כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פילוסופוס אנליסיס

    פילוסופיה שימושית, ספרות ושירה עם נגיעות אקטואליות.

    וופא 3

    2 תגובות   יום ראשון, 15/9/13, 16:49

      

    בוקובזה

    נותרו לי שעתיים לעבוד לאחר השיחה עם קורט. בוקובזה עדיין הסתובב במשרד וחיכה לי. יחד איתו היו עוד שלושה אנשים ממתינים מלבד זאת התנועה במשרד הייתה דלילה ודי שקטה.

    בוקובזה מצא לו עכשיו קורבן אחר להתעלל בו, הוא ישב עם רחל שלא הייתה קשורה לאישור ההלוואה שבקש אבל לפי דעתו הייתה קשורה גם קשורה אליו. אמנם לא בעניין ההלוואה אלא יותר בקשר משפחתי.

    הוא החליט כי הבן שלו מתאים לה וניסה לשדך בינם. רחל הייתה בחורה מעניינת בעלת מפרט טכני משובח לכן לא פלא שהיה נדבק אליה.

    תשמעי היה אומר –

    את חתיכה ואישה עובדת. את בטח תהיי לו לבן שלי אישה טובה, אז אולי תעברי אלינו לקפה.

    רחל הייתה מתפקעת מצחוק וכי מה לה בענייני שידוכים, היא ממש לא הייתה צריכה את זה. בעצם היא רצתה שיורידו ממנה כמה נודניקים שחושבים שהיא האחת והיחידה. למרות זאת הייתה מקבלת ברוח טובה את הרעיונות של בוקובזה ותמיד הייתה אומרת נבדוק נראה.

    ובוקובזה היה אומר, מה זה ?

    היא הייתה אומרת שיש עוד זמן וצריך לתת לזה להבשיל.

    בוקובזה לא היה מוותר והיה עונה לה שהוא חושש שעוד מעט זה יהיה מאוחר, כיוון שהוא חושב שהבן שלו יוצא עם איזו מועמדת אחרת וחבל להפסיד את הרכבת.

    ואז רחל הייתה קופצת על העניין כמוצאת שלל רב והייתה אומרת לבוקובזה שהיא לא תפריד בין הבן לחברה, ומה פתאום היא צריכה להיכנס פנימה.

    ובוקובזה ראה כי עשה מקח טעות בדבריו ולא רק שלא שעורר את סקרנותה במה שאמר אלא יצר את ההיפך ונתן בידה כלים להתחמק. ניסה שוב את מזלו בשנית וטען בעצם שקשר הזה לא רציני והיא סתם חברה מן התיכון.

    רחל הייתה מחייכת. כל הזמן היה חיוך בפניה, זורחת. כמה מקסימה הייתה. לא פלא שנפל הוא שדוד לקסם שהיא הילכה עליו ודיבר בה נכבדות. לפתע הייתה מתגרה בו ואומרת שאולי היא תתאים בעצם יותר לו מאשר לבן שלו.

    בוקובזה לא היה קונה את זה, הוא לא רצה לקלקל לבן שלו. אבל בתוך תוכו הבטיח לעצמו שאם היא רוצה אותו הרי הוא ייפול על רגליו בשבילה והיו דברים בגו.

    רחל אהבה אנשים מבוגרים ממנה, היא ראתה מתכון להצלחה בזה. לכן לא תמיד היה בטוח שהיא מתלוצצת בנושא, אבל לא בכיוון של מר בוקובזה.

    הוא ידע  שהיא מהתלת בו להרוויח עוד זמן ולצאת נחמדה.

    רחל הייתה בחורה מקסימה על פניו. מאידך גיסה הייתה צברית אולטימטיבית, אולי כדי להתגונן מכל ארחי פרחי שהתעסקו איתה רק בגלל שהייתה יפה וזורחת. קלילה כזו ולוקחת את החיים בארנק הקטן בלי כאב ראש גדול. היא הייתה בחורה תמירה, מראה דוגמנית היה לה. שיערה השטני ירד במורדות על כתפיה, עיניים ירוקות היו לה שובבות וקטלניות בעת ובעונה. אף סולד, ריסים כאלה טבעיים וארוכים. שדיה שני עופרים, שפתיים חושניות וגוף מושלם ללא רבב וללא טיפת שומן. טון הדיבור שלה היה פתייני כזה מתגלגל, חציו עמוק וחציו צרוד קמעה שנתן מירקם סקסי מיוחד, למרות שהיא וסקסיות לא חיו טוב יחדיו. היא לא הייתה סקסית.  

