כותרות TheMarker >
    ';

    פילוסופוס אנליסיס

    פילוסופיה שימושית, ספרות ושירה עם נגיעות אקטואליות.

    וופא 2

    0 תגובות   יום ראשון, 15/9/13, 01:19

    הייתי חייבת... אמרה. אתה יודע לדבר איתו.

    לא שאלתי אותה פרטים עליו, הוא בכלל לא עניין אותי. אבל היא בחשה בקפה ואמרה שהיה זה נאסר חמאדן. קרוב משפחה שלה מהצפון.

    קרוב משפחה דרך אביה. נאסר היה ווכחן בלתי נלאה אלא שלה נמאס לשמוע אותו מדבר בלי סוף, וחוץ מזה היא אמרה לו שזה לא נימוסי להשאיר אותי לבדי. ראיתי באמת שהוא התבונן בי וחיוך מזוות על פניו. לא חיוך כזה של אחד ששמע בדיחה אלא חיוך של "אני אראה לך".     

    אתה יודע – אמרה.

    לפעמים נדמה לי שכל האנשים טובים מיסודם, ובעצם כל אחד צריך רק את הטריטוריה שלו לחיות. אבל החמדנות שלו גורמת לו לרצות יותר מחלקו בשלם.

    כמו למשל החמדן שלך.

    היא צחקה – וואללה אתה צודק.        

    יכול להיות שהנאסר הזה חומד אותך?

    תראה, לא חשבתי על הדבר אבל הכול יכול להיות. מצידי שיחמוד עד מחר.

    אולי תיקח גם קורס בספרות זה יהיה מאוד מעניין.

    אין ספק שאני אקח קורס או שניים בספרות - אמרתי.

    התרומה שלך לעניין ראויה לציון.

    וופא צחקה,

    תראה אנחנו יושבים כאן קרוב לשעה, את דמי ההרשמה עוד לא שילמת סניף הדואר נסגר. אז נשאיר כרגע את תרומתי בצד כי התרומה היחידה שהרמתי זה לעכב אותך מלשלם את דמי ההרשמה.

    יש גם מחר וופא. יש לי הרי זמן לכך. אז האוניברסיטה תמתין בסבלנות למוסיק שטרקמן עוד יום אחד. פקיד קטן החושב עצמו למשרת מדינה שלמה יכול לעכב אוניברסיטה ליום יומיים.

    זה נכון יש עוד זמן. אבל חוששתני כי אתה עלול להתקרר ברגע שתחזור לסורך מאחורי שולחן הפקידות הממסדית - העירה.

    זה יכול לקרות, אל לנו לשכוח כי הבוס שלי עדיין לא יודע את מעללי וברגע שאומר לו סביר להניח שיפרוץ בסערה - אמרתי אני.

    השעה הייתה קרובה לחצות היום בית הקפה התחיל להתמלא עד אפס מקום. זה כבר לא היה אינטימי כקודם. המוני סטודנטים חלפו במסדרונות ביעף. חלקם יוצא את הבניין  וחלקם בא לבניין. בדיוק מאותו שער שמונה ששם התברברתי כל כך. ובדיוק בחוץ עמדו אז וופא ובחברה שלה.

    פתאום החלה מן תנועה גדולה לכיוון האולם שמעל בית הקפה, וופא אמרה לי ששם יש הרצאות נהדרות בעיקר בפילוסופיה וגם בתולדות יפן.

    זה היה מחזה יפה לראות שלל צבעים ומינים עולים כאילו השמיימה בסהר המוביל אל האולם למעלה. הרגשתי פרפרים בבטן, עוד יבוא היום שגם אנוכי אשא צרור ספרים ומחברות בנבכי בניין מדעי רוח, ואז לבטח אכיר כל משעול וכל אולם בבניין.

    וופא כבר הודיעה לי שהיא חייבת לרוץ כי היום היא עובדת. התבוננתי בה כמבין ונתתי לה את בירכתי לשלום. אבל  אני לא יכולתי לזוז ממקומי, ישבתי משתאה לוגם עוד מכוח המראה המשכר של הדמויות המתרוצצות אנה ואנה כנמלים.

    בעודי בוהה במתרחש עטו על השולחן שלי שלושה סטודנטים והחלו בדיונים דווקא במתמטיקה. הצלחתי לקלוט מושג אחד והיה זה אפסילון שאר המושגים והפרבולות שהניחו כאילו לפתחי לא אמרו לי דבר, מלבד היותם בעלי צורה קעורה או קמורה או שניהם יחדיו, מתגפפים להם בהנאה יתירה.

