כשאופנוע מתוצרת הארלי-דייוידסון היה מעורב במותו של הסוס האחרון בעולם, מחלקת יחסי-הציבור של החברה הייתה מוכרחה להסיט את הזעם הציבורי שקם עליה.

     שבעה חודשים לאחר מכן, הציבור ראה לראשונה את אופנוע-הסוס; שיצא במהדורה מוגבלת, וללא הרבה אמון מצד ממציאיו. זו הייתה אמורה להיות רק קוביית סוכר, שתרגיע את ההמון המתלהם. גם האופנוענים הותיקים לא נמשכו לחיה המוזרה. "אופנוע-חמור", הם גיחכו מבעד לזקניהם.

אולם, כשהתפרסמה במידעון המפלגה תמונה של החבר הבכיר על אופנוע-סוס שחור, ועל פניו חיוך שלא הופק בידי מחשב, ההמון נרגע. ההמון השתלהב. תוך שבוע כולם רצו אופנוע-סוס. להתרווח באופק, לשמוע את צהלת המנוע החי. לאחוז במושכות העור, לחבוט בעקבים, ולרכוב. על האספלט, או על הכורכר – בשביל אופנוע-סוס, לא היה איכפת אפילו לפנות את התעוּפנית מהחנייה. לעזאזל עם התעופה – מסתבר שהם רצו לדהור.

חברות נוספות פיתחו את טכנולוגית הסוס, ומחיר האופנועים הפך שווה לכל נפש.

     מערבונים מהמאה ה-20 עברו עיבוד הולוגרמי והוצגו מחדש באולמות ההנאה, והקהל רקע ברגליו. כולם רצו להיראות כמו קלינט איסטווד.

     בעלי-העסקים עיצבו מחדש את חנויותיהם, והעניקו להם מראה חם ומדברי. היו שהניחו שוקת מול חלונות הראווה. היו שהחליפו את הרובוטים המנומסים בבני-אדם, שיעבדו כאנשי שירות והאל ישמור. מעקה בחזית לקשירת האופנועים. מרקקה בפינת הרצפה. מקום לתלות את כובעי הבוקרים הרחבים. קטטה שהחלה במסבאה, התגלגלה לרחוב והפכה לבילוי של כולם.

     הייתה תחושה של עידן חדש; של חזרה לשורשים, לטבע ולאחווה.

     גם הרובוטים עצמם נסחפו לאופנת המערב. לאחר שראו באולמות ההנאה את ארונות העץ היפים, שבכל המערבונים הניחו בתוכם דווקא את המתים, היו שרצו מיטה בדיוק כזו. ארבעה רובוטים יזמים חברו יחדיו, והקימו חברה קטנה בשם 'דע לישון'. החברה החלה בייצור ארונות שינה לציבור המכאני, אולם העסקים דשדשו. התברר שלרובוטים אין כסף למותרות.

     ביום השנה למותו של הסוס האחרון, הגיע צעיר בשם המילטון למקום שבו ארע המקרה. הוא עמד בנקודת הציון והרכין ראש. הוא, ועוד כמה מיליוני בני-אדם נוספים. כולם התאספו לעת ערב לחלוק את צערם על לכתה של החיה האצילה; ואז, בשקיעה, לחגוג את לידתו של אופנוע-הסוס במסיבת רחוב פראית.

     המילטון חי בעיר.

     ליתר דיוק, המילטון חי בבניין אחד בעיר. הוא התגורר באחת הדירות בקומה 75 של בניין ממשלתי; המשרד שבו עבד נמצא בקומה 13; חבריו התפזרו בקומות שמעליו ומתחתיו; את צרכיו סיפק בקניון שבקומה השנייה; ואת האוויר הצח היה נושם במרפסות שבין הקומה ה-122 לקומה ה-146. וכיוון שנאסר להסתובב רכוב בקניון, להמילטון לא הייתה סיבה לרכוש לעצמו אופנוע-סוס. מדי פעם היה רוכב על אופנוע-סוס-כושר באולם ההתעמלות שבקומה 9-, אך אם היה מספר זאת ביום השנה, וודאי היה נשאר בתול גם היום.

     בתור מעצב צעיר בחברת בגדים מובילה, המילטון היה נלהב מהאופנה החדשה. אומנם הוא לא ירק, או התייחס בזלזול לעובדים זוטרים, הוא אהב את המראה המחוספס, את החותלות, את הבירה עם הגזים... לעזאזל, הוא זה שהמציא את האבזם החכם!

     כמה שעות לאחר הזריחה, אנשים עוד רקדו ברחבה העיקרית, אך הרוב כבר נחו בשוליים. המילטון שכב על מדשאה כחולה. ראשו צף על בטנה של צעירה חיננית, והשפעת הסם החלה להתפוגג. כובע הבוקרים סוכך על עיניו. הוא מעולם לא רקד כל כך הרבה במגפיים.

     הזוג איתם שכב איפשהו במהלך הלילה קמו על רגליהם, וביקשו להיפרד מהחבורה. כשהמילטון הסיט את הכובע מפניו כדי להיפרד, השמש הכתה בו באור סנוורים והוא נאלץ להשפיל את מבטו. הגבר לבש ווסט עור בצבע שחור, ומכנסי ברמודה חומים. הבחורה לבשה טייץ עם חותלות פרוותיות, מחוך, וכפפות משי וורודות. לשניהם היה אבזם חכם, וחגורה תואמת אבזם – שנמכרת בנפרד. שניהם היו יפים. ושניהם הכירו את האופנה העכשווית. אבל משהו היה חסר, לשניהם. לכולם!

     כל הדרך חזרה לעיר, המילטון היה טרוד. בשם כל הסוסים, מה היה חסר? הוא השעין את ראשו כנגד חלון הכרכרה ובהה באנשים שראה פה ושם.

     לא שינה לו מה כולם אומרים, כרכרה רתומה לאופנועי-סוס אינה הדרך ליהנות מהדרך. ואפילו אם יקראו לו אינדיאני, בשנה הבאה הוא יחזור לעיר בתעופנית ציבורית.

     בלילה הייתה לו התגלות.

     הוא קם נסער ממיטתו, ומיהר לחדר הסמוך. התיישב מול שולחן העבודה, והחל משרטט על הלוח. מחשב כמויות, משקלים.

     לאחר מצגת קצרה במשרד החברה, שני מנהליו חיבקו אותו. אף הבטיחו לו בונוס שמן בעתיד הקרוב. המילטון פענח את מה שהיה חסר! הוא שמח שגם אחרים רואים את זה.

     באותו קיץ, החברה של המילטון שיווקה את פריט האופנה החדש – אקדחים ידניים. וחגורות כדורים. במספר גדלים, ובמבחר צבעים. עוד בחזיונו ראה המילטון אקדח תופי מבריק בצבע כסף או זהב, מתנדנד בצד המותן בנרתיק עור או סגסוגת מעוטרת. או אלגנטי יותר – שני אקדחים! אחד מכל צד! ונדן אוניברסאלי, המתאים לכל סוגי אופנועי-הסוס...

שום הוצאות לא הועברו למחלקת הפרסום; הדרישה לאביזרים החדשים עלתה על כל הציפיות.

     אקדח ליומיום. אקדח לבית. אקדח לבילוי ספונטני בחוץ. אקדח לטקסים רשמיים, ולנשפים מפוארים. אקדח לעבודה. אקדח עמיד למים, למקלחת או לברכה. הביקוש לפריט שישלים את החיים, היה רב מההיצע. אנשים ישבו באוכפים מחוץ לחנויות, והמתינו. והתורים היו ארוכים. הדורבנות קרקשו בחוסר סבלנות.

     כולם הניחו שההתפרעויות הן בלתי נמנעות. עד שהאקדחים נשלפו.

עוד לפני שהוכרז עוצר על העיר, המילטון הסתגר בדירתו והתבייש להראות את פניו. הוא היה מאוכזב מעצמו. הוא הרגיש אחראי לשיגעונם המתפרץ של האנשים. אשם במותם של אלפים. וברחובות, כוננות אדומה. המשטרה פשטה לבתי האזרחים במבצע איסוף וגריטת האקדחים והכדורים שנוצרו בידי 'סמית אנד ווסון'. מתנדבים ארזו את הגופות הפזורות ותייגו אותן. הניחו על כל גופה את כובע הבוקרים שלה, והתפללו לסוס. כולם רצו לקבור את מתיהם בסגנון הישן, בארון קבורה, בתוך האדמה, כמו שרואים באולמות ההנאה.

     זו הייתה תקופה טובה ב-'דע לישון'. אומנם כל מנהלי ועובדי החברה איבדו בפרעות קרוב-משפחה או שניים, הייתה נחמה במספר ההזמנות הגובר. היה רק צריך להוציא את הלוח האינטראקטיבי ואת השקע החשמלי, להניח כרית לבנה קשה בקצה הרחב; ואת מיטת הרובוט היה אפשר למכור כארון תקני לקבורה המסורתית. פטנט רשום.

מלאכות ישנות גם כן יצאו מההולוגרמות, אל המציאות. מאפר גוויות חזר להיות מקצוע. קברנים. מסתתי מצבות. כורתי עצים... ולכולם הייתה עבודה רבה, ומספקת.

     יום אחד הגיעה גופה חדשה ללובי של 'דע לישון'. היא טופלה לפי הביורוקרטיה הרגילה, והועברה לקומה התחתונה, לניקוי ולהחלפת בגדים.

     היה זה פיליפ, שולייתו של מאפר הגוויות, שזיהה את האדם המוטל לפניו; הגם החור בראשו, והדם שכיסה את פניו. היה זה המילטון, המעצב הידוע ומקור הערצתו של פיליפ הצעיר. לפי זווית החור, ניתן היה לחשוב שהוא התאבד.

כששמעו על כך למעלה, החליטו להכין עבורו ארון-קבורה ייחודי ומפואר, ולערוך לו לוויה גדולה כמו במערבונים – לוויה של שריף.

     ללא עילה חוקית, המשטרה אישרה את קיום מסע הלוויה. בתחילה, היא ניסתה לשמור על האירוע מצומצם. אך הפרסום עבד, וכמעט כל מי שנותר בחיים הגיע ורצה לקחת חלק. ממרחק, האירוע הזכיר מאוד את חגיגות יום מותו של הסוס, רק עצוב יותר. הקהל היה עצום, והמשטרה נאלצה לעזוב את המקום.מסע הלוויה החל בשיירות רוכבים, שדהרו לאורך השדרה הראשית. הם חבשו כובעים שחורים, לאות אבל.

     אחריהם יצאה כרכרת הארון, רתומה לשישה אופנועי-סוס מצוחצחים. על דופנות הכרכרה, שעוטרה כולה פרחים, הופיע סימלה הזהוב של חברת הקבורה.

     כשהכרכרה התקדמה, החלו האלמנות והילדים לפסוע באטיות; אוחזים בידיהם מחפציו האישיים, שחולקו מבעוד מועד לקומץ מוזמנים שמצטלם יפה.

     ואז, כל היתר. גם שוטרים שחזרו לביתם, והחליפו לבגדים אזרחיים.

     למרות רצונו העז, פיליפ לא יכול היה להצטרף. הוא נותר לבד בחדר האיפור, והמשיך להכין גוויות עבור לוויות רבות שביקשו טקס עם ארון פתוח. בין עיצוב פנים להחלקת מקטורן, פיליפ חשב על המילטון. עבודתו שינתה את פני החברה! ואת האבזם החכם הוא עיצב כשהיה רק בן תשע-עשרה!... ופיליפ מחר אמור לחגוג את יום הולדתו ה-23.

מדוכדך, בלילה הוא חמק לגן-החיות. בין הזברות והפילים, הוא ראה את עדר הבופאלו; מצטופף במרכז שטח המרעה, ישן בעמידה. הוא הביט בהם בחושך, אקדחו המוסלק בידו.

     הוא חשב להתאבד. אך משהבחין בעדר, בראשו חלפו קטעי הולוגרמות המערבונים, ובמקום להתאבד, מחשבה חדשה הפיחה בו חיים.

     בשעות הצהריים הוא כבר נתפס בידי המשטרה, בדירתו הקטנה מאחורי בניין ההספדים.

הוא הועמד למשפט מתוקשר, ונגזרו עליו 15 שנים של עבודות פרך במחצבה. אולם גם לאחר שהשתחרר, השפעת מעשיו עוד הדהדה בארץ כולה.

     הוא נודע בשם פיליפ, האיש ששחרר את העדר. והוא היה אהוב על כולם.