כתבתי כמה פוסטים, בפעם הראשונה בחיי. כתבתי על כך שאני מקים קבוצת למידה, שיש לי פרוייקט חדש, ובאמת באמת האמנתי (ועדיין מאמין) שיש פה משהו חדש. כלומר, קיימות עוד מסגרות לעידוד, לימוד ושיתוף בתחומי ההגות (אסכולות, אסכולות החדשה, אקרופוליס וכו וכו) אבל יש מקום לכ"כ הרבה עשייה בתחום הזה והייתי נמרץ ומלא השתוקקות לעשייה..

ואז ראיתי עד כמה זה קשה. עד כמה קשה לעניין אנשים, לגייס אותם, לא סתם אנשים, אלא חברים. הקמתי קבוצת למידה כשחברים הם אלו שתומכים ומשתתפים בה. אלא מה, לא כל החברים פריקים של היסטוריה, פילוסופיה, ועוד פחות, של פילוסופיה עתיקה, יוונית- רומית..

לי, אגב, זה לא מובן בכלל הדבר הזה, איך אפשר לא להיות פריק של תוכן כ"כ שונה, כ"כ מאתגר- שפתית, הגותית, חברתית, ספרותית, ומה לא? מה לא בסדר איתם? בטח שיהנו מזה, זה פשוט עניין של איך להעביר את החומר, זה הכל.. אבל מסתבר שאנשים הם באמת באמת שונים זה מזה. אף פעם לא מאוחר ללמוד את השיעור הזה. ואני למדתי אותי עכשיו, שוב. אולי הפעם בצורה קצת יותר חזקה.

יום שישי האחרון נפגשנו בביתו של חבר ודיברנו על "שפה" מבחינה היסטורית. הבאתי קטעים מתוך אפלטון, לוקרטיוס ורוסו. בעיניי, דברים שהיינו יכולים לקרא ולדבר עליהם שעות. לא קל להעביר את כל זה ועוד ועוד בשעה וחצי. ועוד לקהל שלא בדיוק מכיר את הסופרים האלה. אלא שהרגשתי שמשהו הוחמץ. מה רציתי להעביר שם? "ידע. ליצור דיאלוג פורה. לאפשר לאנשים לחשוב על החיים שלהם...." ברור לא? לי זה ברור. אבל זה ממש לא מה שהיה. במקום, אחרי שעה וחצי זמן הריכוז פג, נשארתי עם הטקסטים בידיים כאילו נבוכים מהמאמצים שלי שלא צלחו.

אחרי הסשן הזה (היינו 5), דיברתי עם חברה שהגיעה להתנסות. שצפתי וכעסתי ואמרתי משהו בסגנון: אלו חברים אלו? שאני צריך לרדוף אחריהם כדי שיבואו פעם בשבועיים לפרויקט שלי, שגם ככה הוא כל כך מעניין וילמדו דברים חדשים ויכירו אנשים חדשים וירחיבו את דעתם ובלה בלה. ואז היא עצרה אותי, החברה. והבהירה לי שאני קצת מתבלבל. ואמרה לי חד משמעית: "אני נהניתי לראות אותך עושה את מה שאתה אוהב. אבל להגיד לך שאבוא שוב? ממש לא. זה לא כוס התה שלי (היא קצת אנגליה..). האם אתה מבין שכל אחד הוא שונה, ושתחום הפילוסופיה, והפילוסופיה העתיקה, זו נישה מאד מאד, אבל מאד מאד, ספציפית?". אמנם לקח כמה שניות, כמה דקות אולי. אבל אז נפל האסימון. אנחנו באמת מאד שונים. גם החברה הזו, שבאה, ממש הזיזה את עצמה ובאה לבדוק משהו שמראש ידעה שזה לא כוס התה שלה, גם היא שונה עד מאד ממני. איך זה שהיא לא נמסה לאור קריאת אפלטון? - היא פשוט לא. וזהו. היא שונה, עידו.

איש איש ותחביביו הוא, איש איש וחבריו הוא. וחפיפה אין.

אז החלטתי שבכל זאת חשוב לי לשמור על החברים שלי ושאפסיק לרדוף אחריהם שיבואו לפרויקטים שאני יוצר ולא בהכרח מעניינים אותם כי.... הם אחרים. פשוט אחרים. ושבפעם הבאה שחבר מזמין אותי לקחת חלק בפרויקט שלו, של סריגה או ציור בצבעי אקוורל, אז אעמוד בצד השני של המתרס ואלמד שוב: כולנו שונים.. אולי ביקור מפרגן אחד. והשאר, השאר תלוי בו ובאלו שנגנבים מסריגה וצביעה באקוורלים.. 

אז אני משחרר. הודעתי שאת הסדנה אמשיך במקום ציבורי, מרכז כלשהו ומי שמעוניין להמשיך מוזמן ביותר. ומקווה לראות פרצופים חדשים שאינם חברים או מכרים ושיש לנו חפיפה בנושאים המעניינים אותנו, לצורך העניין, פילוסופיה והיסטוריה. זו גם הזדמנות לשפץ ולחדד את החומר ואופן ההנחיה ומערך השיעור שאני רוצה להעביר. הכל מעניין מאד. והתובנות חשובות מאד. אני מרגיש שאני בפריחה, ולפעמים יש מהמורות שלעבור אותן קצת קשה, שיעורים שמתעצבנים בהם, מרגישים בודדים, מוזנחים. אבל כשחושבים על זה קצת, מוצאים פתרון והופ, יוצאים לדרך חדשה. עכשיו נותר רק למצוא מקום חדש..