    היא ישבה בדלפק לא רחוק ממני, ולפעמים היינו מחליפים מבטים אבל הם לא הבשילו ליותר מכך.  מעולם לא העליתי על דעתי לדבר בה נכבדות לא בכינון ישיר ולא בדרך עקיפה. כיוון שידעתי שאחת כמוה לא תיעתר לגבר שירצה אותה, אלא לכזה שידחה אותה שלא יעשה לה חשבון, שלא יספור אותה ממטר. לכן התייחסתי אליה רק בענייני עבודה.

    כיוון שהיא עבדה במחלקה שלא הייתה קשורה אלי היו מילותינו רחוקות ולא צפופות, ורק מבטים מובלחים היו בעצם הקשר היחיד שלנו ותו לא.

    בוקובזה שגמר את שידוכיו חזר אלי והתבונן בי שוב באותו מבט מבקש. ואני עם אותה מנטרה רק שלושת אלפים שקל. והוא לא מתייאש רק ממשיך להתבצר בעמדתו. רציתי לשלוח אותו לקורט אבל לא העזתי כי ידעתי מה יקרה אחר כך.  הרי סופו של דבר ועניין יהיה שקורט יצא יחד איתו מחדרו, כי נודניקים זו החולשה של פומי, וקורט ישחק אותה כטוב ומטיב ויגיד לי –

    תנסה לבדוק עוד פעם שטרקי יכול להיות שמגיע לו יותר כסף.

    ואני אחזור על אותה מנטרה –

    רק 3000 ₪.

     אזי יתרצה בוקובזה וייקח את ההלוואה המוצעת לא לפני שיסביר לי שהוא היה חייב לבדוק את העניין עם המנהל, כי רצה להיות בטוח.

    ואני הייתי מקשה כיצד הוא הפך לבטוח יותר ?

    וכי מה עשה קורט למענו. הוא היה מחייך חיוך קטן ומוצנע ולא היה עונה. וכי מה היה לו להגיד?

    אחרי שסיימתי איתו הרגשתי הקלה מסוימת, וכך התפניתי לטפל ביתר הלקוחות שנותרו עדיין במשרד.

     כך היו עוברים עלי ימי כפקיד במשרד ממשלתי, כצופה על החיים העוברים ביעף. שותה מנת כוסי רוויה ומשתתף לא משתתף בהווייתם.

    בוהה בשוצפם ומניח להם להוביל אותי בערוצי נהרותיהם כקליפת אגוז הנעה ונדה לה, פעם ימין ופעם שמאל. אבל לעולם שבה ומתייצבת מפליגה לה לדרכה.  יום רודף יום ולילה ירדוף לילה, ובימים נשואות עיני לכמה רעיונות נשגבים ובלילות לנשים שיחממו את יצועי. מצפינות את סודותיי הכמוסים גולשות להן כמפל מים חיים מאיגרא רמה לבירה עמיקתה.

    מניחות לי בחשכת הליל לספור את הימים הנותרים ואת הלילות המבותרים. ובתוך כל אלה להרגיש כמחשב קיצין בדיוק כמו בחשבונות האינסופיים של משרדי.

    ועד אנה אני בא ? ולאן אלך כשאבוא?  זאת לא אדע.

    כי נבואה הרי ניתנה לשוטים ואז עוד האמנתי כי שוטה אינני.  בין אם דמות כזו או אחרת מבליחה לי לפעמים בחשאי, אולי מחייכת ואולי לא. ובין אם מחשבות משוטטות להן בנבכי ערוצי ותוך כדי כך משמשים אותי כחברותא, עדיין בודד הייתי.

    כזאב הצד את טרפו יום ביומו, ובלילה חוזר למאורתו לשוח. לתת דין וחשבון על מה שהיה ומה שיהיה. ובלילות אחדים אשיחנה אלבן בה את תופת תאוותי, את שאהבה נפשי ובבוקר אנחם על הדבר. קמטי הבוקר יהיו כעננים ביום בהיר, יחשיכו מחשבת וידחו מאכלת אבל אין עדיין בשורה.

    בלילה הכול נראה אחרת ובתוך תאוותי אין מלאכת מחשבת, רק יצר מאכלת. אש אוכלת סביבותיה עד כי תגווע ותמות כי חייה קצה חוט. ושלא הייתה כזו שאשיחנה  יושב הייתי מעלעל באחד מהספרים שהיו מונחים על השידה. ובתוך כך נכנס לתוך המילים ובוהה באנשים ובנוף שהיה מספק לי הספר. וגם אז היו אלא חיים הדומים לחיים כאן במציאות, ואף פחות מפתיעים מהם. ומה אץ לו אותו מספר ובידו בשורה כאילו הוא המציא את הגלגל ובלעדיו חיינו יהיו לא חיים. הרי המציאות עולה על כל דמיון, ואין בכל דמיון לכתוב כמו הגורל באותו נובע נוקשה שאין חזרה ואין מוצא כי ככה כתב אבל זה היה מרדים אותי. ככה לעת ערב הייתי חייב את מנוחת הלוחם יען כי אחליף כוחות. הרי עוד מעט מאן דהו יצלצל ויגיד שהוא מגיע או שנלך לאיזה מסיבה או בית קפה. אזי אנוח קמעה לעת ערב לאחר פת ערבית , ואם לא יתקשר מאן דהו להודיע. אצא עם כוס הקפה שלי למרפסת שם אשקיף על ירושלים העתיקה והחדשה. על ימקא הישן והטוב ועל החומה הבוערת מזרקורים. ורק ככה אירגע והתכנס בתוך עצמי בעודי לוגם מן הקפה , ומסלסל עשן מסיגרית המלבורו  שלי.

    ובתוך כל זה אני מתפייס עם עצמי ועם סביבתי, ומחר כבר יום חדש וגיליון התנהגות נקי וחף מכל טעות, כדי שיהיה מקום לכל הטעויות הבאות. לא כאלה שכבר נעשו ונלמדו, אלא כאלה שעוד לא נלמדו ועדיין לא נעשו, אבל יהיו כתובים המה על גב היום בסופו ובקיצו. ואז יחזור הגלגל באותה תנועה סיבובית בשביל להתל. ובתוך כל זה אני מרגיש ליאות נעימה המתפשטת בכל הגוף המרפה את עצמו ומתרפא מן היום שחלף ליום חדש.

     גם וגם

    עוד חטא קטן ואתוודה. את שושי ואת רחל לא רציתי מאותה סיבה וגם מסיבה הפוכה. שתי סיבות היו לעניין כל אחת ונימוקיה. שתיהן רצו להתחתן וזה מבחינתי היה מן הנמנע.  כמו כל בחורה מצויה ונחמדה רצו בית משלהן, לא שהיה להן רע בבית הוריהם אבל זהו רצון טבעי שנגד את רצוני שלי. הרי לא יתהווה דבר מניגודו בניגוד לעצמו. בכדי להשיג את שושי די בזה שהיית רציני ומיושב.

    לא היה צריך יותר מזה. אבל אצל רחל העניין היה שונה לחלוטין. העוקד היה צריך לעקוד אותה על מזבחו ולהיעקד על מזבחה. וזה אקסטרים מאוד מסוכן. הגבול בו אתה הופך מעוקד לנעקד היה צריך להיות רצוף משחק מייסר. ואם  הייתה טעות באיזה שלב הרי החטאת את המטרה. שושי הייתה הטיפוס הטוב והמטיב, עקרת בית אולטימטיבית שתעשה רק טוב לגבר שלה. ורחל נתפסה כאישה מלהטטת, שתפתיע את הגבר שלה בכל יום. אמנם לא במתכון זה או אחר או באיזה עוגה מבית אימא או סבתא. אלא ברצונות בקפריזות ובהחלטות של רגע.

    היא יכלה לריב על שטויות, להתפייס מהר מאוד. לזרוק חץ תרעלה ובמעופו לנסות ולהשיגו חזרה. מהירת חמה ותוססת הייתה בעליל.

    שושי הייתה צנועה וצפויה די ברורה ולא מייסרת, אלא נותנת את הביטחון שהכול בסדר ועוד רגע מזדקנים בשקט על כוס תה ועוגת קצפת. ומי רצה בכלל להזדקן כשרחל נותנת לרגע גוון תוסס ועצבני, כשכל המחשבה נתונה לאותו רגע עלום ומפתיע למי יש זמן לחשוב הלאה.

    כל כולך נתון על גשר קופצני מעל מים סוערים. והחיים נראים כל הזמן מטולאים במהמורות והפתעות, ושום דבר לא ברור או ידוע מראש. רק גופה המשכר שדיה המאתגרים, גוון עורה הבהיר וצווארה כמגדל.

    פלח רימונים רקתה ושיערה דבש ניגר על כתפיה הענוגות. בעוד עיניה מבעירות אש של פרומיתאוס,  רק אלו היו תמיד יציבים ועומדים לעד.

    נחשק היה גופה עד בלי די, מזיל תאווה וריר.

    אצל שושי היה הכול ברור, בית ילדים ועוד סרט לסיום. כך גם היה גופה, ברור אף הוא. לא נמוכה ולא תמירה, לא רזה לא שמנה, ממוצעת כמו קומתה. שיערה המתולתל היה זורק לו תמיד תלתל סרבן על מצחה. לא משהו מיוחד שהיית צריך להתאוות אליו, אלא רק לקבלו כמו שהוא. היו כמובן גם הפרשי גיל לא קטנים ביני לבינן, הן היו בנות עשרים ומשהו ואני שלושים ומשהו. מה שלא היווה בעיה אלא בדיוק להיפך היה הוא מאיץ לחיים בעלי רצפט הצלחתי.

    בעיקר רחל שהייתה אובססיבית לעניין הגיל, כי אצל הוריה זה הצליח ואין סיבה שאצלה זה לא יצליח, מה שטוב להם טוב גם לה. כך חשבה.

    מצד שני לא הייתי בטוח בכלל שהן רצו אותי, היה מתח באוויר. אבל זה לא הבשיל לכדי ביצוע. אולי בגלל זאת שעבדנו יחד, והיה זה מן הנמנע וטוב שכך.

    דרשתי לפעמים - הרי אין מערבים שמחה בשמחה, בדרך כלל זה מתכון לכישלון. לכן בעבודה העדפתי להתמקד בעבודתי, ולא בעלמות החן המסתופפות במשרדי. דווקא חבר נחמד נמצא לי במקום, שאול. הוא היה מעין נער שליח לא פאר כישרון. אלא צנוע העושה את עבודתו נאמנה לפי הזמנה. הולך הוא לדרך שליחותו, להעביר מסרים מכאן ומשם. מקורט ואילך. כמובן בענייני משרד ועניינים פנסיונים גרידא. וכך היה מעביר את יומו בשקט ובשלווה ללא כל התרגשות מיותרת. ולפעמים נזדמן לנו להיפגש ולשוטט במקומות בילוי. שאול היה מוכר בעיר בזכות קשריו, ולפעמים היה זה לטובת העניין. פה ושם היו מזמינים אותנו למסיבות, לכוס קפה על חשבון הברון, ועוד מיני תופנים כיד הטובה.