    זה כבר היה יותר מדי בשבילי, עזבתי אותם לנפשם ופניתי חיש קל למדרגות המובילות אל מחוץ לאולם והפעם בלי להתברבר.

     מונולוג

    די נראה לי תלוש המוסיק הזה. בתחילה התנהג כמו כל גבר מצוי רצה הטלפון שלי. האמת היא שבאותו יום עזרתי לחברה שלי בספריה, ויצאנו קצת להינפש החוצה ופתאום אני רואה אותו מגיח מהשביל. איש בעל אדרת פנים עם שיער מאפיר למען האמת נחמד בעל תווי פנים יפות ומדודות.

    תחילה כיוונתי אותו , הוא רצה את הדואר בפורום. אבל כנראה שלא הצליח למצוא את הדואר, בטח פנה לכיוון הספרייה ומשם נכנס לאולם התקשורת והכלכלה וחזר על עקבותיו. כמה נבוך היה כשיצא החוצה בשער שמונה בדיוק באותו מקום שנכנס אליו. זה גרם לי לצחקק אבל גם לרחם עליו קצת, לכן התנדבתי לעזור לו. אבל תחת זאת נראה לי שקלקלתי לו יותר משעזרתי. פתאום הוא החליט לשתות קפה, זה הזכיר לי את פרופסור ש. שהיה מחלק את השיעור לשניים ובחציו היה עושה הפסקת קפה. לא יכולתי לסרב לו. בטח כבר הרשמתי אותו במעלותיי התרומיות ולא רציתי לקלקל את הרושם הזה. 

    הוא היה די מסכן, ריחם על עצמו. פקיד שכל חייו היה עסוק בפניות הציבור, רצה לעשות משהו יותר משכנע עם עצמו והלימודים באוניברסיטה באמת יתאימו לו. קצת חופש ודרור למחשבה לא יזיקו לו.

    לא יודעת מה בדיוק הוא חשב עלי אבל הוא הצליח להצחיק אותי מדי פעם, זה היה מכוון כדי לשבור הקרח.  חוכמת החיים שלו משכה אותי, הוא סיפר לי על הג`וב שלו שהיה לכשעצמו מעניין.  פקיד הלוואות שכל מחדדי העפרונות של המדינה באו בשעריו.

    כל אחד שרצה לרכוש מותרות לביתו בא ובקש ממנו הלוואה על חשבון זכויותיו בקרן, והוא היה מקשיב בנחת, ולא תמיד הבין למה אותו אדם צריך להחליף מקרר בין שנתיים ימים. הוא עצמו היה אומר להם שהמקרר שלו בין עשר שנים ואף פעם לא חלפה בו המחשבה להחליפו. ובכלל לא הבין מדוע אנשים מחפשים להשתבח בכל מיני מוצרי ברי קיימא ולא בהשכלה ראויה.

    מדוע לדוגמא שלא יבקשו הלוואה עבור מלגה לעצמם באוניברסיטה.

    מדוע שלא ילכו ללמוד במקום לקנות מקרר.

    אבל אותם עניין חומר ועוד חומר. אני שמחה שהוא דווקא מנסה לצאת מהצד הזה לכיוון הרוח. אמנם הוא קצת מבוגר והוא יראה שונה מהבחורים הנמרצים והצעירים שאיתם ילמד. בעיקר בכיתות התרגול הקטנות ששם כל ציוץ נשמע, באולמות הגדולים הוא יבלע.

    דווקא הייתי רוצה לראות אותו לומד. אולי נבוך מרמת הלימודים מקו המחשבה המהיר של הצעירים זה יכול להיות מעניין. אמנם תואר ראשון כבר יש לו בגיאוגרפיה אז כשהיה צעיר, אבל עתה הכול שונה. הפדיחה הכי גדולה הייתה נאסר חמדאן, לא פחות ולא יותר. דווקא אותו הייתי צריכה לפגוש באוניברסיטה והוא עם הפה שלו הגדול השתרר עלי כאילו היה אחי הגדול.

    הוא בסך הכול איזה קרוב משפחה זניח מהצפון שאין לי קשר איתו, אבל לו תמיד יש מה להגיד בכל עניין ודבר.

    ומה פתאום? הוא שואל.

    את יושבת עם החיטאר הזה בבית קפה. בשביל זה את לא מתחתנת וופא. ככה את מבזבזת את הזמן שלך עם גברים לא מתאימים.

