פעם, כשהייתי קטנה, עם החבר הראשון שלי..

פעם הוא נכנס לחדר כששכבתי על המיטה. עשיתי את עצמי ישנה. מעין סקרנות של ילדה להציץ בו כשאני נוכחת ולא נוכחת.

תהיתי מה הוא חושב עליי. דמיינתי את עצמי שוכבת ואותו מסתכל עליי ישנה. רציתי שיראה בי נסיכה. לא כמו באגדות, לא עם השמלה המנופחת והיופי המצוייר. שיראה בי נסיכה שלו. הלוואי שיראה בי נסיכה שלו.

"נסיכה" אמרתי לו בלי מילים. בלי תנועה. "נסיכה". חזרתי על זה ביני לבינו עד שלא הבחנתי למי אני אומרת את זה.

הוא רכן אליי להעיר אותי, אני לא זוכרת את המילים המדוייקות מן הסתם. אבל זוכרת שהוא נשכב לידי ומספר לי שהוא הסתכל עליי ישנה, את נסיכה כשאת ישנה, הוא צחק עליי.

זו הפעם הראשונה שהוא קרא לי נסיכה.

בפעם אחרת כשעשיתי את עצמי ישנה, חיכיתי שיקרא לי כך שוב. רציתי. זה לא קרה.

החלטתי לעשות ניסוי.

מאז ומתמיד הייתי כזו. מתבוננת. חוקרת.

הייתי עושה את עצמי ישנה ומדמיינת אותו רואה בי מישהי שבחרתי- מילה. הייתי משקיעה מאמץ. משכנעת את עצמי שהוא רואה בי כזו. כבר לא ממש אכפת לי איך שיקרא לי. רק שיגיד את המילה המדוייקת.

עכשיו החלפתי בין המילים. פעם בחרתי שילגיה פעם היפיפיה הנרדמת, פעם לכלוכית, אף פעם לא משהו שאני עצמי לא יכולה להאמין לו. 

תמיד הוא אמר אותה.

תמיד הוא קלע בול למילה.

שום פיספוס.

מעולם הוא לא ידע שעשיתי בו את הניסוי הזה.