    סיגלנו לנו דפוס מחשבה מוסכם, שעל ענייני המשרד לא מדברים. וכך היינו מתנתקים מענייני היום ומשקעים עצמנו בעולם של רגע.  לפעמים נזדמנו לדרכינו עלמות חן חמודות ללא משקעים מן הבית לחוץ, רגילות וחמודות לבילוי משותף ונחמד. שאול היה איש סודו של מנהל החשבונות במשרדנו. דינוזאור מימי מפלגת העבודה. עוד בימים שמשרות היו מקבלים בפתקים המכריזים שאותו נאמן הוא מכוחותינו, הכוונה לכוחות הנכונים. שהאחד במאי הוא חג ולא איזה יום רגיל חלילה. ושאול היה מספר לי, כי שלמה נקדימון בעל קשרים חזקים במקום וכבר ארבעים שנה עובד באותו מקום ובאותו תפקיד. ואותו שלמה היה עבור שאול משען לעת צרה שלא תבוא. לא כל כך הבנתי בשביל מה צריך משענת. הרי אם אתה עושה עבודתך נאמנה סמוך ובטוח תהיה כי המשרה שלך. וכי מה רצה להגיד שיעדיפו אותו על אחר יותר מוכשר רק בגלל היותו בעל קשרים. אבל כך היה שאול זו הייתה דרכו לבנות את מקום עבודתו. אני שעובד במקום יותר זמן משאול, לא נזקקתי לקשרים של שלמה כהוא זה. וכי מה לי בעניין שהיה מבחינתי מוקצה מחמת מיאוס. פרוטקציה כך קראו לזה. יחס מועדף לאחד על פני האחר.  האמת היא שחשבתי על קורט שהיה כלי ובעל השפעה, אולי כנראה שגם אצלו כמו אצל שלמה המפלגה הייתה המטרייה לימים גשומים. הבנתי לא הבנתי כי בעצם מה זה משנה. העיקר תרומתו של האדם לעבודתו ותו לא. לפחות כך חשבתי. אני שהייתי שמאלן לא ראיתי הבדל בין דם לדם, ובין גזע לגזע. כולם שווים.

    כך שהעניין נראה לי מוזר, ההשתייכות המפלגתית. ואם שאול לא היה מעלה את הדבר לא הייתי מצליח להגיע לזה לבד. ישנם דברים נשגבים מבינתי, וכמה שנפלאו ממני וזה היה אחד מהם.

     כורדי עם ראש מרובע

    לנו או לצרינו? - שאל והושיט את ידו.

    תקעתי בו מבט ארוך ולחצתי את ידו, הוא חייך כאילו התרצה. לחיצת היד האמיצה של הבחור ממוצע הקומה הייתה התשובה לשאלתו.

    שאול מזרחי, מוציא ומביא. מתווך ומושיע לעת צרה. - כך אמר.

    מה אתה מנסה למכור ?  שאלתי.

    הוא התבונן בי והמשיך לחייך כמו אהבל.

    אני לא מנסה למכור כלום, אני חדש כאן. נער שליח מתחיל - אמר אגב העלמת החיוך המטומטם מעל פניו.

    תנסה למכור את עצמך. הצעתי לו.

    את עצמי ? אני חושב שכבר מכרתי.

    לא בטוח שקניתי, שאול מזרחי.

    אז בוא נתחיל מהתחלה - אמר ולקח לו כיסא לשבת עליו.

    קוראים לי שאול מזרחי, מוציא ומביא. מתווך ומושיע לעת צרה. מכיר את כולם וכולם מכירים אותי. אין גפרור בעיר הזאת שלא הדלקתי ואין אדם שלא הכרתי. בצבא לא הייתי כי עזרתי בבית, אבל למדתי דבר או שניים מהחיים וניסיוני לא נופל מאחרים כולל אותך. ועתה הגיע הזמן לעשות לביתי הכוונה לעבוד בצורה מסודרת בעבודה מוסדרת. אני רווק אין לי ילדים שאני יודע עליהם. בחו"ל דווקא הייתי אמנם לא רחוק אבל זה נחשב. חברה אין לי ואני מחפש, נראה לי שהשטנית ממול מתה עלי היא לא מפסיקה לחייך. אולי אתחיל בה ואחר כך השמים הם הגבול אם הבנת אותי נכון.

    נאום הגבר. אמרתי.

    אני כורדי עם ראש מרובע, אומנם קשה לי לנקות ארובה אלא אם כן היא רבועה. צפה למלחמת עולם על התפקיד, כי אני מתכוון להתקדם הלאה. נער שליח האימא שלהם אני רוצה להיות מנכ"ל. אתה מבין - אמר ברצינות.

    כן, הנהנתי בראשי. אני מבין אבל לא יכול לעזור, אתה יכול לחזור -

    חכה , עוד לא הלכתי לשום מקום. - אמר והושיט את ידו.

    מתווך ומושיע, מוציא ומביא. נעים להכיר שאול מזרחי - אמרתי אגב לחיצת ידו.

    אל תתחיל עם השטנית ולא עם אף אחת אחרת. כי בשביל להיות מנכ"ל אתה צריך לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה, אפילו לקום שעה קודם. להתפלל שמישהו ימות לפני שתפרוש לפנסיה אחרת תדרוך במקום. ובקשר אלי, התפקיד שלך אני הולך ללמוד עוד מעט ולא איכפת לי בכלל. הבנת?

    אני מתחיל מלמטה קומנדטה. לאט ובטוח. - ענה אותי.

    הוא נישען עם שתי ידיו על השולחן שלי. חולצתו הייתה פתוחה קצת יותר מן הרגיל, חושפת גורמט מזהב המתפתל בתוך סבך שיער החזה שלו.

    הוא התבונן בי  במבט שכולו מנחת עולמים. עכשיו נזכרתי שעיניים קרובות מעידות על טוב לב. איש אמיתי מן השדה. הייתה בו כנות מהתחלה הוא שיחק פוקר פתוח זורק את הקלפים שלו על השולחן. כאילו מבקש להכריז –

    זה כל מה שיש.

    לאחר קם על רגליו, מוותר ומשאיר את החולצה שניתרה מתוך מכנסי הג`ינס שלו בעת שישב כמות שהיא.  הוא עמד זקוף קומה למרות שקומתו הייתה קצרה. שיערו מתולתל ומסופר בינוני. חשבתי לעצמי שקצר קומה מלא עורמה.

    עיניו השחורות היו חמות ומלבבות. מכנסי הג`ינס  היו תלויים עליו ברישול, מכנסים לתוכם את כנפות החולצה הגדולה שלבש. מאחור השתלשלה לה החולצה כעין סדין אדום. מה שהיה חסר זו ארינה עם שור זועם, שתי קרניים וקצף של אמסטל מהפה.

    אבל במחשבה שנייה כשראיתי את המבט העמוק ששלח לרחל ידעתי שיום יבוא והוא יתפלל ל"קורידה".

    אבל הוא בשלו. כורדי עם ראש מרובע מול שור נגח. חיוך סהרוני מתריס וביטחון של רמבו להחריד. אחר כך שם פעמיו לרחל, נשק לידה כאילו הייתה ליידי גודייבה על סוסה האמיץ.  לא ייתכן שראה אותה עם הבגדים למרות שהייתה לבושה למשעי. היא מצידה אנפפה נותנת לו לצחק לידה כנער. אני לא יודע אם חזר על המנטרה שלו בפניה, וכך נשאר לידה דקות ארוכות. מצחיק אותה במילים שכיבס ביום האתמול, פותח בפניה צוהר לעולמו חלון של כמה דקות. והיא הייתה מאושרת, שחה לה בינו לבינה מילים נשגבות שלא היו מביישות משורר הזוי. ולפתע פתאום הוציא מתוך כיסו פתק, והחל קורא בפני הגברת. והיא מתפקעת מעונג מושיטה לו את ידה בשנית, יען כי נעמו לה נשיקותיו. המתווך והמושיע הופך לנגד עיני לוולנטינו במתק שפתיים ובגינוני מלכות. לא ידעתי מה היה כתוב בפתק שכל כך עינג והצחיק את רחל אפללו. לימים הסתבר כי בפתק היה כתוב כמה מילים על שושי. 

    "שושנה לוין.  מזכירתו של קורט פומרנץ."

    והוא שר לה : "מה יש לך גברת לוין ? אף אחד לא מבין. מה יש לך..."

    רחל הייתה יכולה לצחוק גם מפתק ריק, כשהיא רוצה היא צוחקת ורק שאול היה בטוח שהוא הצחיק אותה. זה לא היה רחוק מן האמת הוא באמת נראה מצחיק באותו יום. עם החולצה האדומה, מכנסי הג`ינס המרושלים וגינוני החצר שהפגין. כך שאי אפשר היה לדעת ממה היא צחקה, חוץ מהעובדה שבה לה לצחוק וזו סיבה מספיק טובה בשבילה.

