את סוף השבוע האחרון ביליתי בצפייה מרתונית בתכנית חדשה מבית היוצר של MTV בשם Teen Wolf או בעברית זאב מתבגר. סדרת הנעורים הזאת מגוללת את סיפורו של תיכוניסט אמריקאי מגושם וביישן שחייו משתנים ללא היכר לאחר שננשך ע"י אדם-זאב והופך בעצמו לנער-זאב. על פניו ניתן היה לחשוב שתכנית זו תהיה ייחודית שכן היא מופקת ע"י MTV ערוץ שמאז יום הקמתו משווק עצמו כצעיר, פתוח ונשכן ושונה מהטלוויזיה המוסדית האמריקאית, זו של רשתות השידור הוותיקות. ואכן בתכנית זו יש אלמנטים מפתיעים כמו הורים שמנסים לרצוח את בן הזוג של בתם וספורטאים הומואים שמהווים חלק בלתי נפרד מן הנוף הבית ספרי.
אך עיון מעמיק בסדרה מגלה כי Teen Wolf אינה כה שונה משאר סדרות הנעורים שמרכיבות את הנוף הטלוויזיוני העכשווי. סדרה זו הנה למעשה התוספת האחרונה לטרנד של תכניות נעורים על טבעיות שכולל, בין היתר, את "יומני הערפד" או "דם אמיתי" הבוגרת יותר. בנוסף, בדומה ל"יומני הערפד" או "דם אמיתי", גם Teen Wolf כוללת תמה מרכזית והיא הדרישה מהגיבור העל טבעי להתגבר על יצריו החדשים ולהשתלב בחברה הסובבת אותו. שהרי נאמר בכתובים איזהו גיבור?- הכובש את יצרו.
הערפדים הטלוויזיוניים נאבקים ברצון שלהם להרוג את בני האדם ולשתות את דמם ומסתפקים בצייד חיות או בשתיית מנות דם שנתרמו לבתי חולים. אנשי-הזאב טובי הלב מגנים על חבריהם האנושים והשברירים מחיות פרא אחרות. כדי לשרוד, הערפדים ואנשי הזאב חייבים להפוך למשהו שאינם- מטורפים למגנים, מאוכלי בשר לצמחונים, מיצורי הפרא לחיות מאולפות. לא פעם הקונפליקט שמניע את העלילות של תכניות אלו אינו הסכסוך שבין היצורים העל טבעיים לבין בני האדם אלא מחלוקת פנימית בין היצורים העל טבעיים, בין אלו ששואפים להשתלב בחברה לבין אלו שרוצים להכיר בשוני שלהם ולאמץ את מה שמיוחד בהם. על פי רוב, דווקא המתבוללים יוצאים עם ידם על העליונה. וכך, אפילו דרמות הנעורים העל טבעיות כוללות את התמה שמשותפת למרבית התכנים הטלוויזיוניים האמריקאיים, זו של ציות ושל קונפורמיות. קונפורמיות שגם כיום באה לידי ביטוי בשאיפה להגשמת החלום האמריקאי.
מה שקטע את רצף הצפייה שלי ב Teen Wolf לא היה הצורך בתזונה, שהרי מה מתאים יותר לבולמוס צפייה מבולמוס אכילה, אלא דווקא השידור החוזר של הסרט "חלון פנורמי" באחד מערוצי הסרטים של HOT. הסרט, בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וקייט ויינסלט, מבוסס על ספרו של ריצ'רד ייטס משנות ה-50 ומתאר משבר בחייהם של זוג נשוי בפרברים של ארה"ב. המשבר מתעורר כאשר הגיבורה מציעה לבעלה לזנוח את הבית והגדר הלבנה ולעבור יחד עם ילדיהם לפריז ובכך להגשים את השאיפה שהייתה לזוג טרם נולדו והם חשו צורך, כמו כל זוג אמריקאי צעיר עם ילדים, להפסיק את חייהם. התכנית של הגיבורה עולה על שרטון כאשר היא נכנסת להריון ובעלה מוצא בכך תירוץ לזנוח את המעבר לפריז. דיקפריו רוצה לכבוש את יצרו ולא להתעמת עם הקושי שבגילוי תשוקתו האמיתית בחיים. ווינסלט רוצה את ההפך. מדהים לגלות שעוד בשנות ה-50, הרבה לפני "העשב של השכן" או "עקרות בית נואשות", היה מי שהשכיל להבין כי לעיתים החלום איננו יותר מסיוט.
בחיפושי אחר תוכן טלוויזיוני שיהלל את התשוקה האנושית ויתנגד לקונפורמיות חשבתי להסתפק בז'אנר הריאליטי המשגשג. על אף העובדה שפעמיים בשבוע נדרשים דיירי בית ה"אח הגדול" להתנהג בהתאם, הרי שלאורך צילומי התכנית עצמה הם נדרשים לעשות את ההיפך, להתנהג שלא בהתאם. משתתפי תכניות הריאליטי השמים עיניהם על הפרס מתבקשים להיות דורסניים, אכזרים, בוטים ונשכניים. הנחמדים והחלשים מודחים מיד מן האי, האלימים הם שמגיעים לסיבוב האחרון.
זהו הדרוויניזם החברתי ע"פ "הישרדות" ו "האח הגדול".
אלא שאין באמת דבר בין ריאליטי לבין המציאות. תכניות הריאליטי טוענות כי הן מביאות את האדם לנקודת קצה בה האופי האנושי האמיתי בא לידי. אך הדרוויניזם הזה מהווה לכשעצמו מסר קונפורמיסטי אמריקאי - רק החזק מנצח. מעניין שבעונה האחרונה של ה"אח הגדול" בישראל נוצר מצב בו ההפקה נאלצה בעצמה להדיח מן התכנית שני משתתפים. מסתבר שגם על משתתף הריאליטי להתגבר על יצרו ושבכלל גולם הריאליטי קם על יוצרו.
ואיפה ניתן למצוא תוכן שיהלל את השוני, הייחוד והתשוקה אתם שואלים? כנראה שבספריה הציבורית. |
