הפרק הרביעי של שורה שניה באמצע עלה לאוויר. הפעם, בחרנו לדבר על שני סרטים סוראליסטים במיוחד: "צל הימים", החדש של מישל גונדרי, ו"כלב אנדלוסי" הקלאסי והקצר של לואיס בונואל וסלבדור דאלי. מאחר ואני בלחץ של עבודה והכנות לפסטיבל אייקון, לא היה לי זמן לכתוב ביקורת מלאה על צל הימים. אני ותום מדברים עליו ארוכות בפודקאסט, אבל השיחה מכילה ספוילרים. על כן, למי שמתעניין בדעתי על הסרט, אבל טרם ראה אותו, הנה מיני ביקורת:

צל הימים הוא סרט מורכב להפליא מבחינה חזותית, אולם בעל עלילה פשוטה ביותר. קולין, גבר צרפתי צעיר ובעל אמצעים, מתאהב בבחורה בשם קלואה. השניים מכירים במסיבה ומהר מאוד מבינים שהם נועדו להיות ביחד. זאת מבלי לחשוד שהגורל מזמן להם מאבק קשה וממושך בשושנת ים שצמחה לה במקום הכי לא טוב שאפשר.

הסרט מתחיל צבעוני ואופטימי. הכל חי וזז בדירתו של קולין והפרקליט/טבח/נהג/עוזר אישי שלו דואג שמעסיקו נהנה מכל רגע בחייו נטולי הדאגות. הפגישה עם קלואי היא זו שמתחילה התדרדרות בלתי נשלטת, המתבטאת גם במראהו של הסרט עצמו. בעוד נראים על המסך שילובים הזויים של מציאות ודמיון, כגון נעליים הקושרות את עצמן, נגינה על קרני שמש, פסנתר שמכין קוקטיילים ותקליטנית בעל ראש יונה ברחבת החלקה על קרח, הקסם הוא השלכה ישירה לתחושותיהן של הדמויות ובמיוחד של קולין. ככל שדברים מתדרדרים, כך מאבד הסרט צבע, הדירה בה הוא נעשית קטנה ומוזנחת ונדמה שאפילו האנשים נעשים ציניים יותר.

גם חברו הטוב של קולין, המכיר בת זוג חדשה ומתוקה, הולך ומאבד צלם אנוש בשל התמכרות קשה לכתביו של הפילוסוף פארטר והצרות הכלכליות הבאות בעקבותיה. אין שום נסיון להסתיר את הדמיון להתמכרות לסמים ואני לא יכול שלא לתהות האם הספר עליו הסרט מבוסס, הוא התגלמות הציניות. נדמה שברגע שהדמויות מנסות להביא לשיפור בחייהן, הן מגלות עד כמה הכל חסר תכלית.

העולם של קולין וחבריו בנוי ממשחקי מילים שרבים מהם אבדו בתרגום. הוא נראה לנו עוד יותר הזוי ולא מובן משהיה אמור להיות, בגלל פערי שפה ומשום שהבמאי מישל גונדרי, הוא אדם בעל ראש יצירתי במיוחד. אם ראיתם MTV בשנות התשעים, סביר מאוד להניח שנתקלתם באי אלו קליפים של גונדרי. גם אם לא, צפיה ב"מדעי החלום", "שמש נצחית בראש צלול" או "קדימה, תריץ אחורה", כבר חשפה בפניכם דוגמית מרמת המוזרות וההשקעה המטורפת בפרטים שגונדרי מסוגל לה. צל הימים לא שונה, פרט לכך שהמוזרות הועלתה ל-11.

קשה להתחבר לצל הימים, אבל אם עושים זאת, מדובר בסרט סוחף ומעורר השתאות מרוב יופי ועושר חזותי. הוא נוגע ברגשות מאוד בסיסיים, בהתאם לעלילה הלא מורכבת שלו, אבל נוגע בהם בדייקנות. יש משהו טיפה מרוחק בקולין, כנראה טעות הליהוק היחידה בסרט. השחקן רומיין דורה לא מצליח להביע בצורה יעילה את קשת הרגשות ששאר השחקנים מעבירים וזה אולי הדבר היחיד שמנע ממני באמת להישאב אל תוך הסרט. זה נחמד שהגיבור הוא נבך בעל לב זהב, אבל צריך שהשחקן יתחבר לדמות, מה שלא קורה כאן במידה מספקת.

מעבר לכך, עבודה טובה של כל המעורבים. מי שחכה לסרט שייצג את הפוטנציאל שגונדרי הפגין בקליפים שביים, יכול להיות מרוצה מסרט שנראה כמו עיבוד לקליפים שלו, לא פחות מאשר לספר של בוריס ויאן. מישל גונדרי הוא לא תסריטאי מבריק, אבל יש לו את היכולת לקרוא טקסט ולתרגם אותו ביד אמן ליצירה חזותית גועשת ומרהיבה. חבל שהוא קצת מתקשה בהעברת כל הרגשות דרך הדמות הראשית, אבל האווירה מפצה וברור בדיוק מה קולין מרגיש ולמה.