כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    זהירות - ספוילר < ניצה צמרת

    11 תגובות   יום רביעי, 2/10/13, 17:44

    לפני חמישים ושתיים שנים כתבתי את החיבור הראשון שלי. זה היה כנראה בתקופת האביב. החיבור נכתב על צבעונִי השרון. משהו כמו חמש שורות על דפי חצי מחברת. היום קוראים לזה "סטטוס", ובינינו מי יכול להעלות על דעתו גזירת מחברת לחצי? 

    אחותי הגדולה ממני בחמש וחצי שנים בדקה את כתב היד והתלהבה מהכתוב. אבא ואמא לא ידעו לקרוא ולכתוב בעברית ולכן התכנסנו לדקתיים במטבח והקראתי את היצירה שלי בקול.

    "אני אשלח את החיבור הזה לנשיא," הבטיחה אחותי. היה בדבריה סוג של פְּרַס ענק, ולהזכירכם, הנשיא היה יצחק בן צבי שחי בצנעה בצריף עץ והיה אהוב על הבריות.

    האם החיבור נשלח או לא? איני יודעת, והיא, אחותי, אינה זוכרת כלל את המעמד. מכל מקום, אני בטוחה שלא המצאתי אותו. כל שכן, האירוע הזה התווה את דרכי אל נפלאות הכתיבה בהמשך חיי. 

    כתבתי ברכות בספרי זכרונות וכתבתי שירים בחרוזים, כתבתי לעיתון התיכון בו למדתי ובאותה תקופה גם פורסמו שירים שלי ברבעון "קשת". תארו לעצמכם, נערה בתיכון עם הכרה מצדו של העורך אהרון אמיר. איזה עונג היה זה להוריי ולי. כמעט שצמחו לנו נוצות של טווס מרוב גאווה.
    עם גיוסי כתבתי כנח"לאית ל"במחנה נח"ל", פה ושם כתבתי טקסטים לאירועים ואז התברר שלצד כתיבה לשמחות, אני מתבקשת לכתוב גם הספדים.  
    כשהפכתי לאמא, כתבתי לבתי רותם שיר שפורסם ב"פשוש". יותר מאוחר הצטרף למשפחה בני עידן ואז המצאתי את חבורת חצ"ב וכתבתי סיפורי הרפתקאות בהמשכים. היתה לי אכסניה נפלאה ב"פשוש". זו הזדמנות לומר תודה לעמוס בר העורך המיתולוגי של העיתון. 

    שנים חלפו, ערכתי, כתבתי, הגהתי, ראיינתי, ריח הנייר הפך להיות ריח הגוף שלי, ריח הדפוס הפך להיות הבושם המועדף עלי. כך באהבה גדולה למילה הכתובה נעשיתי למה שאני היום - סופרת צללים וכותבת ביוגרפיות.

    לדעתי, לכל איש ואישה יש סיפור ייחודי שראוי להעלות בכתובים ויפה שעה אחת קודם. 

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/10/13 14:48:
      סופרת צללים.. נשמע כמו משהו מהמודיעין... את פשוט כותבת נפלא ולא חשוב מה...
      הזיכרונות ניצה יקרה, הם סם החיים ההממכר והמשכר שלנו. תודה
        6/10/13 13:13:
      ואי איזה קציר משובח!

      צטט: shabat shalom 2013-10-03 11:29:49

      וספר/סיפור חייך שלך?

      ==============

       

       

      יש תקציר מאוד יבש, צריך להשקות ולדשן.  ינבט בבוא הזמן 

      צטט: גליתוש. 2013-10-03 04:50:46

      איזו נוסטלגיה, דפי חצי מחברת :) כשרון כתיבה אם יש אותו, הוא רק משתבח עם השנים.

      ''''''''''''''''''''

      '''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''

       

       הזכרתי לך נשכחות? עד היום יש לי אחת כזאת למשמרת. 

       

      בעניין הכשרון, זה נכון. (:- 

        3/10/13 11:29:
      וספר/סיפור חייך שלך?
        3/10/13 04:50:
      איזו נוסטלגיה, דפי חצי מחברת :) כשרון כתיבה אם יש אותו, הוא רק משתבח עם השנים.
      היי, גם אני מתרגשת עכשיו, עשית דרך ויש לפנייך עוד שפע של זמן לפצוח בכתיבה לשם סיפורת. על מה היתה עבודת הדוקטורט שלך? אגב, העלית באוב עוד נקודות ציון בדרך, כמו מחזה פורימי ונאומים למסיבות סיום שנה, עלונים ששוכפלו במכונת שכפול ידנית... עבודת פרך ממש. אני זוכרת את המצאת הפקס כמתנת שמים כמו בערך נס התקשורת באמצעות המחשב שחל מאוחר יותר. באותם ימים -1990- עבדתי עם משרד הביטחון על חומרי הסברה. היה לי "פקס כימי", גליל נייר ארוך השתחל מהמכשיר וחסך לי סחיבה של משקל כבד של ניירת. גם אני התכתבתי עם הוריי בעברית באותיות לטיניות על גבי גלויות. זה היה במהלך שירותי הצבאי בבקעת הירדן ובימים ההם שיחת טלפון היתה משהו בלתי אפשרי. אני מניחה שעבדת עם יוהנה פרנר ז"ל ועם נחמה אלרואי בטלוויזיה הלימודית. איזה פרויקט מדהים הן הקימו. מעניין לעניין. להבנתי, אינך זקוקה לסופרת צללים או לביוגרפית שתכתוב את סיפור חייך, עם זאת - תרשי לי להציע - כשתסיימי לכתוב, אנא פני אלי. אשמח לערוך ולהתקין לדפוס את ספרך... בהצלחה
        2/10/13 22:16:
      למדתי לכתוב ולקרוא בגיל שנתיים. אבי לא ידע עברית והשארתי לו פתקאות בעברית באותיות לטיניות (הוא שמר עליהן). בבית הספר היסודי כתבתי שירים, סיפורים ומחזות. את המחזות העליתי ושחקתי בתפקידים הראשיים. כל השאר - הוקרא בכתה ובכינוסי בית הספר כולו. המורים אמרו שאהיה סופרת. כאשר הגעתי לתיכון, הסתיימה תקופת הסיפורים. החלה תקופת המסה. כתבתי גם בעיתון בית הספר וערכתי עלוני כתה. הצטיינתי בכתיבת חיבורים ובבגרות בחיבור קבלתי 10 , דבר נדיר ביותר. בצבא כתבתי בכל מיני מסגרות כסמלת תרבות. הלימודים קטעו את הכתיבה היצירתית והיא הפכה לעבודות מחקר, לעבודות סמינריוניות (בזמני , כתבנו הרבה יותר מאשר היום) , אחר כך תואר שני, עם עבודות יותר קשות, וכמובן תואר שלישי עם עבודת דוקטור ענקית. כתבתי סיפורים לנכדים שנולדו, הם אהבו מאד שיקראו זאת באזניהם. כתבתי חוברות הוראה, לטלוויזיה הלימודית, למורים בעל-יסודי. והמשכתי במחקר ולא בספרות דמיונית. בוודאי שכחתי עניין או יותר בכתיבה, אבל סופרת לא הייתי.
      תודה לאה, ספרי לי על הפיפה בבקשה, זה מעניין אותי. ושוב תודה
        2/10/13 18:16:
      קראתי והתרגשתי. יש חפיפה בינינו בתהליך הכתיבה. אני פרשתי כאשר עברתי לאקדמיה ועסקתי במחקרים ובכתיבה עיונית. שיהיה לך בהצלחה !