    ואני מתחננת שיסתום את הפה ויתחפף, אבל הוא בשלו. בתנועת ידיים חוצבות להבות הוא אומר את אותם דברים, ועוד שולח  במוסיק מבט חודרני.

    אני מתה מבושה רק שלא יגיד לו כלום. טוב אני נכנעת בסוף אתה צודק אני אומרת.

    רק שילך מכאן ולא יתערב לי בחיים. למזלי חזרתי לשולחן עם חיוך כזה קולי כאילו כלום ומוסיק נשמה כזה, לא שאל יותר מידי שאלות.

    מה יש לו לשאול הוא בקושי מכיר אותי. יש בעיה לאנשים מבוגרים שבאים ללמוד באוניברסיטה, המקום לא כל כך מיועד לכאלה שצברו הרבה ניסיון חיים.

    המרצים מחפשים את הצעירים אצלם יש להם יותר מעוף. אצל אדם מבוגר בערך בגילם התנופה שלהם עלולה להסתיים טרם התחילה. מוסיק עוד ילמד את זה על בשרו. והכי מצחיק שהוא פספס את הדואר ולא שילם את דמי ההרשמה, אני מקווה כי הוא ישלם את זה בסופו של דבר יעניין ויבוא ללמוד, כי יש לו הרבה מה ללמוד.

    טרם לכתי ראיתי אותו בוהה בפרצופם האדמוניים של הסטודנטים האצים להם במסדרונות, ואלה שתפסו את מקומי. היו למוסיק שיעור טוב לימים שיבואו, כשהוא יצטרך ללמוד איתם ולהיות בחברתם.

    הוא הסתכל עליהם, ניסה לקלוט משהו ממהות הלימוד שלהם אבל מסופקני אם הצליח להבין דבר. זה כל כך מהיר, נטול עכבות צבירת הנקודות לתואר שזה לכשעצמו עלול להמם כל אדם מחוץ למקום, ובטח אחד כמוהו שמתיימר להיות בתוך המערכת.           

     

    הגעתי למשרד מעט מאוחר תוך תקווה ששום דבר לא תק ממקומו. כבר בפתח ראיתי את מר בוקובזה הנחמד, הלקוח המתמיד. לא הספקתי לשבת וכבר הוא חצץ ביני לבין השולחן עמד מולי והושיט לי יד אמיצה ללחיצה.

    שלום למר שטרקמן - אמר בחיוך אופייני.

    לחצתי את ידו, לא היה צריך לשאול אותו מה בקשתו ידעתי מראש.

    תראה, רציתי לבדוק את זכויותיי בקרן. אני רוצה לקחת הלוואה קטנה.

    מר בוקובזה, אתה לוקח יותר מידי הלוואות ולא נראה לי שיש לך מספיק ביטחונות. אמרתי וכבשתי את כיסאי לבסוף.

    אתה לא מבין, הבן שלי, אתה יודע עכשיו גר לבד וחשבתי לקנות לו כמה דברים.

    ידעתי, שאתה רוצה הלוואה מהקרן השאלה היא אם יש לך זכות לקחת הלוואה. לפי מה שאני רואה אתה יכול לקחת שלושת אלפים שקל, לא יותר.

    תשמע, מר שטרקמן אתה לא מבין הבן שלי...

    אני יודע מר בוקובזה, זה לא קשור לבן שלך אין לך ביטחונות כי לקחת בעבר יותר מידי הלוואות, מבין. 

    אולי תבדוק עוד פעם במחשב שלך, תבדוק בשבילי - בקש.

    כבר בדקתי, אין בעיה לאשר לך שלושת אלפים שקל אבל לא יותר מזה.

    תעשה טובה אולי תמצא דרך לתת לי יותר - אמר.

    אני לא יכול זה לא עסק שלי, יש הוראות ברורות מר בוקובזה.

    אבל אתה יודע שאני מחזיר, תראה אף פעם לא נשארתי חייב לכם.

    זה לא לנו אדוני, זה כסף שלך אבל אין לך יותר משלושת אלפים שקל.

    תעשה טובה, שטקרמן. בשבילי.

    מה יהיה בסוף, אנחנו נתווכח ככה כל היום, זה מה שיש שלושת אלפים שקל.

    אני יודע שאתה יכול, תעשה טובה.

    למזלי יכול הוויכוח הזה להמשך כל היום, אילולא התקשרה המזכירה של המנהל.

    מה נשמע שטרקמן? שאלה בנימוס.

    בוקובזה, אמרתי.

    זה כל היום?

    כמו תמיד, שושי. את הרי מכירה אותו הוא יגיע אליך עוד מעט.

    קורט רוצה לדבר איתך עכשיו, אז תעזוב הכול וכנס אליו. פקדה עלי.

    זו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי הכול במהירות ושמתי פעמיי לחדר של קורט.

    את בוקובזה שלחתי לשושי. קורט היה על אש גבוהה והתפרץ איך שנכנסתי.

    תגיד לי אין לך מה לעשות, אתה משתעמם  כאן.

    הסתכלתי עליו במבט שה תמים. היה לי מנהג שכהוא היה מתעצבן אני הייתי סופר קול.

    התמונה שעל הקיר מאחוריו נרעדה קמעה.

    אתה יודע כמה השקעתי בך, אני עצמי עזוב את המדינה. המשיך ואמר.

    לא עניתי לו, ידעתי על מה הוא מדבר אבל שתקתי.

    אתה לא יכול ללכת ככה סתם וללמוד באוניברסיטה, מה זה פה שטרקמן ?

    אני קיבלתי אותך לעבודה לפני עשרים שנה , אתה זוכר ועכשיו זה מה שאתה עושה?

    מי יוכל לטפל בכל הנודניקים האלה שבאים לכאן כל יום?

    לך יש ניסיון מהיכן אני אמצא עובד כמוך עם ניסיון ?

    עוד מעט תגיד שזו זכותך, אבל לא. - צעק ודפק על השולחן.

    כוס התה קפצה באוויר וחישבה להתנפץ רק דרך נס שלא קרה כלום, אפילו התמונה מאחור זזה ממקומה. ישבתי דומם לא נכנסתי לדבריו חיכיתי שיסיים.

    אל תפריע לי שטרקמן, לא גמרתי עוד. אתה לא הולך לשום מקום אתה שייך לכאן. תאמין לי אין מה ללמוד שם הכול זה ניסיון חיים. תסתכל עלי, מאיפה כל הקידום שלי ?

    מהקשרים שלי שטרקמן, אם אתה רוצה להתקדם לא צריך עוד תואר צריך עוד קשר. אני מתפלא עליך איך לא הבנת את זה, הכול פוליטיקה.

    אבל אני לא רוצה להתקדם, קורט. זה העניין, אני רוצה ללמוד פילוסופיה ותקשורת. אמרתי אני.

    מה זה ? נזדעק.

    פילוסופיה , מה תעשה עם זה?

    אתה חושב שהיום משנה למישהו מה אמר אפלטון לפני אלפיים חמש מאות שנה. מעניין ת`תחת שלי שטרקמן. אני רוצה אותך בעמדה שלך, אני כאן הבוס.

    אני חושב שזה קצת יותר רחב ממה שאתה מציג. אמרתי.

    הוא התבונן בי, ושתק לכמה רגעים. לפחות ככה הרווחנו שקט, מצידי שתקתי כדי  לא לחמם אותו יותר מידי למרות שהבנתי שזה לא יעזור.

    אתה רוצה קפה, שטרקמן? שאל בחביבות מעושה.

    אני לא צמא, קורט.

    למה אתה צמא לאפלטון, לשטויות של שפינוזה או לטמטום של ניטשה? חזר לסורו.

    קורט. אמרתי אני. אתה משתמש בשמות שאני אפילו לא מכיר אני לא ממש יכול לענות לך.

    אבל זה יפה שאתה יודע פילוסופיה, בשביל מה אתה למדת את הדבר ?

    למדת, למדת . חזר בלגלוג על דברי.

    מי אמר שלמדתי ? אתה אומר. מה אתה יודע עלי בכלל ?

    עשרים שנה ביחד זה הרבה זמן, קורט. אתה העלתה אותי בכמה דרגות אל תשכח. עברנו כאן תקופה ארוכה יחד.

    הוא חייך, מתח שפתיים וסמך את סנטרו על ידו השמאלית.

    אתה מניאק שטרקמן, זה לא עובד עליך העצבים שלי. פתאום הפכת לאייסמן אה ?

    משחק אותה אילנה דיין, מראיין אותי. לא חשוב , לא חשוב. אמר כלאחר יד.

    חיוכו הזווית התרחב ובידו הימנית גירד בפדחת שלו.

     אלו היו ימים אחרים. אמר.

    זו הייתה תקופה שאני לא אשכח לעולם, שטרקי. שם הכרתי את רינה שלי על הדשא ממש כך. היא ביקשה ממני סיגריה ואני כולי רעדתי. היא נגעה בי כזה ברכות, ואמרה שהיא בקשה רק סיגריה ולא את הלב אז למה אני רועד.

    הדלקתי לה הסיגריה, ונשרפתי עם כל שאיפה שהיא שאפה. אחרי שהיא גמרה את הסיגריה לא עזבתי אותה לעולם. והיא הייתה תמיד מקניטה אותי בעניין הזה.

    אתה יודע, היא הייתה אומרת. רציתי רק לעשן בשלווה, למה היית צריך להפריע ? 

    כשהיא הלכה עם משהו צעיר ממני לפי חמש שנים, לא אמרתי מילה, למרות שבקשה ממני סיגריה ואפילו הדלקתי לה אותה. אבל הידיים כבר לא רעדו לי.

    אפילו לא שמעתי שהיא אמרה שהיא חייבת ללכת, והיא הלכה. יופטפויומט בת זונה. כמה אהבתי אותה.

    הייתי מוכן להישבע שראיתי לחלוחית בעיניים של קורט, הוא באמת אהב אותה.

    מי כמוני יודע, הרי הכרתי את שניהם. הם לא היו זוג יונים כפי שאומרים, תמיד רבו בינם, היא התנגדה לכל מה שהחליט והוא גמל לה כנגד. ילדים לא היו לקורט אבל היה לו את רינה. וכשהיא הלכה הוא הרגיש ריקנות לא נשאר לו כלום. מלבד העבודה  ואחות שהיה מעדיף לוותר עליה שגרה בחיפה, וכמה חברים.

    קורט היה גבר נאה במונחים של אדם שרץ לגיל חמישים. הוא לא נראה זקן מותש אלא גבר די רענן עם בלורית לבנה שהייתה מטפטפת לו על העיניים, והוא תמיד היה מטפל בסוררת ביד גדולה ורחבה. עיניו שחורות כעורב, קמטים פה ושם אבל לא יותר מזה. הבעיה היחידה הייתה הפיגורה, הבחור פשוט אהב לאכול.

    אמנם לא היה מוגדר כשמן אלא כבעל כרס, ועניין זה קצת העיב על חזותו.

    קורט היה גבוה ורחב גרם ובריא גוף. פניו היו גסים כיאה לגבר אמיתי. אף קצת גדול, חיתוכי פנים עטרי שומן שקצת שינו את קו הרקיע שלו. ידיים גדולות שהיו מוחצות כל יד שקראה תיגר עליהם. שהשלימו את טון דיבורו העמוק והתקיף שהיה מזעזע את המשרד כל בוקר. אבל הוא לא היה איש רע, אלא תקיף. ולפעמים אנשים שעבדו תחתיו התבלבלו בין הדברים. הוא רצה עבודה נטו ללא סחבקייה, כל פעם שהיה רואה עובדים משיחים חולין, היה מרעים את קולו מקצה המשרד ועד קצהו.

    להתפזר היה קורא, זה לא טעמון כאן. בעצם למה דווקא טעמון, אבל קורט החליט ששיחות חולין מתקיימות בבית קפה, שיהיה.

    החדר שלו היה מסודר, כל נייר היה בעל משמעות ושושי הפקידה שלו והשטינקרית שלנו, הייתה מטפלת בעניינים.

    הכול היה ממודר אצלו לפי סדר עדיפות. מה שהיה דחוף טופל, ומה שלא היה מחכה למגע שלו בשעה שהיה הופך לדחוף. לאחר שהתגרש מרינה חשבתי שישתנה קצת. שיעשה קצת דיאטה יחפש אחרת.

    אבל הוא נשאר אותו קורט, אצן מרתון שעובד כל היום ורק בערב מתפנה לפרטיות שלו. יש לציין כאן ומיד שהוא שימש דוגמא ומופת לעובדיו כך שהצליח להניע את המשרד כהלכה.

    אני חושב שאת שושי הוא אהב יותר מכולם, ילדה הוא היה קורא לה. מטר ושיבר עם עקבי אייפל.

    והיא הייתה צוחקת וטוענת כנגדו , טוב שלא אמרת פיזה. וחוץ מזה אני קומפקטית, לא אוכלת הרבה ולא תופסת מקום.

    והוא היה שואל למה את לא מתחתנת?

    היא הייתה עונה שלא מצאה עדיין גבר טוב ממנו.

    ממני? היה מזדעק.

    תמצאי טוב כמוני, מדוע את צריכה טוב ממני.

     

    http://cafe.themarker.com/post/2984584

     


    דרג את התוכן:

      פוסטים אחרונים

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      מולוקו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין