כותרות TheMarker >
    ';

    המאורה

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    0

    רכבת

    4 תגובות   יום שבת, 21/9/13, 00:56

    לא דומה לשום דבר, הרכבת. אני מניחה שיכולתי להיות בה ככה, לראות אותה ככה, רק כי נסעתי לבדי. אפשר לומר, בפעם הראשונה. אם אדם אחר היה איתי סביר להניח שהיה נגזר עלי מבט כפול לכל אורך הדרך. אלא שהייתי לבד ושום דבר, וזה מוזר מאוד בהתחשב בעובדה שאני חיה בעולם ועל פניו ידעתי על הרכבת כל מה שרוב האנשים יודעים, שום דבר לא הכין אותי לדבר הזה. זחל ענק, בלי ראש ובלי עיניים, וכמובן יש לו ראש ועיניים אבל הם סמויים מן העין, גלוי לעין זחל ענק וחורקני, מובחן מהכביש ומהעיר כולה במחילה משלו, מחילה שכולה רק שלו, משמיע יפחות תוך כדי זחילה שמבפנים נחווית מדודה ומרוסנת ומבחוץ היא רדופה ובהולה, ובעיקר, היא כובשת, שוב ושוב, דרך שמיועדת רק לה. פסים, קוראים לה, שחותכים את המרחב בלי שום הפרעה, מגודרים, מחזיקים את הדבר הכפול של המשולחות הגמורה, חץ שלוח מנקודה לנקודה, כמעט בלי התערבות אנושית, והמוות, זה הרי ההקשר השני הקבוע שנקשר לרכבות, קרנינה, ועוד אינספור דוגמאות, והגידור והתעלות משני צדי הפסים כמו מנבאים, מנכיחים, את השימוש השני של הרכבת, אמצעי התאבדות. בכל פעם שזחל ענק נוסף הלך והאט בתחנה, בולע ויורק נוסעים ישנים-חדשים, לא יכולתי שלא לחשוב על המזון הנדיר והמובחר שלו, המתאבדים. כל אחד מהיושבים בספסלים המחופים שבצדי הפסים עשוי להיות המזון הזה ביום מן הימים. ובינתיים הזחל חותך מסלול שנועד רק לו. ולהם.

    אבל זה רק אחר כך. קודם לזה הכניסה לתחנה: בכל כוח המחשבה אני מנסה ללכוד את הנקודה שבה התחלפתי לגמרי, הנקודה שבה עברתי ונכנסתי לחלל אחר, כמעט קדוש, ולמה לא פשוט קדוש, התחבורה במובן הראשוני והנקי ביותר שלה, לא אוטובוס שמלקט אותך מכל פינה בכרך ולא חדל מלהיות נוכח בכרך, לא מונית שהיא מכונית ככל המכוניות רק מובחנת בתפקיד שלה, הדבר היחיד שדומה לרכבת הוא מטוס ולתחנת רכבת שדה תעופה, אבל מטוס שובר את האוויר ואת הגרביטציה וממילא שייך למימד אחר של תנועה, ואילו הרכבת אחוזה בקרקע חזק, כובשת אותה באדנות מסחררת, אירוטית לגמרי. אני חושבת שנקודת ההתחלפות היתה בשורת השערים הקטנים, שרוחב כל אחד מהם בקושי רוחב אדם אחד, ושהדרך היחידה לעבור באחד מהם היא לתחוב את הכרטיס בחריץ ולאסוף אותו מן הצד השני, רק אז הדלתות נשמעות וניתנות להזזה, ולא ממש דלתות אלא מוט מתכת שמסמן דלת, ולא נפתח מאליו אלא מואיל להיענות ליד הלוחצת. כלומר, רק אם אתה נוסע משולם אתה ראוי להיכנס לקרביו של הזחל. זה היה מפתיע ומבהיל, ומה אם אם או אב מבקשים לשלוח את ילדם הקטן לבדו לעיר אחרת, האם לא יורשו ללוות אותו עד לרכבת עצמה. או סתם אורח או מישהו שמתקשים להיפרד ממנו. כאילו אין אופציה כזאת: למרחב הרכבת אדם נכנס רק אם גמר אומר להיכנס לתוכה ולצאת רק בתחנה שיועדה לו. ורק הוא לבדו.

