פעם, לפני שנים רבות מאד, סרבה ראש ממשלת ישראל – הגב' גולדה מאיר להענות לפנייתו של נשיא מצריים כדי לדבר על הסדר מדיני. סרוב זה עלה לנו בכמעט שלושת אלפים הרוגים, אלפי פצועים, משפחות הרוסות אין ספור, וכמעט "חורבן הבית השלישי", כדברי שר הבטחון משה דיין. דחיית בקשתו של סאדאת נומקה בטענה "שאין עם מי לדבר", הערבים הם שקרנים, וכיו"ב.

סרובה של גולדה לשיחות עם מצרים, גם גרם בסופו של דבר לכך שממשלת העבודה איבדה את השלטון. אני נצרך למדה לא קטנה של איפוק כדי לא להוסיף, שזו אולי התוצאה הטובה היחידה של אותה מלחמה ארורה.

מנחם בגין שעלה לשלטון לאחר אותה מלחמה, הפיק את הלקח הנדרש מאותו מחדל, והביא לנו את השלום עם מצרים. 

לאסוננו, יורשיו של בגין, תחילה יצחק שמיר ולאחר מכן בנימין נתניהו החזירו אותנו לימיה של גולדה. כאשר נשיא איראן נושא דברים שיש בהם רוח של פייסנות, אמיתית או שקרית, נתניהו נחרד ויוצא מגדרו כדי לסכל כל אפשרות של מהלך לכיוון שלום.

איני מוציא מכלל אפשרות שנשיא איראן מנסה לעשות לנו תרגיל הטעייה. כמי שכבר נכוותה ברותחין, זכאית מדינת ישראל ואף חייבת להיזהר בצוננין, ולעקוב אחרי צעדי אויבינו בזהירות יתירה. דחיית ידה המושטת של איראן על הסף, ומבלי שניתנת למהלך השלום הזדמנות, היא המעשה הכי בלתי זהיר והכי בלתי חכם שניתן להעלותו על הדעת.

נתניהו הרי אינו טפש גמור (גם אם לא כל כך חכם), ועל כן יש לברר מה גורם לו לנקוט עמדות כל כך מסוכנות. כדי לקבל תשובה לשאלה זו, די אם נעיף מבט אל שולחן הממשלה ונראה מי הם שותפיו לשלטון. שותפיו לליכוד אשר נושכים ללא הרף בעקביו הם בוגי יעלון, ישראל כץ, פייגלין, אלקין, דנון ודומיהם, ושותפיו החיצוניים בממשלה הם אביגדור ליברמן, בנט ולפיד.  אין לי מושג מה עובר על ציפי לבני היושבת בחברתם, אך כדברי חז"ל: "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה", היא נושאת ביחד אתם במלוא האחריות ההיסטורית להתנהגותם, וכלל האחריות המשותפת חל גם עליה.

ואנו האזרחים הפשוטים, לא נותר לנו אלא לשבת מבועתים ולייחל לטוב.

עודד אל-יגון