כותרות TheMarker >
    ';

    תגובות (4)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      2/10/13 01:35:
    מרתק ומהנה , ולא רק למדתי וחידדתי הבחנות, תודה רבה
      1/10/13 13:06:
    אביחי בקר הוא ללא ספק גיבור. אולי הוא גם חכם, אם כי לכך לא מצאתי סימוכין בדבריו המצוטטים ע"י גרשון כהן.
      20/9/13 07:44:
    ממש יפה . ארוך , אך נהנתי והשכלתי . תודה וחג שמח .
      20/9/13 06:50:

    ניתוח מעניין...

    סוגיות מתקדמות בניהול - בלוג משותף עם עפרון רזי

    הבלוג מוקדש לסוגיות בניהול - כמו: יצירתיות, חדשנות, שיתוף פעולה בינמערכתי, קבלת החלטות, ייצור ידע והדמיית תהליכים - הנובעות מתורות חדשות יחסית, כ\"תורת הכאוס\", \"תורת המערכות המורכבות\", \"תורת הרשתות\" ו\"מהפיכת הויזואליזציה\". נשמח מאוד אם יימצאו לנו שותפים לדיון ולעיסוק בנושא

    מיהו הלוחם האידאלי? יעקב או עשיו? אודסיאוס או אכילס?

    4 תגובות   יום חמישי, 19/9/13, 15:26

    ''

     

    האם אנחנו מצמיחים בצה"ל את סוג הלוחמים הנכון להתמודדויות העומדות בפנינו?

    דיון מעניין בסוגיה זו העלה האלוף גרשון הכהן בערב שירה לזכרו של חנן פורת. הוא כינה את ההרצאה בשם: "מה לספר שירה בתרמילו של החייל". אני מביא את הדברים כמות שהם:

     

    על מה שהוזמנתי לדבר אפשר לומר רבות ואגש ישירות אל השאלה הנשאלת בכותרת: "מה לספר השירה בתרמילו של החייל?"  על פניו, העניין כה מובן מאליו, עד כדי שעצם תוכנה של כותרת ההרצאה יכול לעורר מבוכה או אף תרעומת. אז מה בכלל השאלה? השאלה אפוא, היא מהו כאן הכלל ומה הוא היוצא מן הכלל: האם הלוחם, הנושא בתרמילו ספר שירה הוא החריג, ואולי לגמרי להפך?

     

    זאת כמובן שאלה קלאסית, הנטועה בעומק תרבותנו ומארג דימויינו, מהי בעינינו דמות הלוחם האידיאלי? זו לא רק שאלה קלאסית מימים רחוקים, גם בעצם ימינו אנו מתרוצצות בקרבנו דמויות מתחרות.

     

    ''

     

    עוד בעולם העתיק, ביוון הקדומה, דמות גיבור העל יוצגה בדמותו של אכילס. האם היו לו ספרי שירה בתרמילו? נראה שלא. בין היתר, זו הייתה אולי גם הטרגדיה האישית שלו, כי טרויה לא נכבשה על ידו. באחד הימים, הוא מצא שם את מותו בקרב מיותר, אולי כי לא היה לו ספר שירה בתרמילו. הניצחון בטרויה מושג דווקא על ידי אודיסאוס, זה המיצג את הגיבור החריג, החכם הערמומי, הקשוב לעצת האלים, איש הקשת הפועל במטחווי קשת מן המארב ובמסעותיו משתוקק לשירת הסירנות.

     

    ''

     

    לנו כיהודים למודי תנ"ך, שתהילים שגור על פינו, לא צריך להוסיף, הרי כולנו אומרים: "לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה" רק לפני כמה ימים קראנו בהפטרה, בתפילת חנה את המילים "קשת גיבורים חתים ונכשלים אזרו חיל", ותמיד הזכירו לנו "כי לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה". בעבורינו זו כמעט תופעת טבע מוכרת. אם כן, מקדמא דנא, מתרוצצים בקרבנו שני דימויים מתחרים של לוחם אידיאלי: אכילס מול אודיסאוס, עשו מול יעקב, גלדיאטור מקצוען מול לוחם חדור תודעת חובה ושליחות,שהוא גם לוחם רוחני. הגלדיאטור לא רק אינו נושא בתרמילו את ספר השירה, הוא גם לא מוצא בו עניין, הלוחם המודרך על ידי רעיון עילאי, כשהוא מתמסר לשליחותו, אינו יכול בלי ספר השירה.

