בשעה שרון חולדאי הפקיע את המרחב הציבורי של העיר תל אביב-יפו לטובת משתתפי מרתון "סובב תל אביב אופנים", שלא הוגבל לתושבי תל אביב-יפו בלבד, אבל פוגע ברווחתם ובניידותם של תושבי העיר, תל אביב-יפו, בעיקר, ערב חג שמחת תורה, נטלתי לידי את עיתון "הארץ" מאותו בוקר ונחרדתי. אחת מהכותרות קבעה כי: "בשב"ס ובמערכת המשפט מזהירים מגידול במעצרי שווא של אזרחים".

עיון מדוקדק יותר ברשימתו המאלפת של העיתונאי, יניב קובוביץ, מגלה כי לפי דוח הסנגוריה הציבורית, שפרסם בשבוע החולף, הרי בשנת 2012 ביצעה המשטרה 62,291 מעצרים, כאשר בשנת 2011 ביצעה המשטרה 57,800 מעצרים, קרי, 4,000 מעצרים פחות מהשנה שקדמה לה. הנתון המדאיג ביותר הכלול בדוח הסנגוריה הציבורית הינו, כי מרבית המעצרים לא לוו בכתב אישום.

מי שקרא את ספרה המצוין של פרופ' רינת קיטאי-סנג'רו, מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן, "המעצר: שלילת חירות טרם הכרעת דין", אינו יכול שלא להגיע למסקנה החד-משמעית, כי זכויותיו הבסיסיות של עצור, נרמסות בצורה גורפת, חרף קיומו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מי שיטען, כי מדובר בהטיה סטטיסטית ומחקרית, שאינה נכונה ואינה תואמת את מציאות הדברים בשטח, מוזמן להיכנס אל אחד מאולמות בתי-המשפט בהם מתבצעים מעצרים, מעשה של יום יום וכמעט מרבית שעות היום.

מציע אני להתחיל את הסיור המאלף, דווקא באולמות המעצרים בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, אשר אליהם מתרכזים מרבית המעצרים (יחד עם בתי-משפט השלום בראשון-לציון ופתח-תקווה). כך - ורק כך ניתן להתרשם, עין בעין ומכלי ראשון, מאופן, דרך וצורת ניהול הדיון המשפטי, בכל הקשור להגבלת חירותו של אדם, אשר הינו - בשלב זה - רק חשוד בפלילים - טרם הוגש נגדו כתב-אישום (וכלל לא בטוח כי יוגש נגדו כתב-אישום).

נציג/ת המשטרה מגיש/ה לשופט/שופטת המעצרים את הבקשה למעצר, שבה מפורטת עילת המעצר, לפי מה שקרוי בשפת פרקליטים פליליים בקיצור "חוק המעצרים", מפנה אותם לעניינים הרלוונטיים מבחינתו/מבחינתה הוא/היא ובדרך כלל "דוחף לתורן"/"דוחפת לתורן", בעגה המקצועית של הפליליסטיים, מה שהמשטרה קוראת, בלשונה היא "חומר סודי". חומר סודי זה מועבר לעיונו/לעיונה של השופט/השופטת התורן/התורנית, כאשר הסניגור/הסניגורית המייצגים את העצור - שנזכיר, בשנית, כי בשלב זה הוא רק חשוד במעשים המיוחסים לו בבקשת המעצר - אינם זכאים לעיין בחומר הסודי וממילא אינם יודעים, כתוצאה מכך, מה כולל חומר סודי זה.

פרקליטים פלילים מנוסים יודעים מניסיונם האישי, כי "חבל לבזבז זמן", בכל הקשור לנסות ולברר, בחקירה נגדית של נציג/ת המשטרה, מה כולל "חומר סודי". ניסיון שכזה יידחה בידי בית המשפט ודינו - לרוב - לכישלון. חומר סודי זה, יכול להיות גם מזכר של שיחה טלפונית שקיים שוטר עם מודיע או כל "חומר חקירה", אחר. "ראיה" כזו - לאחר חקירה נגדית וצולבת - הייתה פשוט "עפה" מחוץ לכלל החומר הראיות שהוגש נגד הנאשם, בשלב הניסיון בידי התביעה או הפרקליטות להוכיח המיוחס לו בכתב-האישום, או במקרה הטוב ביותר, הייתה מתקבלת כראיה אבל משקלה היה מתקרב למשקל אפס, מבחינה ראייתית. במצב דברים זה, הרי אין ל"ראיה" שכזו, כל ערך ראייתי עוד.

החשודים (שלרובם עצם "החוויה" של מעצר, הכוללת איזוקם באזיקי רגלים וידיים (המוסרים, אך ורק מידיהם עם כניסתם לאולם-המעצרים) מצויים, עדיין, בשלב ההלם והם לא מבינים למה פרקליטם המלומד אינו חוקר את נציג/ת המשטרה ו"מראה" לו שהוא שקרן ובמיוחד "מוכיח" לשופט/ת התורן/התורנית, כי מדובר במעצר-שווא שלו וכי כל יום נוסף שהוא במעצר, הינו עוול משווע.

לך תסביר ללקוח כזה את המשמעות של המונח המשפטי "חשד סביר" וכי בשלב המעצר די בחשד סביר זה, המועלה נגדו וב"ראיות לכאורה" (שכנראה לא יתקבלו כראיות, לאחר הגשת כתב-אישום (אם וככל שיוגש הוא - בעתיד - נגדו), בשלב של חקירה נגדית, צולבת ונמרצת, כשכל חומר הראיות (למעט - מקרים חריגים) מצוי תחת ידי סניגורו, שיכול ללחום למענו בעיניים גלויות ולא בעינים מכוסות, כפי שהדבר מתרחש בשלבי המעצר והארכתו.

את הלקוח עניין זה, אינו מעניין, כלל וכלל. הוא דורש "צדק", הכולל מבחינתו גילויו וחשיפתו המלאה של "החומר הסודי" ואם אין מצליח פרקליטו לגלות ולחשוף "חומר סודי" זה - (דבר הקורה, כמעט, מעשה שבשגרה) - הרי הוא בטוח שפרקליטו הינו "פרקליט כושל". במרבית המקרים - גם לאחר שלב הארכת המעצר, בפעם הראשונה - אין המשטרה מעבירה את החומר לתביעה המשטרתית ולפרקליטות ועצור זה משתחרר. הוא משתחרר בהרגשת כעס ותסכול על המערכת ובעיקר - ביקר על סניגורו הכושל "שלא הצליח" לגלות ולחשוף את "החומר הסודי" שהוצג נגדו לשופט/ת התורן/התורנית ולא יוצג לו - לעולם - אם לא יוגש נגדו כתב-אישום, לאחר מעצרו.

אם מוגש, לבסוף, כתב-אישום נגד חשוד זה, הרי ממהר אותו חשוד שהפך לנאשם לפטר את פרקליטו "הכושל" שלא רק "שלא הצליח" לשחררו ממעצרו, אלא הוא אפילו "לא הצליח" לגלות או לחשוף את "החומר הסודי" שהוגש נגדו בשלבי המעצר. פרקליטים פליליים מיומנים, נמנעים בשל כך לייצג חשודים, בשלבי המעצר ומקבלים לטיפולם תיקים פליליים, אך ורק לאחר שהוגשו נגדם לקוחותיהם אלה, כתבי-אישום. כך מרגיש הלקוח שהוא החליף "פרקליט כושל", בפרקליט חדש ומוצלח, לאין שיעורו, מזה שייצג אותו, עד כה.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הרי בשנת 1980 עמד אחוז ההרשעה של נאשמים שהוגשו נגדם כתבי-אישום על 92.4%; בשנת 1990 הורשעו 95.4% מאלה שהוגשו נגדם כתבי-אישום; בשנת 2000 הורשעו 97.4% מאלה שהוגשו נגדם כתבי-אישום; בשנת 2003 הורשעו 97.8% מאלה שהוגשו נגדם כתבי-אישום;בשנת 2004 הורשעו 99.8% מאלה שהוגשו נגדם כתבי-אישום ואילו בשנים 2005 ו-2006 הורשעו 99.9% מאלה שנגדם הוגשו כתבי-אישום בשנים אלה. למען מי שלא הבינו היטב - ולא הפנימו משמעותם החמורה של דברים - הרי נפשט דברים, תוך שנדגיש ונציין, כי בשנים 2005 ו-2006 זוכו רק 0.1% מאלה שנגדם הוגשו כתבי-אישום לבתי-משפט השונים ברחבי הארץ.

מתוצאות מחקר שערך פרופ' אורן גזל אייל, ראש המרכז לחקר משפט, פשיעה וחברה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, בשיתוף עם ד"ר קרן וינשל מרגל ועו"ד ענבל גלון ממחלקת מחקר ומידע בבית המשפט העליון עולה, כי שיעור הסדרי הטיעון בישראל הוא מהגבוהים בעולם. היקף הסדרי הטיעון בפלילים מגיע כדי כ-86% מהנאשמים, שהורשעו בעקבות הסדרי טיעון, בהתייחס לנאשמים נגדם הוגשו כתבי-אישום לבתי המשפט המחוזיים. היקף הסדרי הטיעון בפלילים מגיע כדי כ-93% שהורשעו בעקבות הסדרי טיעון, בהתייחס לנאשמים נגדם הוגשו כתבי-אישום לבתי משפט השלום. עוד מעלה מחקר זה, כי כ-76% מהנאשמים בנגדם הוגשו כתבי-אישום לבתי משפט השלום,השונים, ברחבי הארץ, חותמים על הסדרי טיעון, כאשר אך ורק ב-7% מכתבי-האישום, מסתיים ההליך הפלילי בתום שלב ההוכחות ומיצויו.

לא נלאה אתכם בעוד נתונים סטטיסטיים העולים ממחקר מרתק ומאלף זה, כאשר די אם נציין נתון נוסף ממנו, המתייחס לשנים 2010-2011. בשנים אלה הורשעו כ-86% ממי שנגדם הוגשו כתבי-אישום לבתי-המשפט המחוזיים, ברחבי הארץ ואילו בבתי-משפט השלום, ברחבי הארץ, הורשעו - בשנים אלה - כ-93% ממי שערכו הסדרי טיעון.

מבקשים אנו סליחה ומחילה, ברוח הימים הנוראים, על גבול הושענא רבא, מאלה מקוראינו שהטרדנו אותם, ערב חג שמחת תורה בנתונים סטטיסטיים יבשים ומשעממים, לכאורה, אלה. מי המרגישים כך, מופנים לברור להם שפע הצעות, ברוח "לחם ושעשועים" שהנהיגו עוד הרומאים, מתוך שלל שפע זה. מי מכם שלא יתמזל מעצרו והוא ימצא עצמו, שלא בטובתו, שלא ברצונו ושלא באשמתו, עצור - בעתיד - בל יבוא לטענות לאחרים, אלא אל עצמו - ואל עצמו בלבד!

כבר כיום, מצמצם - בכל הכבוד הראוי - בית המשפט העליון את חזקת החפות של נאשמים, בעלי תפקידים ציבוריים ומדיח אותם מתפקידיהם הציבוריים, שעה שהוגשו נגדם כתבי-אישום, אך הם לא הורשעו - מעולם - בידי בית המשפט, לא בפסק-דין חלוט ולא בפסק-דין שאינו חלוט.

התייחסנו לעניין זה, בנפרד, בשני מאמרים שהוקדשו להדחת ראשי-הערים המכהנים של נצרת-עילית ורמת-השרון, שמעון גפסו ויצחק רוכברגר ולא נרחיב עוד דברים בעניין זה. מעניין לראות עד כמה נשחקה חזקת החפות ובאיזה קלות ניתן לעצור ולשחרר אנשים חפים מפשע. יוזכר ויודגש, כי אין מדובר במי שהוגשו נגדם כתבי-אישום, אלא במי שנעצרו, על לא עוול בכפם, לא הוגש נגדם - מעולם - ולא יוגש נגדם - לעולם - כתב אישום, אולם סרחת שווא הדביקו להם ואין פוצה פה ומצפצף.

לבעלי הזיכרון הקצר נזכיר את מימרתו של הינרייך היינה, משנת 1820, לפיה: "במקום ששורפים ספרים - שם ישרפו גם בני אדם". לא חלילה שטוענים אנו, כי בית המשפט העליון, מרשיע - באופן סיטוני - חפים מפשע. יחד עם זאת, סבורים אנו, כי התנהלותם של המשטרה ובתי-המשפט גם יחד, פוגעים, פגיעה אנושה, בחזקת החפות ובעיקר נפגעת זכות היסוד של כל אזרח ותושב המדינה לחירות.

נסיים דברינו אלה בציטוט סעיף לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". קראו סעיף זה, קרוא וחזור. חזור וקרוא. קראו, לאחר מכן, רשימתי זו, פעם נוספת ואם תצליחו קראו גם את דוח הסנגוריה הציבורית לשנת 2013. אם פרצתם בעקבות זאת, בצחוק פרוע, אני מבטיח לכם שלא איעלב. חג שמחת תורה שמח ומעצר קל, אלא אם כן נצליח - בכוח המחאה הציבורית - לשנות זה סקנדל.

* הכותב הוא השותף-המייסד של חיים שטנגר, משרד עורכי דין ומשרדו מתמחה בתחום המשפט הפלילי, דיני מעצרים, כמו-גם בתחום המשפט העסקי, דיני ירושות וסכסוכים עסקיים-משפחתיים ודיני משפחה, כמו-גם בהופעות בבג"ץ ובענייני עתירות מנהליות, קניין רוחני ומקרקעין.