    ובכל זאת משהו היה באיש הזה. הוא ידע לכבוש לב אישה. מעולם לא ראיתי את רחל מבסוטית ככה, הוא נתן בה אותותיו. כמו מחזר אמיתי נע בריקוד משתנה ולא קבוע סביבה מחשבותיה. הולך ובא אל תוככי תובנתה, מחפש להטיל את חכתו ברגע הנכון ולא רגע לפני לבל תישמט ממנו הזדמנות חייו. נותן בידה חבל להתרחק אבל באותו חבל ממש מחזיר אותה אליו. והיא מחייכת לעיתים ולעיתים מתאדמת מן הסיטואציה. כשהוא רואה שהיא מסמיקה היה מרפה, משחרר אותה. אבל לרגעים מספר, אחר כך מרגיל אותה במילים, מאמן אותה בחידודים. והיא כבר מאומנת דיה לא להסמיק יותר. היא כבר מכירה אותו קרוב, תוך כמה דקות פרש בפניה את קורות חייו לא מסתיר כלום.  לא היה לו מה להפסיד. הכנות הזו שלו ריגשה אותה, אין ספק שזה מרגש. כאילו מקבלים מה יש ללא תוספות , משהו בסיסי מרגש וספונטאני. אני שמעולם לא ניסתי את תורת המשחקים על רחל אפללו, נדהמתי. כמה הוא היה מהיר בזה, כאילו פרש כמה משחקים ובכל אחד ניסה את כוחו. אם יכשל אחד מהם יעמוד לו האחר לעזר וכך המשיך להתקדם בסולם ההיכרות איתה עקב בצד אגודל.

    אין תוכו כברו נאמר על שאול מזרחי. כמה היה שונה מראהו החיצוני משטף מחשבתו, הגייתו. הייתי נפעם מן האיש הקצר שידע לשחק במשחק החיים כמו ענק. אילו הייתי מהמר בהתחלה לא הייתי נותן לשיחה שתי דקות.

    אבל הוא נכנס לתוך קפל תודעתה כמו כלום, מאיים על ההגמוניה של רבים וטובים לפניו. משלח בה זרמים חושניים ומטביע אותה בים קסמו העצום.

    מחר היא תתעורר עם כאב ראש מהסכריניות הזו, תשתה קפה שחור ותפיג את כל מה שהיה היום לא יכול להיות אחרת. חשבתי לעצמי. 

     נשגבות דרכי הגורל ופתלתלות לא פחות מכך. מה ששימש כצחוקים לרקע יכול להפוך בין רגע מהות לנצח. בין הטיפות לא יירטב ההלך אבל בין הטיפות יירטב טיפותיים.  ומה שנחשב לבלתי ניתן לחיזוי הופך להיות נושא להימור על מהות. עוד מעט יגיעו הימים שלפני החגים שבהם אפשר להגיד אחרי החגים. כי בעצם למה לעשות היום אם אפשר לדחות הכול למחר. העולם כאילו נעצר לפתע פתאום, ורק טרטורי הטלפון והמילים המטפטפות לתוך השפופרת מרגיעות ומפכות את האוויר הדחוס, משיקות לשקט המשכר. עכשיו ירדוף יום את משנהו כנטבח אחר נטבח ירגיע את להט השעה ויצפין בתוכו מהתלה חדשה. הכול יעמוד על מקומו נד נוזלים ברוח הקיצית, פעם לשם ופעם לכאן. צד לצד ינוד על כי תחדל הרוח ותנוח. 

    בצבעי שמן רכים משילה המציאות את צבעה האפרפר, מתחדשת בצבעי הקשת ביום חגה.

    כוואן גוך מטילה את מכחולה על הכן המזוות. פרט לפרט צובעת באבחה אחת בודדה בתחילה, וברצף מתנגן בהמשך. מנצחת היא על התהוותה. כך נוצרת היא מבראשית. חדה וצבעונית מפתיעה ופתיינית.

     

    http://cafe.themarker.com/post/2984940

     

    דרג את התוכן:

      פוסטים אחרונים

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/9/13 23:27:

      צטט: מאיה113 2013-09-15 19:13:14

      *תודה לך איזה יופי של כתיבה

      תודה יקירה,

      איגי

        15/9/13 19:13:
      *תודה לך איזה יופי של כתיבה

      ארכיון

      פרופיל

      מולוקו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין