אני לא גיבורה, אני לא יודעת למה אנשים אומרים את זה, זה לא שיש לי ברירה

חמישה חודשים,חמישה חודשים של ללכת לבית חולים כל יום ולעמוד מול הדלת הברזל הזו, לאבד נשימה לפני שנכנסים פנימה, החוסר ידעה של מה שמחכה לי מאחורי הדלת, התקווה שהתינוק שלי ירגיש טוב היום ויהיה לנו בעזרת השם יום רגוע, בעזרת השם, ביטוי חדש עבורי.... או שאתה מגלה אמונה או שאתה מאבד אותה, אני עוד לא יודעת מה אני.

ילדתי לפני חמישה חודשים, כשהוא היה בן יממה התגלה מום של אטימות הוושט, עבר ניתוח עוד באותו הלילה, הניתוח נכשל, מאז אנחנו בבית חולים....

אנשים אומרים שאני גיבורה, אין להם מה להגיד לי, לא על זה חתמתי, אבל זה לא שיש לי ברירה, מצד אחד רוצה להיות אמא טובה בשבילו לתת לו את כל מה שהוא צריך, מצד שני לא מסוגלת, מפחדת להחזיק אותו לבד שלא ייגרם לו נזק, שלא ימשך עוד איזה חוט, חיבור.

אוכלת את עצמי על בסיס יומי, מצד אחד רגשות אשמה של אמא כבר יש לי בלי סוף מצד שני לא מרגישה אמא. 

הוא בכלל מזהה אותי? יודע שאני שם כל יום כל יום? או שאני עוד פרצוף אחד בין עשרות הפרצופים שהוא רואה כל יום?

עוד יום עובר, יום חדש מתחיל, עומדת שוב מול הדלת לוקחת נשימה עמוקה ונכנסת לראות אותו, מקווה שהיום יום טוב.