השאלה היא לא מה תהיה הזוית או מאיפה להתחיל. וזה לא עניין של פחד או טירוף, עליהם לא שואלים כי את הברור מעצמו אין צורך לערער. זו לא שאלה של כמה זה מלכלך וכמה זמן זה יקח וגם לא עניין של אומץ. השאלה הלא פתורה היא איך לעזאזל חותכים את היד השניה.

היא משתדלת לא להיות בנאלית מאוסה. בסרטים האמבטיה מתמלאת בדם סמיך בזמן שהגיבור מוטל בין האסלה לבין שלולית דם שמטפטפת על כותלי האמבטיה, פנימה והחוצה.

זה לא כואב לה. הראש שלה עסוק בשאלה שכל הזמן מהדהדת לא חזק ולא מפנה מקום להבנה שיד אחת כבר משפריצה את עצמה החוצה. מה שלא מבינים לא כואב. הגוף עוד לא נתן פקודה למוח. או להיפך. למי אכפת.

ואז היא מגלה שזו בכלל לא שאלה, שאין שום בעיה לעשות את זה עכשיו ליד השניה, עם היד שכבר מדממת.

היא עושה את זה ומחייכת. והחיוך גדל והופך לצחוק קטן שמתגבר ואז נחלש. כמה זמן אפשר להתקע איפה שהכי מיותר. יורדות לה דמעות ולא של עצב. או כן של עצב. למי אכפת.

אחר כך היא קמה ועוטפת את הידיים שלה במגבות בצבע חאקי וחושבת בלב שזה בהחלט אחד הצבעים היותר מוזרים שיצא לה להכיר.

על הנדנדה בחצר היא לא מזיזה את הידיים כדי להפסיק להרגיש אותן. זה עובד. זה תמיד עובד. כשהיא רוצה להפסיק להרגיש היא מפסיקה לזוז.

הוא חושב לעצמה בינתיים כמה קל לאגור עצב ואיך שאין לו סוף ואיך שלאושר יש ושהוא בלתי ניתן לאגירה. או שרק אצלה זה ככה. אבל למי אכפת.

במחברת שלה היא כתבה 'אהבה זה לא רגש, זה מצב רוח'. אבל לא היתה בטוחה.