כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    נוסעים בזמן

    10 תגובות   יום רביעי, 25/9/13, 10:38

    25.9.2013

    נוסעים בזמן


    שבת בבוקר, כביש החוף, פָּנֵינו צפונה. מַתִּי נוהג, במושב האחורי, בנו, דוד, וחברתו, גֶ'נָה, שהגיעו לבקרנו מלונדון. אנו הופכים למדריכי תיירים, מנסים לראות את ארצנו בעיניים רעננות. חולפים על פני הרצליה, אני מסבירה לצעירים כי חוף הים נמתח לכל אורך הדרך לשמאלנו. הם מהנהנים בראשם אך מתרשמים רק כאשר שפת הים נגלית בין חוף ינאי לחוף מכמורת, דיונות זהובות, ים כחול, ומצנחי רחיפה צבעוניים של גולשי ים ורוח. פתאום אני מבינה כי הם רואים מה שרואות עיניהם בעוד אני, בת הארץ, חשה ויודעת את חוף הים המשתרע מערבית לנו גם כאשר עיני אינן רואות אותו. אנו חולפים על פני זכרון יעקב; דוד, שהוא ארכיטקט, מתעניין בבנין היפהפה המשתלב להפליא ברכס הכרמל בפסגתו הוא ממוקם. זהו בית ההבראה של "מבטחים" שתוכנן על ידי האדריכל יעקב רכטר. דוד מבין בבנין, אבל אני רואה את הצעירה שהייתי בסוּדר אדום ובחצאית פרחונית שלבשתי כשניהלתי שם סדנת הדרכה לפני שנים רבות, ואז אני נזכרת ביקב האפלולי והקריר על חביות הענק שבו, ובתולדותיהם של ניל'י, ואבשלום פיינברג ושרה אהרונסון והגלידה שליקלקתי ברחוב הראשי ... 

    ''


     בית ההבראה של "מבטחים" בזכרון יעקב

    בעוד אורחַי רואים את המסלול הצר שמקיף מבטם, גלי ההוָויה שלי מכסים בכנפיהם השקופות קילומטרים לרוחבה של הדרך ולאורכם של חיי.
    אני שותקת את הנסיעה. יש סיבה לשתיקתי. אבי עליו השלום, נהג לספר אותם הסיפורים באותן נקודות, לחזור על המאורעות בדיוק רב, באותן מילים ובהטעמה זהה, היה שואל: "סיפרתי לך על ...." ומיד פותח בסיפור המעשה אותו "שמעתי כבר מאה פעם." סיפוריו הודבקו בצידי הדרכים. אהבתי את אבי מאד, נשבעתי שלא לחקות את מנהגו. כעת אני שמה לב שאני מספרת לעצמי את סיפורֵי הדרך שלי, למרות ששמעתי אותם מעצמי כבר "לפחות מאה פעמים." אני מחליטה לפַנות סיפורֵי עבר שאינם מעניינים איש ומביטה דרך החלון כתיירת צעירה, קלה ודקה ללא עומס השנים.
    נראה שגם מַתִּי מטייל בתוך רבדי חייו. ליד מעגן מיכאל הוא נזכר כי לפני שנים רבות, בִּתו ששהתה בקיבוץ, הטריפה את דעתם של מארחיה. היא נהגה לקום השכם בבוקר ולהחליף את זוגות האופניים של הקיבוצניקים שרתחו על שלא מצאו את האחראי למעשה הקונדס. ממשיכים ועוברים למרגלות כפר הנוער שְפֵיָה. אני שותקת את עָבָרִי בשְפֵיָה, חְנוּנית ממושקפת, עיני תלויות בשרביטו של המנצח האגדי משה יעקובסון כדי "להיכנס עם האוֹת," מנדולינה קול ב', תזמורת כלי הפריטה של שְפֵיָה. באוזני מתנגנת "האוֹבֶרטוּרָה" (פתיחה) לאחת מיצירותיו של וִיוָאלדי, וגם אותה אני שותקת לעצמי כשאנו חולפים על פני כלי המשחית הדוממים של מחצבת "אבן וסיד" הסמוכה, אותה, כך מסתבר, בנה אביו של מַתִּי, שהיה מהנדס.

    https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=y76M2K7hTUE   
    אנסמבל המנדולינות של שפיה, ויואלדי.
    אני זונחת את נסיונותי להיות קלה ודקה ומשייטת עבה וחסרת משקל בין שכבות הזמן והמרחב אותם צולחת בעליצות מכונית היונדאי-גץ התכולה.
    עם ערב אנחנו מגיעים לצפת, בירת הגליל, וממתינים בכניסה עד שיגיע מקסים להובילנו אל העיר העתיקה בין סמטאותיה שוכן "חאן החמור הלבן." בינתיים  נתמנתה גֶ'נָה למחפשת הכוכבים הרשמית שלנו. עליה למצוא שלושה כוכבים ולהכריז על צאת השבת. עִם שנגלה לה כוכב ראשון הגיע מקסים שבתשובה לשאלה אם הוא "שומר שבת" השיב "שומר נעליים" ואנחנו – אחריו, מתעקלים ומתפתלים ומסתובבים בעיר ריקה ונטושה. אנו מחזקים ליבנו במחשבה הטובה כי תושבי העיר צדיקים גמורים המה ואינם יוצאים פתח ביתם אלא משיצאה השבת לגמרי ונסתיימה תפילת ההבדלה ואולי צדיקים מופלגים של צפת אינם מסתפקים בשלושה וסופרים הם עשרה כוכבים או אפילו שנים עשר או יותר? מכאן לכאן אנו מגיעים ל"חאן החמור הלבן" אשר שופץ על ידי מקסים, שהוא צפתי וותיק אשר התמחה
    בהלכות שימור בתים דווקא מחוצה לארץ, שם גר שנים רבות, ושב לכור מחצבתו לשפצו בטוב טעם, נאמן לרוח הימים של פעם, עם חשמל ומים זורמים של היום. ולא רק זאת אלא שבאולם החאן המשוחזר, על תאי הקובות בם חנו אי אז חמורים, סוסים וגמלים על מרכולתם, נערכות  היום הופעות של מוסיקאים.
     "חאן החמור הלבן" צפת  http://www.thekhan.org/he/ 
    יוצאים לתור את סימטאות האבן היפהפיות של העיר העתיקה, קרית האמנים. שקט, חשוך, שומם, ריח שתן ואשפה מלווה את קירות האבן הנכלמים. מפעם לפעם ממהר לעבור חסיד ברסלב שמח (כמובן) לראשו כיפה לבנה גדולה, או חרדי מרצין פנים, לבן גרביים לראשו שטריימל עטור פרווה מבריקה, ואחריו חרדי – חלוקו לבן עשוי פסים – בידיהם ארבעת המינים. איש צץ ברחוב, אנו שואלים היכן ניתן לסעוד את ליבנו, הוא צוחק ומפנה אותנו לראש פינה. כך עונה גם האיש הבא. בצפת אין מקום לאכול בו במוצאי שבת. לא התעכבנו לברר מה קורה בשאר ימי השבוע.
    האוויר נפלא, קריר ויבש – עם בוקר הלב מתרחב כאשר נפרש הנוף ההררי, אלא שאנו נחרדים למראה העיר הלובשת שַלמת עוני ועליבות. הזנחה פושה בכל, החל מהרחובות המלוכלכים המעלים צחנה, עבור דרך בנין מכוער מאין כמותו המתנשא מעל קרית-האמנים וזועק – שחיתות. אין כל דרך אחרת שבנין כה מפלצתי יכול היה להיבנות במקום המופלא
    והעתיק הזה. צפת נחרבה ארבע פעמים על ידי רעידות אדמה, בכל פעם נבנתה העיר מחדש על חורבות העיר הקודמת. עיר עתיקה דורשת תחזוקה רבה, לכן עיר עתיקה היא עיר יקרה מאד. בכל העולם פתרו את הבעיה בכך שהפכו ערים עתיקות לאתרי תיירות נחשקים. השקעה בתשתיות ובתחזוקה מכוסה על ידי הכנסות מהתיירות. העיר העתיקה של צפת, על קרית-האמנים שבה, יכלה להיות שכיית חמדה ואף הייתה כזו בעבר. אלא שהיום אינה מעניינת את פרנסי העיר והיא עומדת בעליבותה. בושה וחרפה. יש לעיר סיכוי? אני שואלת אחד מבעלי הגלריות. הוא מושך בכתפיו, אינו יודע, ואז מגחך – האמנים הרוסים, הם נאבקים, הבולשביקים – הם יודעים להילחם, אולי הם יצליחו.
    בדרך הביתה דוד מוטרד. המקומות בהם עברנו החליפו ידיים בין הצלבנים לממלוכים  לעותומנים לבריטים. "זה מפחיד" הוא אומר פתאום. "מה מפחיד?" שואל מַתִּי. "ישראל יכולה שלא להיות עוד מאתיים שנים," מודאג הצעיר שחי בלונדון, "היא עלולה להיות אפיזודה זמנית בהיסטוריה."


    ואני התכוונתי לכתוב טור שמח מפני שהחגים עוברים עלינו בשמחה רבה, ואפילו לא
    העליתי במשקל. זה ממש משמח, לא?

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/9/13 09:54:
      כתוב יפה, מעורר מחשבות. טוב שהזדמנתי הנה:) (וגם מה שאמר אחאב:))
        28/9/13 15:00:
      מינהרת הזמן ..והכי חשוב שאפילו לא העלית במשקל
        28/9/13 11:31:
      שעתיים נסיעה שכתבת בחן טבול בגעגוע...מכירה את התחושה שרוצים להראות את היופי והוא עומד נכלם אי שם במרחבי זמן אחר...יש מקומות לפחות המשתדלים לשמר יפה את שכבות הזמן יותר מצפת שלא ממש עושה השתדלות ....
        28/9/13 11:13:

      אוהב סיפורי דרכים :)
      ישראל יכולה שלא היות גם עוד חמש דקות.
      אלו הפחדים שאין לנו יותר מידי מה לעשות איתם.

        26/9/13 10:50:
      כשאת מספרת על צפת האהובה אני כואבת איתך את ההזנחה .........שכית חמדה אומנותית שהפכה אתר תיירות חרדי ......
        26/9/13 02:19:
      על איזה מין דברים א חושבת? אני רק חושב על ההיא והזאתי ומה-שמה בהקשר לכל המקומות האלו. :-)
        25/9/13 13:17:
      היה לי כיף לנסוע איתך בזמן ...סיור נפלא ..חג שמח
        25/9/13 12:12:
      * יפה סוף שבוע נפלא חג שמח
        25/9/13 11:04:

      איפה המציאו אותָך? ממש פסנתרנית של אינטרנט. יופי של שיר.

      צטט: נערת ליווי 2013-09-25 10:47:41

      יש אנשים שמחים בזכרון :))

      ולא רק. שם.

       

      ''

       

      < את ויואלדי יותר מאוחר. וכן. גם אף מילה על ספרים. ועל עפיפונים או נשים של כנפיים בזמן :)) >

       

        25/9/13 10:47:

      יש אנשים שמחים בזכרון :))

      ולא רק. שם.

       

      ''

       

      < את ויואלדי יותר מאוחר. וכן. גם אף מילה על ספרים. ועל עפיפונים או נשים של כנפיים בזמן :)) >