כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המרכז הישראלי לשיטת סדונה

    כיצד להשתחרר מרגשות ומתפישות מעכבים, לפני שהם פוגעים ביעילות, בשמחה ובהצלחה שלנו.

    ארכיון

    0

    המשל כסיפור - השכל והרגש משתפים פעולה

    5 תגובות   יום שני, 30/9/13, 09:08

    ''
     

    נניח ואתם פותחים ספר, וקוראים בו את הפסקה הבאה: ההתייחסות שלך אל כל דבר היא שתקבע את ההרגשה שלך. גן עדן וגיהינום אינם באמת קיימים: עולמנו הפנימי, תפיסת העולם שלנו, היא שתקבע באיזה עולם נחייה. אם אתה בוחר להיעלב, עולמך יהיה עולם של עלבונות; אם אתה בוחר להבליג, עולמך יהיה שליו והרמוני יותר.

     

    וכעת אתם פותחים ספר אחר, וקוראים את הסיפור הזה: יום אחד הגיע סמוראי בשם נובושיגיי אל מאסטר הזן הקואין, ושאלו: 'אמור לי, האם באמת יש גן עדן וגיהינום?' שאלו הקואין: 'מי אתה?' השיב הסמוראי: 'לוחם אני, משרתו של הקיסר'. 'אתה סמוראי?' תמה הקואין, 'איזה מין שליט הוא זה שיסכים כי תשרתו. הרי פניך כפני קבצן'. בערה בו חמתו של נובושיגיי, והוא החל שולף את חרבו. אולם הקואין המשיך ואמר 'ובכן, גם חרב יש לך! בודאי קהה היא מכדי לערוף את ראשי'. מששלף נובושיגיי את חרבו, אמר לו הקואין: 'בזה הרגע נפתחים שערי הגהנום!' למשמע מילים אלה נתחוורה לו, לסמוראי, משמעות דבריו של המאסטר החכם, והוא החזיר את חרבו לנדנה והשתחווה. אמר הקואין 'בזה הרגע נפתחים שערי גן-העדן'.

     

    מה ההבדל בין שתי הפסקאות הנ"ל? האם הייתה לכם תחושה שונה בזמן הקריאה? איזו מהן אהבתם יותר? האם שאלתם את עצמכם, מדוע משתמשות כל התורות, כל הדתות, בהעברת מסרים דרך משלים?

     

    בפסקה הראשונה נעשה שימוש בדרך מילולית נקייה מדימויים. הכותבת לקחה נושא ופיתחה אותו, הסבירה ובארה. בפסקה השניה נוספו כבר דימויים, סמלים. למעשה, אתה הקורא יכולת כעת לא רק לקרוא את הכתוב ולחשוב על המשמעות של המילים, אלא ממש לראות אותו מתרחש מול עיניך. ואם בעל דמיון אתה, אולי אף תשמע את הקולות ותחוש את תחושת הזעם והפיוס בגופך ממש.

     

    מילים הן השפה של המרכז השכלי, בעוד שתמונות או דימויים הם השפה של המרכז הרגשי. כשאנחנו מעבירים מסר, אנחנו משתמשים במילים: מסבירים, מנתחים, שוללים, מחייבים. אולם לא רק: משל או סיפור משתמשים בשתי השפות יחד. ישנו הסיפור שמועבר ע"י מילים, אבל למילים נוספו תמונות. אין זה כבר רק ניתוח והסבר לוגי, אלא משהו רחב יותר.

     

    כלומר, משל או סיפור עושה שימוש בשתי השפות גם יחד, זו של המרכז השכלי, היא שפת המילים, וזו של המרכז הרגשי, היא שפת התמונות. כך נוצרת אצל הקורא הבנה עמוקה יותר, כי הבנה היא תמיד מקיפה ורב ממדית. כל חומר שנלמד יש להפנים אותו בזיכרון ואז עליו להגיע אל המרכז הרגשי כדי שתהייה הבנה מלאה, ולא רק חלקית. ברגע שההבנה הגיעה אל הרגש, נוצרה תובנה חדשה. משל מפעיל את שני המוחות הללו בו זמנית, וכך יוצר מרחב ללמידה מעמיקה יותר.

     

    ניתוח והסבר בעזרת מילים חשובים מאוד להבהרה של כל דבר. אולם לעיתים אין זה מספיק. למעשה, אנחנו עושים את זה באופן אוטומטי, כשאנחנו נותנים דוגמאות, או כשאנחנו מתארים משהו שקרה לפרטי פרטים. אנשים שונים יעשו שימוש שונה בשפה. ואנשים שונים יקלטו ויבינו מסרים באופן שונה. ככל שאדם אנליטי יותר, שכלי, הוא ינתח ויחשוב, ישתמש במילים; ככל שאדם רגשי יותר, הוא ישתמש בדמיון שלו, יראה לנגד עיניו את הדברים קורמים עור וגידים, מקבלים צורה וריח. כמובן, שכדי לספר את הסיפור שלו הוא ישתמש במילים, אבל התוכן יהיה מן הסתם "ציורי" יותר.

     

    שיטות טיפול רבות בימינו עושות שימוש בשפת הדימויים והסמלים. הפסיכותרפיה הגופנית התפתחה מתוך ההבנה, שאי אפשר לפתור בעיות נפשיות רק בעזרת השימוש במילים ובניתוח קר ויבש. הבנה כוללת דורשת נגיעה ברגשות ובתחושות. לכן התפתחו שיטות טיפול המשתמשות בדימויים באופן מודע ומכוון, כמו שיטת סדונה למשל.

     

    דרך הדימוי יכול המטופל להיכנס לעולמו הרגשי, שעד כה יתכן והיה חסום בפניו. ישנם רבים המתקשים לגעת בעולמם הרגשי באופן רצוני, ודרך הסמלים והדימויים הם מובלים בעדינות פנימה, להבנה נוספת, שיוצרת אינטגרציה בין כל החלקים שלהם. ראינו את זה, לשם דוגמא, במאמר: "אישה עם פלסטלינה".

     

    אולם רק דימוי אינו מספיק, כי על התמונה לקבל בהירות ומיקוד. יש לבטאה במילים ברורות. כך גם על מטופל בסוף טיפול לבטא במילים בהירות את ההבנה שלו. כך הוא עושה חיבור בין התכנים הרגשיים שעלו בטיפול לבין ההכרה. החיבור הזה מאפשר לעשות החלטות חדשות ולהביאו לידי פעולה חדשה, שמתאימה לו להיום.

     

    אנחנו רואים את זה גם בחיי היומיום: אנשים שמרבים לנתח ולהסביר כל דבר במילים, אנשים אלה ממוקדים במרכז השכלי. לעומתם, אנשים המרבים להשתמש בשפה של תמונות ודימויים, אלה מחוברים גם עם הרגשות שלהם. כי הרגשות הם אלה המקרינים את התמונות, בעוד שהשכל משתמש במילים להסבר נוסף.

     

    כשאנחנו רוצים להעביר מסר בצורה ברורה למספר גדול של אנשים, טוב נעשה אם נדע להשתמש היטב בשתי הדרכים הללו, ולשלב ביניהן. עלינו להיות בהירים וממוקדים ביחס למסר אותו אנו רוצים להעביר: זה התפקיד של המרכז השכלי. אם נרצה להעמיק את ההבנה אצל הקורא או להגיע למספר גדול יותר של אנשים, טוב נעשה אם נשלב גם משלים ודוגמאות מחיי היומיום. כך יוכל הקורא או השומע להפעיל את הרגשות שלו, דבר שיאפשר לו ליצור חיבור ישיר עם הנאמר ועם עצמו.

     

    מכיוון שהמרכז הרגשי משמש גם כמפעיל המוטיבציה, טוב להשתמש בו בעת העברת חומר לימוד. אם בספרי הלימוד בבתי הספר היה נעשה יותר שימוש בעיקרון הזה, המוטיבציה ללמוד והעניין שמגלים התלמידים היו גוברים לאין שיעור, וחומר הלימוד היה נשאר בזיכרון לזמן הרבה יותר רחוק. מרצים טובים משתמשים בעקרון הזה כדי להעביר את המסרים שלהם.

     

    מידי פעם אני מוצאת את עצמי יושבת בין חבורת חכמים וידענים, הבקיאים בשבילי ההיסטוריה, אפילו מאות רבות של שנים לאחור. כשהם מזכירים מאורעות ואפילו תאריכים אני תמיד חשה פליאה גדולה, כיצד בכלל ניתן לזכור דברים כאלה, שלא לדבר על חוסר הנוחות שעולה בי מהבורות שאני מפגינה. אני מפשפשת בין תאי מוחי בקדחתנות, לדלות בדל זיכרון שנולד אי שם בימי בית הספר.

     

    כל שאני מצליחה להעלות זה תמונה של נערה צנומה יושבת מול ספר, בוהה באוסף המילים ובמאגר התאריכים והשמות האין סופי. את הייאוש של אז אני מצליחה בהחלט לזכור. אבל מתי מלך הנרי השמיני, לעזאזל, מי בכלל זוכר?

     

    רגע, הנרי השמיני? זה לא זה השמן שהיו לו שש נשים? הוא היה לובש בגד דמוי שמלה והיו לו בעיות ברגליים. אני זוכרת שהוא היה מקבל איזה טיפול אמבט ועיסוי לרגליים. והיה משהו עם הכנסייה, נכון? הם לבשו בגד אדום והיו מאוד מאיימים וקודרים למראה.

     

    ופתאום עולות כל התמונות, ואני פשוט מספרת מתוך... אוי לאותה בושה, מתוך סדרה נהדרת שהייתה פעם, לפני די הרבה שנים, בטלוויזיה. ומכיוון שהילדה הצנומה גדלה והייתה לאישה בוגרת (ועדיין צנומה, למזלה), היא מסוגלת כיום להביא גם את יכולת החשיבה, את היכולת לערוך השוואות ולנתח, להבדיל בין עיקר לטפל, לעשות סדר בתוך מצעד התמונות, שעולה בקלות משעשעת.

     

    ואז אני זוקפת גב, ובביטחון שלא-ניתן-לעצרו זורקת פרטים כאילו מהשרוול, מוסיפה ניתוחים דעתניים, מפרשת, משווה, מסיקה מסקנות. אף לא אחד ממועצת החכמים שיושבים לידי מודע לדרמה שזה עתה התחוללה בקרבי; פני חתומות כפניו של גדולי הפרופסורים, אך לבי עולץ וגופי מתרונן, כמו שרק אישה בוגרת עם מרכז כובד רגשי דומיננטי יכולה לחוות.

     

    והסמוראי שלנו? אם הוא קרא גם את הפסקה הראשונה, ולא רק השתתף בדרמה של הפסקה השנייה, בוודאי הבין טוב יותר את מצבו, ואף לימד אותו לתלמידיו אחריו. כי תמיד טובים השניים מן האחד.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/10/13 16:59:
      טוב :)
        4/10/13 01:23:
      הולך להיות נינג'ה זהו...עם ספר ביד .
        1/10/13 19:16:
      בבקשה, ותודה לך יצחק.
        1/10/13 17:58:
      שיעור מצויין תודה

      פרופיל

      יפעת בן-טוב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      www.shovalaloni.co.il