     

    אפשר לסיים כאן, אבל בהזדמנות זו רצוי להוסיף כמה דברים: מן התמונה הרווחת בה מתרוצצות בחיינו שתי דמויות של גיבורי העל, אנו מושלכים אל האופן בו נתפסת בעיננו תופעת המלחמה בכללותה - וגם בה מתרוצצות שתי שאלות שונות הקשורות זו בזו.

    האחת - כיצד מגנים על הקיום, איך וכיצד נלחמים?

    השנייה - לשם מה מתקיימים? מי אנו ומה זהותנו המבקשים להתקיים יחד, לשם מה אנו נלחמים ולמען מה?

     

    השאלה הראשונה ממוקמת וממוקדת בפעולה הפיזית; השאלה השנייה ממוקדת בהשקפת עולם במרחב הרוחני.

     

    גם בין אנשינו שמעתי, לא פעם, את האמירה עזוב "רוחניות", דבר "תכלס", "תגיד מה צריך לעשות, מה הולכים לעשות". במשך השנים הבנתי כי דיבור כזה, פשוט מתכחש להבנה שהמצפן שאני מחזיק בידי, במיוחד בשעת מאבק ומשבר, הוא קודם כל מצפן רוחני והוא כלי עבודה חיוני לא פחות מכלי נשק. לא רק שנדרשת ללוחמים יכולת מלאה למתן תשובות רלבנטיות לשתי השאלות בכריכתן יחד, אלא אף יהיה זה חסר תועלת להוביל לוחמים לקרב, בשעה שאין ביכולתי לספק להם מענה רציני ומשכנע לשתי השאלות. זהו בדיוק הצורך בספר השירה בתרמיל הלוחם, בלעדיו אין מילים נכונות לחיבור בין השאלות.

     

    בין הלוחם, המחויב לרעיון נצחי, ושבשליחותו הוא פועל, לבין שירה, קיים קשר עתיק יומין וכך גם במדרש:

    "ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי". אמר רבי נחמיה: "אם תלכי עמי לשירה ואלך עמך למלחמה". ותאמר: "הלוך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך". אמר רבי ראובן: אמרה לו מה אתה סבור שתפארתה של שירה נמסרה לך לבדך? ותשר דבורה וברק". (בראשית רבא מ')

    הם שרו שירה גדולה גם במלחמה וגם לאחריה.

     

    ''

     

    אז מי הוא החייל הרצוי ומה מניע אותו? חנן קבע קווים לדמותו, לכוח המניע אותו לשליחותו. בשלושה פרקים ב'מעט מן האור' הקדיש מקום מיוחד לחנה סנש ולשירה - "קול קרא והלכתי", לסנה הבוער ולמשמעותו העמוקה, כפי שמתואר בשירו של יענקל'ה רוטבליט, "רואים רחוק רואים שקוף" ולמוש זילברשמיט  - מפקד גוש עציון. שלושתם קשורים בנושא אחד משמעותי: במקור הכוח המניע לוחם בדמות יעקב, לוחם המונע בכוחה של שליחות נעלה.

     

    חנה סנש - קול קרא והלכתי

     

    "קול קרא והלכתי

    הלכתי כי קרא הקול,

    הלכתי לבל אפול.

    אך על פרשת דרכים

    סתמתי אזני בלובן הקר

    ובכיתי.

    כי אבדתי דבר".

     

    חנן נותן דעתו לא רק לתודעת השליחות ולגודל הציות של חנה סנש לקול שקרא לה ללכת, אלא גם לבכייה ולשאלה על מה בכתה? ומה איבדה? מה יש לומר? העניין כה מוכר ופשוט. לוחמים שאינם גלדיאטורים מאבדים כל יום משהו וחיים את יומם ואת לילם במצוקה. במקום הזה שרוי דוד האומר בעומדו לקראת קרב:  "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שיבתי בבית ה' כל ימי חיי..."

    גם אני כחייל ותיק ממשיך בכל יום לאבד משהו ואם אומר: "התרגלתי" אידרש להסביר: התרגלתי למצוקת האובדן המתמדת שהפכה לי להרגל.

    כאן גדולתו ויצירתו של חנן, המתגלות בעצם החיבור, בין ההיענות לקריאת הקול הקורא, על הכאב והאובדן הכרוכים בכך, לבין תיאורו של יענקל'ה רוטבליט לכוח המניע אנשי שליחות להיחלץ לשליחותם באמירה  "הנני" (מתוך השיר "רואים רחוק רואים שקוף")

     

    "בן אדם כמו עץ שתול על מים

    שורש מבקש

    בן אדם כמו סנה מול השמיים

    בו בוערת אש"

     

    לצערי, לא ממש רצוי היום לאדם מן היישוב להיחשף כמי שאש בוערת בו. יום אחד, ברגע של שיחת מסדרון, אמרתי לאהוד ברק, כשהיה שר הביטחון, כי לו היה מתגייס היום כנער, יתכן שלא היה מתקבל לסיירת מטכ"ל. עוד היו מזהים בו אמביציית יתר ודוחים אותו כאדם שבוערת בו אש, סוג של גורם סיכון. דווקא בשל כך בחר חנן להצמיד לעניין ה"קול הקורא" ו"הסנה הבוער" את דבריו של מוש שנאמרו בכ"ה בניסן תש"ח , על קבר לוחמיו:


    "מה אנו ומה חיינו - אפס וכלום!

    העיקר הוא המפעל בו אנו חיים.

    נכה באויב בכל מקום שנשיגו

    נפריע לו לממש את זממו!

    תשובתנו נחושה:

    נצח ירושלים!"

     

    מילים אלה, המהדהדות מאז בהרי גוש עציון, נחוצות לנו על מנת  לחבר בין שתי השאלות הגדולות:  איך וכיצד נלחמים, ולשם מה נלחמים.

    אם כל כך פשוט וברור, אז איך בכלל חשבנו, או מישהו אחר חשב, שיכולים לוחמים לשרוד בחשכה הגדולה של מצוקת  המלחמה, בלי שירה, בלי מילים מאירות, בלי היכולת לספר לשם מה?

    בחרתי להשוות בין שני שירים כשתי דוגמאות מובהקות: 

     

    שיר הפרטיזנים - הירש גליק

     

    אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

    את אור היום הסתירו שמי העננה

    זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא

    ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה

     

    ברטולט ברכט - ימים חשוכים ( ציטוט מן הזכרון)

     

    ימים חשוכים!

    האם שרים שירים בימים חשוכים?

    כן! שרים שירים בימים חשוכים.

    על מה שרים?

    שרים על ימים חשוכים.

     

    שני השירים נכתבו באותם ימים, בחשכה האיומה שלא ידענו כמוה.

    לוחמים יהודים, במציאות שנראתה אז, על פי היגיונה, כחסרת כל פתח לתקווה ,שרו על מה שעתיד לקרות, על יום נכסף שעוד מעט יעל ויבוא. ברטולט ברכט, לעומתם, שר בימים חשוכים על מה שקורה עכשיו: על ימים חשוכים. בכך כוח שירתה של נעמי שמר בשירה שנכתב והושר בימיה הקשים של מלחמת יום הכיפורים:

     

    "עוד יש מפרש לבן באופק

    מול ענן שחור כבד

    כל שנבקש לו יהי"

     

    כמה פשוט: זו הויית האמונה הנאחזת בכל זיק של תקווה בבחינת: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". שוב העניין נראה כה ברור ומה יש להוסיף ולדבר, אלא שבשנים האחרונות נושבות רוחות אחרות והן הולכות ומתעצמות.

     

    על חנה סנש נכתב באחרונה ספר חדש :"אסורה בארץ חדשה: סיפורה של המהגרת חנה סנש". רותי גליק, חוקרת מגדר, מבקשת בספרה להציג את חנה סנש באור אחר: לא כגיבורה הנחלצת לשליחות נעלה, אלא כנערה בורגנית, מהגרת בארץ חדשה, נאבקת בקיבוץ שדות-ים בדיכוי של  ניצול מגדרי, בעבודת יומה במכבסה ובשטיפת כלים. השליחות הצנחנית קסמה לה כמפלט ממצוקת דיכוי של חיים אפורים, בכלל לא קמה ללכת רק מתוך ציות הירואי לקול קורא.

    אביחי בקר, באופן דומה, מ"פ בגולני, גיבור מלחמת יום הכיפורים בקרב החרמון, איבד את רגלו במובלעת בואכה מזרעת בית-ג'ן, התראיין לרדיו ואמר על לוחמיו בגולני: "מה הניע אותם להמשיך להסתער עד כלות עד פסגת החרמון?  אין לי הסבר אחר אמר, פרט לכך שהם באו משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות - ולא היה להם מה לאבד". התרסתי בפניו - בנוכחות קצינים רבים: מדוע אתה לוקח מהם את תודעת החובה, את רוח הגבורה, השליחות והאמונה?   מדוע אתה שולל מהם את מעלת האחריות האישית, שהביאו לביטוי הירואי בשעה הרת גורל לעמנו ולמולדתנו?

     

    מול הרוח האחרת הזו, מהדהדים דבריו של חנן במלוא זעקתם הרלבנטית, הקשובה למאבק הדור המתקשה לספר לעצמו מחדש על מה ולמה ראוי להיאבק בארץ הזאת ולשם מה להמשיך לשלוח את נערינו לחרף נפשם מול אימת המלחמה.

    בימיו ובלילותיו של החייל, הרוויים על פי טבעם במצוקה וקושי, אין להתפלא שהשירה היא מזור כה נחוץ.  השירה היא הגשר המחבר בין המציאות המעיקה, המשמימה לעתים עד כאב, לבין החלום והאור.  השיר מוליך אל גשר, הנמתח בין המציאות, במלוא חשכתה, לבין רעיון נשגב, המצוי לעתים רק בידי מלאכי עליון .

     

    על שירת המלאכים כתב נתן זך בשירו: "אי שקט סביב ומלאכים"

     

    "ערב עג עכשיו , ערב

    חג עכשיו ומלאכים ומלאכים

    טווים רשת שכמותה רק מלאכים

    טווים, קוּרים שאין לתאר במילים

    ורק מלאכים ידעו לתאר קוּרים במילים"

     

    אכן יש שירה, שרק מלאכים יכולים לשיר, ושירה זו על מלוא נשגבותה חסר בה משהו חיוני :

    זה החיבור בין הארצי לשמימי, זה החיבור לחיכוך היומי, הטורד אדם בחייו ומלאכים לא יָדעו אותו ולא יידעו אותו.

    בלימוד הערותיו של חנן  לפרקי תהילים מצאתי את המשמעות הפשוטה שחמקה מעיניי בפסוק:

    "נפשי לה' משומרים לבוקר "

    רק חייל על משמרתו, שידע בלילות ארוכים את הציפיה, בכליון עיניים, לשחר שיפציע, יידע את עוצמת הכמיהה. אכן, מאז ימים ראשונים כחייל, אור הבוקר היה בעבורי גאולה של ממש.

    אדם בשר ודם, שחווה ישועה, יודע על אלוהיו משהו, שמלאכים לא יוכלו לדעת לעולם. בשעת מלחמה ידיעה זו מתעצמת. חנן, שזכה להשתתף גם בקרב הצליחה בסואץ, במלחמת יום הכיפורים, בוודאי מצא משמעות אישית חדשה בתפילת הגשם:

    "זכור שנים  עשר שבטים שעברו בגזירת מים".

     

    ראוי בהזדמנות זו להדגיש, מה שמשום מה לא זכה לתשומת לב ראויה בתודעתנו הלאומית, הלילה המשמעותי בו מתממשת נקודת התפנית במלחמת יום הכיפורים, בו מתחילים לעבור כוחות השריון למערב התעלה הוא ליל הושענא רבה .

    אלוף ג'קי אבן, שהיה סגנו של  אריק שרון בקרב הצליחה, ואחראי להשקת הגשרים בתעלה ולמרחב הצליחה, סיפר על פגישה עם נשיא מצרים סאדאת בה נשאל: "איך עברתם שם תחת האש המצרית העצומה, שכוונה אל הגשרים?" וג'קי ענה לו: "עברנו בתוך האש". כאן ראוי לשאול כיצד נבין את גודל הישועה, מבלי היכולת לשיר עליה שיר, מבלי שיהיה באמתחתנו ספר שירה? .

     

    אם כבר דיברנו על מה שמלאכים מבינים ומה שרק בני אדם מבינים, וחנן ידע לחבר ביניהם, מצאתי דיבור מופלא בחתם סופר בפרשת חוקת שאומר כך:

    "איתא במדרש רבא, כשאמר הקדוש ברוך למלאכים נעשה אדם בצלמנו השיבו המלאכים - "מה אנוש כי תזכרנו". אמר הקדוש ברוך הוא, חוכמתו של אדם מרובה מחוכמתכם. העביר לפניהם בהמות חיות ועופות, שיקראו להם שמות ולא ידעו. העבירן לפני אדם וקרא לכל אחד שם וגם קרא שם לקדוש ברוך הוא: עד כאן המדרש. ולפי מה שאיתא בספרים, שמות שקרא האדם הראשון לחיות ולעופות ולבהמות, נכלל בשמן טבעו ותכליתו של כל יצור, לאיזה דבר נברא, ולהשיג זה אפשר רק לאדם, שגם הוא נברא עפר מן האדמה, כמו הבהמות והוא על ידי טבעו וחומרו וצרכיו, היה יודע ומשיג צרכי העולם הזה וזה לא יכלו המלאכים, כי המה רק רוחניות ואין להם השגה לצורכי העולם הזה, וממילא אינם משיגים ליתן להם שם לפי עניינם. נוסף לזה, אדם הראשון השיג בתבונתו העליונה, לקרוא גם שם לקדוש ברוך הוא, היינו שם הוויה, שהוא היה הווה ויהיה ומהווה כל הוויות, מה שאין כן המלאכים, שמשיגים רק העולמות העליונים" (מתוך תורת משה על התורה).

     

    לאדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, הזוכה לישועה ושר: "מקימי מעפר דל", יש ידיעה מיוחדת על מלוא מלכותו של הקב"ה בשמיים ובארץ, ידיעה הנבצרת מבינתם של מלאכי עליון. מבחינה זו, תרומתו המיוחדת של חנן מתוארת בשלמות בדברי הרבי מרוז'ין:

    "זוהי עבודת האדם כל ימיו, להפוך את החומר לצורה, לזכך את הגוף ולהכניס אור אל תוך החושך, עד שהחושך עצמו יאיר ולא יהיה עוד שום פירוד בין שניהם, כמו שכתוב ויהי ערב ויהיה בוקר יום אחד" (מחזור ראש השנה יונדב קפלן)

    חנן העניק לדורנו את הגשרים הנחוצים בין ארץ לשמים, בין חומר לצורה, בין נבואת התחייה הלאומית, על שירתה המתממשת בעבודת האדמה, לבין למדנות בית המדרש.

    חנן, שידע להתהלך גם בארצות החיים וגם בארצות הקודש, התייחד לא רק בחיבור ביניהם, אלא גם בהבנה המעשית, שהאתגר הגדול והגאולה, שאנו מצפים לה, מצויים דווקא בארצות החיים ככתוב: "אתהלך לפי ה' בארצות החיים". הוא ידע את עומק הסוד הטמון במה שמתרחש ברחובות העיר ובחיי העם שבשדות ובמלוא התשוקה מימש בדרכיו "אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי".

    על הרב עמיטל סיפרו, שדרש מהאדריכלית, שתכננה את בנין בית המדרש בישיבה, לפתוח חלונות גדולים, בטענה שאם יבוא משיח בוודאי יבוא תחילה לשווקים ולרחובות, לא אל בית המדרש. צריך חלונות הפונים אל החוץ כדי לדעת שהגיע משיח. על כך אוסיף - צריך גם שירה ומשוררים על מנת לדעת לייחל למשיח ולדעת לזהות פעמי משיח.

     

    ''

     

    וחנן ידע!

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/10/13 01:35:
      מרתק ומהנה , ולא רק למדתי וחידדתי הבחנות, תודה רבה
        1/10/13 13:06:
      אביחי בקר הוא ללא ספק גיבור. אולי הוא גם חכם, אם כי לכך לא מצאתי סימוכין בדבריו המצוטטים ע"י גרשון כהן.
        20/9/13 07:44:
      ממש יפה . ארוך , אך נהנתי והשכלתי . תודה וחג שמח .
        20/9/13 06:50:

      ניתוח מעניין...

      ארכיון

      פרופיל

      פיני יחזקאלי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין