0
המילים הבאות נכתבו תוך כדי שיטוט הבוקר עם כלבתי האהובה תותי, בגינה הסמוכה לביתי. כל כך יפה הגינה עד שתמיד מתחדשים לי בה המראות, והעין לא שבעה...הטבע נמצא פה, ממש קרוב, מעבר לפינה גם בעיר עטירת הבניינים, הכבישים והאנשים, שתמיד ממהרים..
וכשחשבתי על הדמעה שנקוותה לה בזווית העין הבוקר, וברגע הראשון תהיתי לפשרה, במשנהו הבנתי ובחלוף הרגע, פשוט הנחתי לה להיות שם בלי לתהות עליה או לשאול לפשר מניעיה, יצאו לי הדברים הבאים:
כשהדמעות זולגות/ יעל קמר פריאל
כשהדמעות זולגות, אני לא תמיד שואלת אותן לאן. נותנת להן לשטוף במורד הלחיים. לסמן לעצמן נתיב בלתי- נראה אך מורגש, או שניים ... כן זה נכון לשאול מנין הן נובעות. אבל זה רק ברגע הבא כי גם אצל מי שאינו מצוי על דמעותיו כמוני, טוב לתת להן פשוט להיות ... כמו ביטוי. כמו שיר המתבקש לצאת מתוך עצמו, בלי לדעת תמיד לאן, ומנין הוא יבוא... ...
מוקדש לכל האנשים המתקשים אבל כל כך זקוקים, לחלץ דמעה או שתיים או יותר מעינם שיבשה, וקפאה במקומה, לעתים שנה אחר שנה. ולאדם אחד יקר, שלפני שנים ירדה לו דימעה על לחיו הימנית. זה היה לאחר שסיפרתי סיפור עלייך סבתא. והוא היה שם והקשיב. אחר כך ניגש מרוגש ולחץ לי את היד, ואמר שמאז אותה מלחמה ארורה, בה איבד סביבו כמעט את כל פקודיו, לא יכול היה, גם כשמאוד רצה, לתת לדמעה רשות עזיבה, מאותו בונקר נצור, של הלב שקפא.
|