    ואולי דווקא הדמיון לשדה תעופה הוא שעורר את ההרגשה של מקדש, ובעוצמה מכופלת, כי המטוס באמת עדיין פלא, עדיין נושא את הרהב המסוכן, המתריס של איקרוס, ואילו הרכבת אפורה קשת יום, לעולם מתקשרת למיליוני פועלים-עבדים שהניחו מסילות בדרכים עלומות, כיבוש עקשני, גברי, אלים, מזיע, של האדמה, וגם הנוסעים ברכבת לעולם יהיו מי שהרכבת הצילה אותם מהבערות, מהבידוד, והרכבת תמיד במחיר שאיכשהו שווה לכל נפש, והמטוס תמיד יהיה קשור למעמד אחר, שאיפות אחרות, טקס אחר, גבה מצח, מותרות, תחכום טכנולוגי שנשגב מדעת רגילה, לעומת הרכבת שאפשר לגמרי לנחש את המנועים שלה, למרות שעכשיו היא גם מקושטת במתגי חשמל וחיבור חסר-חוטים לרשת, עדיין היא על האדמה, במידת אדם, אבל בקצה המידה, זרועה חזקה מאוד, קשוחה ומתמדת במידת אדם שחרצה באדמה פסים וקידשה אותם בתעלות עמוקות וגדרות ועוד גדרות ופס הפרדה צהוב שהכרוז משמיע ללא הפסקה אזהרות שלא להתקרב אליו, ואז רחבת הנוסעים ומשני הצדדים מעלית ומדרגות ובין הצדדים גשר קטן, ואז הלובי, והסדרנים והקופאיות והמסוע שעליו מוכרחים להיפרד מהתיקים, להפקיר אותם לרגע, לאסוף אותם מחדש כאילו לא קרה כלום, כאילו לא עברו שיקוף, כאילו לא לרגע גילמו את כל מה שעשוי להיות מסוכן בך, הנוסע-לעתיד, ומעניין מה עלול להימצא בתיק שלך שיהפוך אותך באחת לבלתי ראוי להיכנס, נשק, סיגריות מוברחות, מה, שלא לדבר על שער המתכת המצפצף עוד קודם למסוע, אבל אותו עברתי באדישות, כמותו עברתי גם בקניונים, וגם הפעם שרק בגלל הקביים, ככה שלפחות על גופי אני יכולה ללבוש חגורת נפץ שלמה בלי שאיש יבקש ממני לסור הצדה רגע.

    (הבוקר, מוקדם מאוד, התעוררתי מקול צעקה חנוק, זו הגדרה שליד, כי לא היה ברור אם הקול חונק או חנוק, שתי קריאות כאלה, אה, אה, רחוקות וגבוהות, של כאב או בהלה, רק כשפקחתי עיניים ידעתי שהן בקעו מקומה גבוהה כלשהי, בבניין רחוק כלשהו, מבית שישנו בו אב ובת, והיא, הבת, התעוררה לקול הצעקה החנוק, אלא שלא ידעתי אם התעוררה כי שמעה או התעוררה כי נחנקה, ואם ישנו בחדרים נפרדים או שרק הוא התגורר בבית ההוא, וכשצעק חנק אותה תחתיו. וברכבת, זה היה הדבר הראשון שהעיר אותי לתוכה, היא השמיעה יפחות, מיד הסברתי לעצמי שאלה חריקות האדנים, אבל ההסבר לא הועיל, האוזניים שמעו בכי)

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/9/13 17:50:
      אבל עניין המסוע ואשנב הכרטיס זה דבר אחר. זה כאילו המכילה כופה עליך התחלפות. ואפשר לא להתחלף, לעבור בשתי התחנות אטומים לגמרי למשמעות שלהן, זה אפילו מתבקש מהמכילה, זה מה שהיא אומרת: אם אתה זכאי, כל זה לא נוגע לך בכלל. אתה סטטיסטיקה. עבור בלי לעבור. ועדיין אני מבינה ששני האקטים האלה הם שעשו את השהות בתחנת הרכבת וברכבת עצמה לקדושים. שני האקטים האלה הכריזו עלי כעל זרה, תושבת ארעית במקום לא לי, תיירת שעברה את הסלקציה.
        25/9/13 17:44:

      בבת אחת תפסתי למה העניין הזוטי הזה, של הכנסת הכרטיס מצד אחד של השער והוצאה שלו מן הצד השני, לא הפסיק להבהב בתודעה שלי. דחיתי את המחשבה כי על פניו מדובר במהלך טכני, ואת העובדה שעמדתי לפני המכשיר ולרגע ארוך מדי השתהיתי מלהכניס את הכרטיס ייחסתי למבוכה הטכנולוגית האינפנטילית שלי לפעמים, אבל גם לפני המסוע שעליו יש להניח את התיקים נעצרתי אותה עצירה, משהו באקט הזה עושה חוסר מנוחה, על פניו אתה שם משהו ומקבל אותו בלי שינוי, תיק, כרטיס, זה רק המערכת שדורשת פיקוח על משהו, על הרשיון, על העמידה בתנאים, וברור שזה "לטובת" משהו, ביטחון, סדר טוב, אלא ששני האקטים האלה מכריזים עליך, לפחות לרגע, כחשוד - באלימות, ברמאות, בהתגנבות, בהברחה - וזה רק זה, מבחן נטו, בלי ידיים כאילו, נזכרתי בפעם המצחיקה ההיא שניסיתי להבריח מסיני קילו גראס, או שזה היה חצי קילו, בלי שום הכרח, ממילא התכוונתי לחלק אותו לחברים, אני עצמי לא מעשנת כמעט, אבל היה משהו נוסף, להבריח את הגבול, שוב העברית משחקת - להבריח הוא גם להעביר דבר מחוץ לחוק וגם לנעול, להבריח שערים, בכל מקרה, רגע הקנייה עצמו היה שליו וענייני, כולה קיבלתי שקית גדולה עם שלל עלים יבשים ריחניים, ואז בחוף, אל מול החרדה הגוברת של מי שהיה איתי, ישבתי ופוררתי את העלים ודחסתי אותם לקופסאות גפרורים, ואז בעומק התיק, ומרגע לרגע כל העניין נהיה אידיוטי ומעיק, זכרתי היטב שהמצרים נוהגים להעביר אותי בלי בדיקה, הקביים עשו עליהם תמיד רושם משתק, אבל האפשרות שפתאום איז מסוע יתחיל להבהב, ועדיין התעקשתי, פעם אחת צריך להבריח את הגבול, אלא שרגע לפני אולם הבדיקה המצרי החברה שהיתה איתי נכנסה להיסטריה גמורה, עד שהוריתי לה לעבור לפני ולחכות לי מן הצד השני. וככה ישבתי עם התיק החשוד שלי על איזו אבן והירהרתי באפשרויות. בשלב כלשהו ניגש אלי שוטר מצרי ואמר משהו ארוך בערבית שכמעט לא הבנתי, אבל הבנתי שבעיקר דאג שאתייבש תחת השמש הקופחת, ובלי לחשוב נכנסתי לשירותים המצחינים שהיו שם ורוקנתי את כל הקופסאות לאסלה. או אז התברר שהניאגרה מקולקלת, שום מים לא ירדו. עכשיו כבר עלה פחד שמחכים בתור לשירותים ייכנסו אחרי. נדמה לי שקרעתי ספר כלשהו לפיסות קטנות וסתמתי שם הכל. כשיצאתי הייתי אשמה לגמרי. הלב דפק, הרגליים נחלשו, ובעיקר זעמתי מין זעם סתום, מלא עלבון. משהו בכל זה היה מקומם לגמרי. העובדה שהעלים המסוימים האלה הופכים את המחזיק בהם לפושע נראתה לי בבת אחת דפוקה לגמרי, שרירותית, מין גחמה של החוק שאין לה שום הצדקה, בטח כשיש חומרים חוקיים אחרים שעושים פעולה הרבה יותר עזה על המשתמש בהם. אבל כשאני חושבת על זה, יותר מהזעם היה הפול גז בניוטרל הזה, שנהייתי פושעת בגלל שלא נתפסתי. התברר שכל ההשתהות הזאת נמשכה שעה ארוכה, ומי שחיכתה לי מן העבר השני היתה אכולת דאגה, בטוחה שנתפסתי ונכלאתי.

        22/9/13 11:54:
      מעניין מה הרכבת הייתה אומרת אם הייתה יודעת שלזלזת ככה את קודשי הקודשים שלה, בטח הייתה מנידה את ראשה לצדדים וחורגת מהמסילה, מה שקורה לפעמים, הרכבת כבר לא אותה רכבת לאחר שדברת עליה ככה, יש לך עין שהופכת את השקוף למופלא.
        21/9/13 07:46:
      מפחיד. לחשוב ככה

      פרופיל

      ק'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין