והמבצעים. את טויטו אני זוכר היטב. כאדם היפר אקטיבי לא היתה שמירה אחת שלא שברתי, אלא שלא נתפסתי :)

       

      :)

        30/9/13 09:51:
      נוסטלגיה לא נעימה אבל כתובה יפה... וזכרת ממש כל פרט ממה שעברת. מאחלת לך לחגוג עוד הרבה ימי הולדת בלי הצל של המלחמה הנוראית. במלחמת יום כיפור גרתי בצפון. אותנו הורידו למקלט ואת אבא שלי שהיה בקבע ישר לקחו לכמה שבועות לרמת הגולן.
        28/9/13 13:02:
      תודה, מזכיר נשכחות. ב73 הייתי צעיר מדי ובמלחמת לבנון השניה שהיתי בחול, אולם ביניהן חויתי את כל המלחמות והמבצעים. את טויטו אני זוכר היטב. כאדם היפר אקטיבי לא היתה שמירה אחת שלא שברתי, אלא שלא נתפסתי :)
        27/9/13 01:35:
      הי קפצתי לבקר...סורי ארוך מידיי לקשב שלי...שנה טובה.
        25/9/13 07:49:

      צטט: אהובהקליין 2013-09-23 23:21:16

      כתיבתך מעניינת מאד וגם הצילומים יפים ואיכותיים. יישר כוח!

       

       

      תודה רבה לך

        25/9/13 07:48:

      צטט: rinat* 2013-09-23 23:14:21

      צריך לקרוא את המגילה הזו כנראה בהמשכים .... עמוס אצלי כרגע

       

      לא צריך

        23/9/13 23:21:
      כתיבתך מעניינת מאד וגם הצילומים יפים ואיכותיים. יישר כוח!
        23/9/13 23:14:
      צריך לקרוא את המגילה הזו כנראה בהמשכים .... עמוס אצלי כרגע
        23/9/13 07:31:

      צטט: Gfaus 2013-09-18 10:25:43

      תודה, חג שמח !

       

      חג שמח

        23/9/13 07:30:

      צטט: אביבי32 2013-09-17 20:38:01

      תודה על פוסט מעניין ומפורט.

      אני הייתי מילואימניק צעיר במלחמה המזורגגת ההיא, ואני לא כותב עליה כלל,

      אלא רק ברמז של ספורי "לפני מלחמה",כנראה שיטת הדחקה, שעובדת טוב עד היום.

       

      גם זה טוב. תודה לך

        23/9/13 07:30:

      צטט: אליהו1979 2013-09-17 09:04:18

      היי דרור,

       

      תודה ששיתפת אותנו בחוויותך באותם ימי סיוט. זה תמיד נשמע אחרת כאשר זה מגיע ישירות מאדם שהיה שם והתנסה באירועים עצמו. הגבורה שלך ושל אחרים שלחמו החזירו לנו את הכבוד שנאבד בעקבות השחצנות הכמעט מגוחכת של אלה שהיו בשלטון אז וזה אולי נחמה מעטה על אובדן אלה ששירתו לצידך ולא חזרו. לא משנה איך ידונו במלחמה זו באינספור פורומים, תוכל להיות גאה במה שעשית ויכולת העמידה שלך במקום שרבים אחרים אולי לא מצליחים להתמודד. 

       

      האחיין הכי המבוגר שלי כאן בארץ חוגג כעת את יום הולדתו ה40 . הוא היה תינוק של מלחמת יום כיפור - נולד ביום השלישי של המלחמה. אחותי התקשה למצוא בית חולים כדי ללדת כי מרבית בתי החולים בצפון כבר הועמדו בכוננות לקראת קליטת הפצועים מהחזיתות. האימא שלי תיכננה מבעוד מועד להגיע מאנגליה כדי לסייע לאחותי לאחר הלידה ולתדהמת כל המכרים שלנו בקהילה היהודית, היא לא שינתה את תוכניתה גם לאחר שהמלחמה פרץ ובעצם בתור מי שעברה את התופת ואת הקשיים של הבליץ במלחמת עולם השנייה לא ניתן היה לצפות ממנה לסגת מתוכניותיה. היה כבר קשה להשיג כרטיסי טיסה לאחר שהקרבות פרצו אבל היא השיגה ולאחר הנחיתה בשדה תעופה ידיד משפחה וותיק וקרוב הגיע לפגוש אותה והסיע אותה כל הדרך בהאפלה לקרית ביאליק שם אחותי וגיסי גרו באותם ימים.

       

      לפני ראש השנה חגגנו את בר המצווה של בנו הבכור של האחיין שלי והאירוע קיבלה משמעות נוספת לאור האירועים שקרו כאן בדיוק לפני 4 עשורים. 

       

      חג שמח לך ידידי. גם לאחר כל הזמן הזה ניתן עדיין לומר כי הרווחת ביושר את הזכות לחגים שמחים כאלו. 

       

      כתבת מאד יפה. אמנם אני לא גיבור אבל דבריך על גבורת רבים מרגשת.

      חג שמח אליקו

      תודה רבה

        23/9/13 07:27:

      צטט: תמו'ש 2013-09-16 22:27:46

      ואני נתפסתי בדיוק לפני גיוסי לצה"ל כך שאת רוב החוויות עברתי מהבית בקבוץ בצפון כשכל פצוץ ומרדף אוירי מעל ראשינו וכבר חלפו להם 40 שנה לא להאמין ולך שחגגנו רק לפני שנתיים את יום הולדתך מזל טוב לעוד מסעות וטיולים בחייך באהבה ממני

       

      תודה תמר

        18/9/13 10:25:
      תודה, חג שמח !
        17/9/13 20:38:

      תודה על פוסט מעניין ומפורט.

      אני הייתי מילואימניק צעיר במלחמה המזורגגת ההיא, ואני לא כותב עליה כלל,

      אלא רק ברמז של ספורי "לפני מלחמה",כנראה שיטת הדחקה, שעובדת טוב עד היום.

        17/9/13 09:04:

      היי דרור,

       

      תודה ששיתפת אותנו בחוויותך באותם ימי סיוט. זה תמיד נשמע אחרת כאשר זה מגיע ישירות מאדם שהיה שם והתנסה באירועים עצמו. הגבורה שלך ושל אחרים שלחמו החזירו לנו את הכבוד שנאבד בעקבות השחצנות הכמעט מגוחכת של אלה שהיו בשלטון אז וזה אולי נחמה מעטה על אובדן אלה ששירתו לצידך ולא חזרו. לא משנה איך ידונו במלחמה זו באינספור פורומים, תוכל להיות גאה במה שעשית ויכולת העמידה שלך במקום שרבים אחרים אולי לא מצליחים להתמודד. 

       

      האחיין הכי המבוגר שלי כאן בארץ חוגג כעת את יום הולדתו ה40 . הוא היה תינוק של מלחמת יום כיפור - נולד ביום השלישי של המלחמה. אחותי התקשה למצוא בית חולים כדי ללדת כי מרבית בתי החולים בצפון כבר הועמדו בכוננות לקראת קליטת הפצועים מהחזיתות. האימא שלי תיכננה מבעוד מועד להגיע מאנגליה כדי לסייע לאחותי לאחר הלידה ולתדהמת כל המכרים שלנו בקהילה היהודית, היא לא שינתה את תוכניתה גם לאחר שהמלחמה פרץ ובעצם בתור מי שעברה את התופת ואת הקשיים של הבליץ במלחמת עולם השנייה לא ניתן היה לצפות ממנה לסגת מתוכניותיה. היה כבר קשה להשיג כרטיסי טיסה לאחר שהקרבות פרצו אבל היא השיגה ולאחר הנחיתה בשדה תעופה ידיד משפחה וותיק וקרוב הגיע לפגוש אותה והסיע אותה כל הדרך בהאפלה לקרית ביאליק שם אחותי וגיסי גרו באותם ימים.

       

      לפני ראש השנה חגגנו את בר המצווה של בנו הבכור של האחיין שלי והאירוע קיבלה משמעות נוספת לאור האירועים שקרו כאן בדיוק לפני 4 עשורים. 

       

      חג שמח לך ידידי. גם לאחר כל הזמן הזה ניתן עדיין לומר כי הרווחת ביושר את הזכות לחגים שמחים כאלו. 

        16/9/13 22:27:
      ואני נתפסתי בדיוק לפני גיוסי לצה"ל כך שאת רוב החוויות עברתי מהבית בקבוץ בצפון כשכל פצוץ ומרדף אוירי מעל ראשינו וכבר חלפו להם 40 שנה לא להאמין ולך שחגגנו רק לפני שנתיים את יום הולדתך מזל טוב לעוד מסעות וטיולים בחייך באהבה ממני
        15/9/13 22:34:

      צטט: אישה1 2013-09-15 20:22:25

      ואני בדיוק לפני 40 שנה חיכיתי אי שם בווינה עם משפחתי, שייתנו אישור למטוס העולים לנחות בארץ, בין  אזעקה לאזעקה...

      התגעגענו אליך דרורוש! לפוסטים של המסעות, גם אלו אל תוך נבכי הג'ונגלים, וגם אלו אל תוך הסבך שבנפש.

       

      וואו !

      תודה רבה 

        15/9/13 20:22:

      ואני בדיוק לפני 40 שנה חיכיתי אי שם בווינה עם משפחתי, שייתנו אישור למטוס העולים לנחות בארץ, בין  אזעקה לאזעקה...

      התגעגענו אליך דרורוש! לפוסטים של המסעות, גם אלו אל תוך נבכי הג'ונגלים, וגם אלו אל תוך הסבך שבנפש.

        14/9/13 22:40:
      תודה, גם לכן. וההשקעה נעשתה בעת הכתיבה. לא לשם הפוסט הזה כמובן.
        14/9/13 21:18:
      וואו...איזו השקעה...שבוע טוב וגמר חתימה טובה
        14/9/13 19:45:
      חתימה טובה, שנה טובה שבוע טוב
        14/9/13 18:32:

      צטט: spicywish 2013-09-14 17:15:56

      השארת בי הרבה דברים לחשוב עליהם. אתה כותב מעולה בעיני. גמר חתימה טובה יקירי

       

       

      תודה רבה לך

        14/9/13 18:32:

      צטט: סיגל ל .פ. 2013-09-14 16:29:00

      מרגש...

       

       

       

      תודה לך

        14/9/13 18:31:

      צטט: מרב 1956 2013-09-14 16:00:06

      אתה כותב מעולה.

      התגעגעתי.

       

       

      תודה רבה

        14/9/13 18:31:

      צטט: ליריתוש 2013-09-14 15:38:24

      השילוב בין הדברים, עוצמה אדירה יש בו, כאב עצום שעובר מעולה היישר ללב שלנו. גמר חתימה טובה!

       

       

       

      תודה לך

        14/9/13 18:30:

      צטט: טהור 2013-09-14 13:47:20

      לפני 40 שנה הייתי בן 21 , חייל משוחרר , המלחמה פרצה , גוייסתי למילואים בצו 8 . מייד בתום המלחמה החלטתי לשכוח את כל הזוועות ולהתחיל בחיים נורמליים ככל האפשר . שמח שהצלחתי .. גמר חתימה טובה

       

       

      גם אני החלטתי לשכוח

        14/9/13 17:15:
      השארת בי הרבה דברים לחשוב עליהם. אתה כותב מעולה בעיני. גמר חתימה טובה יקירי
        14/9/13 16:29:
      מרגש...
        14/9/13 16:00:

      אתה כותב מעולה.

      התגעגעתי.

        14/9/13 15:38:
      השילוב בין הדברים, עוצמה אדירה יש בו, כאב עצום שעובר מעולה היישר ללב שלנו. גמר חתימה טובה!
        14/9/13 13:47:
      לפני 40 שנה הייתי בן 21 , חייל משוחרר , המלחמה פרצה , גוייסתי למילואים בצו 8 . מייד בתום המלחמה החלטתי לשכוח את כל הזוועות ולהתחיל בחיים נורמליים ככל האפשר . שמח שהצלחתי .. גמר חתימה טובה
        14/9/13 13:08:

      צטט: אביה אחת 2013-09-14 13:04:24

      טרמילר - תודה על הפוסט המענין - גמר חתימה טובה

       

      תודה לך

        14/9/13 13:07:

      צטט: פיני1 2013-09-14 11:54:44

      ארבעים שנה ועדיין הכל חי ונושם,חיים לא פשוטים עם הרבה עוצמה

       

       

      נכון. מסכים

        14/9/13 13:07:

      צטט: גליתיי 2013-09-14 11:20:59

      דווקא נראה לי כי אינך ממשיך כאחד האדם ..אתה חווה המון ..מטייל ,מגלה ,מתחדש ומאיר את חייך .שנה טובה ומזל טוב ליום הולדתך :)

       

       

      עושה כל מאמץ לחיות כפי שאני אוהב. כל מאמץ

        14/9/13 13:06:

      צטט: רמיאב 2013-09-14 11:20:28

      פוסט מעניין, ארוך למדי, אבל כאשר יהיה חלק מספר יהיה יותר קל לקרוא את כולו... המון שנים טובות, מאושרות ורגועות.

       

       

      תודה רבה רמי.

      נכון. אלו שני פוסטים יחד. עוד אין בי את הדחף ללכת על ספר. קודם אחגוג 60.

        14/9/13 13:05:

      צטט: ~בועז22~ 2013-09-14 10:59:51

      דווקא הקישור בין ימי המלחמה לאותו טיול מטורמל, ממחיש עד כמה החיים שבירים כול-כך. תודה לך. שנה טובה וגמר-חתימה-טובה לך ולכול יקירך!

       

       

      תודה בועז

        14/9/13 13:05:

      צטט: ארנה א 2013-09-14 10:57:28

      איך אפשר להכיל עומס כזה של חיים ולהמשיך ביומיום כאחד האדם?!

       

       

      כי צריך

        14/9/13 13:05:

      צטט: hkadman 2013-09-14 10:38:24

      הוספת תגותיאור חוויותיך במלחמת יום כיפור בהיותך בן עשרים, ראשית מרשים מאוד בכנותו ובפועלך במהלך המלחמה, מזכיר לי את מלחמות קודמות בגיל הזה פלוס מינוס. וגם בכיפור השתתפתי, אך לא באותה אינטנסיביות כמוך. הקטעים הבאים מעידים על כשרון רב וראוי שתערוך אותם ותוציא אותם כספר שיזכה לעניין רב לבטח. גמר חתימה למרות ש-"הוא" עומד לגמור את חלוקת האוטוגרפים ומיטב איחוליי להצלחתך. בה

       

      הרבה תודה על הפרגון חיים

        14/9/13 13:04:
      טרמילר - תודה על הפוסט המענין - גמר חתימה טובה
        14/9/13 12:26:
      http://article.yedioth.co.il/default.aspx?articleid=7551&fb_action_ids=591024504274239&fb_action_types=og.recommends&fb_source=other_multiline&action_object_map={"591024504274239":1387981798098130}&action_type_map={"591024504274239":"og.recommends"}&action_ref_map=[] 40 שנה עברו אבל הזכרונות והמראות לא נשכחו
        14/9/13 11:54:
      ארבעים שנה ועדיין הכל חי ונושם,חיים לא פשוטים עם הרבה עוצמה
        14/9/13 11:25:
      גמר חתימה טובה חבר יקר
        14/9/13 11:20:
      דווקא נראה לי כי אינך ממשיך כאחד האדם ..אתה חווה המון ..מטייל ,מגלה ,מתחדש ומאיר את חייך .שנה טובה ומזל טוב ליום הולדתך :)
        14/9/13 11:20:
      פוסט מעניין, ארוך למדי, אבל כאשר יהיה חלק מספר יהיה יותר קל לקרוא את כולו... המון שנים טובות, מאושרות ורגועות.
        14/9/13 10:59:
      דווקא הקישור בין ימי המלחמה לאותו טיול מטורמל, ממחיש עד כמה החיים שבירים כול-כך. תודה לך. שנה טובה וגמר-חתימה-טובה לך ולכול יקירך!
        14/9/13 10:57:
      איך אפשר להכיל עומס כזה של חיים ולהמשיך ביומיום כאחד האדם?!
        14/9/13 10:38:
      הוספת תגותיאור חוויותיך במלחמת יום כיפור בהיותך בן עשרים, ראשית מרשים מאוד בכנותו ובפועלך במהלך המלחמה, מזכיר לי את מלחמות קודמות בגיל הזה פלוס מינוס. וגם בכיפור השתתפתי, אך לא באותה אינטנסיביות כמוך. הקטעים הבאים מעידים על כשרון רב וראוי שתערוך אותם ותוציא אותם כספר שיזכה לעניין רב לבטח. גמר חתימה למרות ש-"הוא" עומד לגמור את חלוקת האוטוגרפים ומיטב איחוליי להצלחתך. בה

      פרופיל

      הטרמילר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון