סיפור שמתחיל בנוק אאוט ונגמר בפאנץ'.

פרק ראשון: נוק אאוט

נוק-אאוט

"אולי נלך אלי הביתה, אני גרה כמה בתים מפה," היא הציעה, ואני אמרתי: "בכיף."

נראה היה שהולך לי באותו ערב. ישבתי בפאב בשולחן ליד הקיר ושתיתי כוס בירה מהחבית. כל השולחנות היו תפוסים. כשהיא נכנסה, העיפה מבט סביב והתיישבה על אחד משרפרפי הבר בגבה אלי. היא היתה לבושה בגופיה שחורה צמודה ובג'ינס, והשיער שלה היה אסוף. הברמן הגיש לה בקבוק בירה וכוס, ניגב את הדלפק והניח מאפרה נקייה.

חשבתי לי את מחשבותי, שתיתי והיה לי נעים. עיני נדדו מדי פעם אל הגב שלה, הראש שלה היה מורכן כלפי הכוס והסיגריה, והכתפיים היו מעט מכונסות. היא נעלה כפכפי גומי שאחד מהם היה תלוי על הבוהן כמעט בחופשיות באוויר.

כשהבירה שלי כמעט נגמרה, הייתי מוכן לנסות. הוצאתי מהכיס את הארנק, השארתי כסף וטיפ, ובחיטוט קל גיליתי גם כרטיס ביקור שלי שישב שם ממתין לייעודו זה זמן רב. בדרך החוצה נעמדתי לידה על הבר, מושיט את היד עם הכרטיס לתוך שדה הראייה שלה. היא הרימה אלי מבט, ולרגע עינינו נפגשו. "אני בחוץ, אם את מעוניינת."

עברו כמה שניות והיא יצאה. חייכתי אליה. היא לא חייכה.

"אולי נלך אלי הביתה, אני גרה כמה בתים מפה," היא הציעה, ואני אמרתי: "בכיף."

"איך קוראים לך?"

"ענבל."

"נעים מאוד, ענבל."

"גם לי."

בטרם הספקנו ללהג הרבה על הא ועל דא, היא הצביעה לעבר הכניסה של הבית שלה. עליתי אחריה במדרגות. הגב שלה כבר היה מוכר. המתנתי מאחוריה כשפתחה את הדלת והלכתי פנימה בעקבותיה.

"שב," היא סימנה לכיוון ספה בחדר מרווח, והניחה מפתחות וסלולרי קטן על שולחן. "מה אתה רוצה לשתות?" היא הלכה ופתחה חלון זכוכית גדול.

"הממ... מה יש לך?"

היא נעלמה מאחורי קיר ושמעתי את המקרר נפתח.

"יש דיאט קולה, אשכוליות או מים."

"יש לך איזה אלכוהול?"

היא חזרה לחדר.

"יש לי וודקה במקפיא."

"תשתי גם?"

"כן, למה לא. לערבב עם אשכוליות?"

"סבבה."

ישבנו ושתינו בלי לדבר. היה נעים. היא הציעה לי סיגריה וסירבתי בתנועת ראש. אני לא מעשן. היא הדליקה אחת לעצמה.

"מפריע לך העשן?"

"לא, אין בעיה." עניתי.

"אז בכרטיס שלך כתוב שאתה אחראי על השיווק. מה אתה משווק?"

"מוצרים בתחום המזון. ומה את עושה?"

"אני מעצבת גראפית."

על בסיס המידע הזה נראה היה שהגענו לפסים אינטימיים מספיק, כך שהתקרבתי אליה והנחתי את זרועי סביב כתפיה. המשכנו לשתוק בנינוחות. כשהנחנו את הכוסות על שולחן סמוך, התחבקנו והתחלנו להתנשק ארוכות. עצרנו רק כדי להוריד חולצות, והמשכנו להתנשק בנחת כשידי מחפשות את סגר החזייה שלה מאחור. פתחתי את הקרס בקלות. היא מצדה פתחה את כפתור הג'ינס שלי וידה אחזה בסוגר הרוכסן ואז הוא נתקע. תופס בדרכו כמה שערות בטן ואת הרצועה האלסטית של התחתונים.

"איי," צעקתי כשהרגשתי את כאב השערות הנתלשות.

היא גחנה לאחור כשניסיתי לפתוח את הרוכסן בעצמי. כשלא הצלחתי, ניסיתי לסגור. הרוכסן היה תקוע.

"לעזאזל." קמתי וניסיתי לפתור את הבעיה בשתי ידיים.

היא קמה ואמרה: "רגע, תן לי לעזור לך."

עמדתי כששתי ידי לצדדים והנחתי לה להתעסק ברוכסן. כשבראש אני ממשיך לקלל.

היא הזיזה, טלטלה ושום דבר לא קרה.

"טוב, תעזבי." אמרתי והפניתי את הראש למטה בדיוק כשהיא התרוממה לקום.

ואז ראיתי כוכבים.

הקודקוד שלה פגע בעוצמה רבה בסנטר שלי. שנינו עפנו המומים אחורה אל הספה. היא עם יד על הראש, ואני מחזיק בסנטר. שנינו נאנקנו מכאב בלתי נסבל. הרגשתי שהלסת התחתונה שלי נשברה. הגוף שלי התפתל ומבעד לעיני המכווצות ראיתי את פניה מעוותים כשהשעינה את ראשה אחורה.

דקות ארוכות ישבנו שם, נושמים במאמץ. הכאב בסנטר התחיל לבעור. אני לא זוכר את הרגע שבו היא קמה, אבל שמעתי את דלת המקרר נפתחת ונסגרת, ופקחתי את עיני כשהיא נגעה בידי והושיטה לי שקית ניילון מלאה בקוביות קרח. גם לה היתה שקית דומה ביד. היא לבשה חולצה בינתיים. ישבנו ככה עוד זמן מה. ניסיתי להגיד משהו, אבל לא יכולתי לדבר. מלמלתי "אמבולנס" והצבעתי על הטלפון.

"תיכף, ניקח מונית." היא אמרה.

וככה הגענו לחדר מיון.

היה לי אכן סדק רציני בלסת ושן חותכת שנשברה. לקח להם כמה שעות עד שטיפלו בי, כשכל אותו זמן אני מטושטש ממשככי כאבים, אבל צריך להיות מספיק בהכרה כדי לעשות מאמץ ולכתוב על דף תשובות לשאלות האינסופיות של הצוות הרפואי. קמתי בבוקר במיטת חולים במחלקה כשחוטי ברזל קושרים את הלסת התחתונה שלי לעליונה.

היא היתה המבקרת הראשונה שלי. ישבה מולי בכיסא האורחים בחלוק בית חולים ומכנסי פיג'מה ונראתה זוועה. בקושי יכולתי להסב אליה מבט. הפנים שלה היו טראומה בשבילי. הצטערתי שאני לא יכול לבקש ממנה ללכת. טוב שלא יכולתי לדבר. לו יכולתי, בוודאי הייתי פולט כמה דברים לא נעימים. בחרתי לא להסתכל בה בכלל.

"אני מצטערת על הכל," היא אמרה בשקט.

היא מצטערת... חשבתי, אני מצטער. עכשיו כבר הצער לא יעזור. נזכרתי בפאב ובגב שלה שפיתה אותי לגשת אליה, רציתי לבטל את הרגע האומלל שבו אי פעם הנחתי עליה עיניים. לו אפשר היה למחוק, למחוק, למחוק...

"היה לי זעזוע מוח, אבל בצהריים אני כבר הולכת הביתה." נידבה, "אני מקווה שתבריא מהר." היא קמה והיססה עוד רגע. "טוב, ביי." הלכה.

נגזרה עלי שתיית נוזלים בקש דרך החור שפעם היה שן חותכת. "לפחות לחודש," קבע הרופא.

"אתה צריך לתבוע אותה," אמר רָמבָּר כשפיו מלא וזלזל של חסה תלוי לו בצד. שכבתי במיטת בית חולים והסתכלתי עליו בעגמומיות כשישב מולי בגופו הרחב ואכל פיתה עם שווארמה, רגליו פסוקות, ראשו וכתפיו נעים בקצב הלעיסה קדימה ואחורה. על הכוננית שלי היתה מונחת כוס עם משקה דייסתי וקש פלסטיק. רם בר הביא גם לי מנה שווארמה. הוא קנה אותה לפני שידע שהידקו לי את הלסתות. הוא אמר: "לא נורא, אני אוכל גם את שלך." האחות שהכניסה אותו לחדר נתנה לו את הגרסה המקוצרת למצבי: "מישהי נכנסה בו עם הראש ועכשיו יש לו סדק בלסת התחתונה." ויצאה.

"יש לי חבר שלומד משפטים. אני אחליף איתו מילה, הוא יגיד לי מה הסיכויים שלך לנקנק את הבת זונה."

ואז הגיעו הורי. אמא שלי התפרצה לחדר בזרועות מושטות והטילה את עצמה על בנה הפצוע כשהיא קוראת: "מאמא'לה, מה קרה לך, מאמא'לה?" אבא שלי הופיע בדלת ועמד שם נושא קופסת קרטון. רמבר הסתלק.

"כשישחררו אותך, אתה בא אלינו הביתה." קבעה אמא שלי היושבת לידי במיטה והמשיכה בהתרגשות: "יש לי בלנדר ומג'ימיקס והמוט הזה של בראון... אני אכין לך בזה מרק ירקות, ורסק תפוחי עץ, ואפילו חתיכות עוף אפשר עם המים של המרק לרסק בבלנדר, ראובן, תוציא את המיץ גזר בשבילו, מה אתה סתם עומד שם?"

חישבתי לכמה שנים נוספות של טיפול פסיכולוגי אזדקק אם אגשים את המשאלה של אמא שלי להאכיל אותי שוב בדייסות, ועל אף הכאב שיצרה תנועת השפתיים קראתי: "לא! לא! אני אהיה בסדר!"

"עקשן כזה," טפחה אמא שלי על ברכיה. "ראובן, מה אתה אומר?"

"הוא יהיה בסדר."