בפוסט קודם פירסמתי איך הפילוסוף הצרפתי, פוקו,  מפרש את הציור לאס מנינס של ולאסקז, כציור שפותח אין סוף אפשרויות. בפוסט הזה אני אנסה לתאר את תפיסת החיים כאפשרות.

מומלץ לקרוא את הפוסט על לאס מנינס לפני.

פעם חשבו שכדור הארץ הוא שטוח ונמצא במרכז היקום ואז בא קופרניקוס.

אני אנסה להסביר פה מדוע מציאות היא כזאת כל עוד אנחנו מסכימים שהיא המציאות.

למשל שולחן. השולחן הוא ממשי ואפשר לגעת בו. אבל האם הוא ממשי?

המושג אטומים הומצא במאה החמישית לפני הספירה ע"י פילוסופים יוונים (דמוקריטוס), שניסו להסביר תופעות שונות בטבע ע"י השערות היפוטטית ושימוש בחלקיקים ככ קטנים שאנו אפילו לא מסוגלים לראותם. למעשה עד המאה ה-20 מושג האטומים לא היה מקובל על כל המדענים ומאמר שפרסם איינשטיין על "תנועת בראון" הראה שמושג האטומים עומד בכל חוקי ההסתברות ולכן התקבל כעובדה. כך שלמעשה אטומים קיימים רק מכיוון שלא הוכח אחרת. הפיזיקה הקלאסית שנשענת על הגותם של האוטמיסטים, אכן עונה על רוב המצבים שבהם אנו נתקלים היום. אך כיום אנו מבינים שאחוז האטומים והמולקולות בחומר, כל חומר, קטן לאין שיעור מאחוז הריק, החלל, שבו החלקיקים מופיעים ונעלמים תדירות. לאן הם נעלמים ומהיכן הם צצים שוב? על השאלה הזאת ניסו מדענים לענות במאה העשרים וכך נולדה פיזיקת הקוונטים שנקראת גם לפעמים הפיזיקה של האפשרויות.לאן נעלמים האטומים? לפי פיזיקת הקוונטים הם נעלמים ליקום מקביל שגם שם יושבים מדענים ושואלים את עצמם לאן לעזאזל נעלמים האטומים. (למי שלא ראה את הסרט בליפ - מומלץ מאוד)

אם אנחנו מסכימים עם הפיזיקה הקוונטית שמציעה שהיקום/(המציאות) שבו אנחנו חיים, ולפעמים לא מרוצים ממנו, הוא רק אפשרות אחת מבין אין ספור יקומים שקימים במקביל, בואו נבחר את היקום שבו יש בדיוק מה שרצינו.

מטפלים משתמשים במודל א.פ.ר.ת. ארוע פרשנות רגש תוצאה

מודל אפרת אומר שהתגובה שלנו לארוע מסוים בא בעקבות רגשות שהתעוררו בהמשך לפרשנויות מסוימות שלנו לאותו ארוע. אם נוציא ממודל אפרת ( ארוע פרשנות רגש תוצאה) את הארוע=מציאות, אנחנו מסכימים שאין דבר כזה מציאות ובעצם הכל מתחיל בפרשנות שמובילה לרגש שמוביל לתגובה. אם אנחנו באמת מפנימים את זה, כל שנותר לנו הוא לבחור פרשנות אחרת אשר מקדמת את התוצאה שאנו מעונינים בה ומממשת את המציאות שבה אנו רוצים לחיות, וכמו שראינו בציור לאס מנינס של ולאסקז ישנם אין ספור פרשנויות בכל רגע נתון.

זו מחשבה שונה ממה שאנחנו רגילים כי לפי הפיזיקה הקוונטית התוצאה קודמת לארוע. למעשה ממודל אפרת אנחנו עוברים למודל תרפא זאת אומרת שאם נבחר לחיות את התוצאה הרצויה לנו, הארועים בחיינו יתאימו את עצמם בהתאמה.

אפלטון הגדיר את מושג הדונמיס כחומר בדרכו להיות הדבר. למשל עץ בדרכו להיות שולחן.
עץ הוא החומר שיש בו פוטנציאל להיות שולחן.

 לפי אריסטו  הבעיה של השולחן היא שהוא איבד הטבע שלו. הוא איבד את את החומר.

מה זה שולחן?

שולחן הוא סוג של פעילות

איזו פעילות?

הפעילות של השולחן להיות עצמו.

 אריסטו טוען בעצם שהבעיה של השולחן היא שהוא שכח את הטבע שלו (=עץ) ולכן מרוב שהוא עסוק בלהיות שולחן הוא נשאר דומם וחסר תנועה, ואם נשליח את זה בחזרה עלינו, בני האדם, גם בנו קיים הפוטנציאל של לחזור אל החומר שממנו נוצרנו, וכך להמשיך ולחיות בתנועה מתמדת. תנועה = צמיחה.

תחשבו רגע על סוס דוהר, סוס דוהר לעומת שולחן  עסוק בתנועה של הדהירה אך הוא גם בתוך הפעילות שלו כסוס. כשהסוס דוהר הוא לא חווה את הגוף שלו הוא לא חושב ממה הוא מורכב ואיזה שריר צריך להפעיל ובאיזה תנועה להשתמש. הטבע של הסוס הוא לדהור והגוף של הסוס הוא האיבר שבאמצעותו הוא חיי את הטבע שלו. 

המפתח נמצא בטבע שלנו. אם נחיה את הטבע שלנו ולא את הפעילות של חיינו נחיה חיים של תנועה וצמיחה.

"אדם בן ימנו אינו עסוק במה שלא ניתן לקצור" וולטר בנימין

גם אני רוצה להיות הקנבס הפנימי שבתוך הציור של וולסקז. זה שמספר המודל שמצוירים עליו הוא כמספר הצופים של הציור.