ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
מדע ורגש - משום מה אנו נוטים להפריד ביניהם. עניין מדעי מתקשר בתודעתנו עם משהו "קר", שבינו לבין עולם הרגשות אין ולא כלום. ייתכן שבתחומים מסוימים, שאיני בקיא בהם, זה אכן כך. אך בתחום החינוך וההוראה שמתוך אהבה - מדע ורגש משלימים זה את זה. אני מבקש להראות איך גישה אנטי-מדעית - חשיבה שבלונית, חוסר תשומת לב, שימוש במושגים בלתי מדויקים עד חסרי משמעות - עלולה להביא אדם לשפל רגשי; ואילו גישה רגשית-מדעית, כפי שאציג אותה כאן, יש בכוחה לחולל תהליך של השבת הערך העצמי והכבוד העצמי לאדם.
הנערה ההיא, בת 14 או 15, נראתה מאוד בטוחה בעצמה. "אז אתה המורה שלי? יופי. הינה הטקסט. אני צריכה שתסביר לי בדיוק-בדיוק מה כתוב. כי אני - אני לא מסוגלת להבין טקסט מורכב רעיונית." "טקסט מורכב רעיונית?" התפלאתי, "מה זה?" "מה, אתה לא יודע?" "לא, הביטוי הזה חדש לי." "נו מה, זה לא ברור? אני מסוגלת להבין טקסט ברמה של כיתה אל"ף. דנה קמה דנה נמה, וכאלה. כל מה שטיפְּטיפּה יותר מזה – זהו. לא קולטת." "ומאיפה את מכירה את הביטוי הזה?" אני שואל. "איזה ביטוי?" "מה שאמרתְּ - מורכב רעיונית." "אה, זה המאבחנת אמרה." "והדוגמא הזאת - של דנה קמה דנה למה, זו גם דוגמא של המאבחנת?" "לא! נראה לך שאני צריכה שהיא תתן לי דוגמא בשביל זה?? אני מפגרת אבל לא עד כדי כך. זאת דוגמא שלי."
תרשו לי רגע לקפוץ לתחום אחר לגמרי – גיאומטריה וטריגונומטריה. נניח שאני צריך לפתור בעיה שיש בה צורה מורכבת, צורה שאני לא מכיר, עם המון זוויות וצלעות. אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני מרגיש חסר אונים. אני עוצר. מתבונן. אני מנסה לפרק את הצורה לצורות פשוטות. צורות שאני מכיר. והינה אני רואה משולש ישר זוית, ומלבּן, ומכאן – אולי אצליח להמשיך, אולי לא. יש לי בסיס. ולגבי בני אדם: שוב אני עוצר, מתבונן, מקשיב. "זה המאבחנת אמרה", כך אמרה הנערה – לא "המאבחנת אמרה את זה" או "זה מה שהמאבחנת אמרה". הנערה בחרה בצורה התחבירית הכי הכי פשוטה וקצרה, צורה לא ממש תקנית. למה? הרי עד כה היא דיברה באופן רהוט ובוטח, גם כשאמרה על עצמה דברים קשים. וגם מבחינת ההגייה – המשפט הזה נהגה באופן רפה יותר, וחפוז יותר: "זֶ-אַמַבְחֶנְתַ'מְרָה"... זהו, יש לי בסיס. מכאן אני יכול להתחיל. אני יודע שהביטחון העצמי המופגן שלה מהווה הצגה בלבד. אני יודע שקשה לה מאוד עם ה-"גילוי" הזה על עצמה. אני יודע שהיא עברה חוויה קשה – ואני יכול לתאר לעצמי איך היא ישבה מכווצת מול המאבחנת, שהטיחה בה צרור של מושגים בלתי מובנים שנשמעו לה אֲיומים ובלתי אפשריים. אני מבין למה התעוררו בה כאלה עצבים במשפט האחרון. אני יכול להביע אמפתיה ורוך כלפיה, ולהציג בפניה תהליך עבודה: קודם כל נברר מה את מבינה ומה לא, ולאחר מכן נבנה דרך לעבוד על כך. ואני יכול להסביר לה שהמאבחנת נהגה באופן אנטי-מדעי: זרקה לחלל האוויר מושג בלתי מובן, כוללני, לא מדויק, ולא הסבירה את משמעותו. "אבל אני אשמה, כי הייתי יכולה לשאול!" תאמר לי הנערה. לא, אוּכל לענות לה, אדם שנמצא במצב כמו זה שאת היית בו – פשוט לא חושב לשאול. והמושג גם לא נשמע בלתי מובן. כי האדם, אסביר לה, מיד מתרגם את המושג לפי מה ש-"נראה לו", ולפי המצב שבו הוא שרוי באותו רגע. כלומר – יקח את זה למקום הכי גרוע והכי חסר-תקווה שהוא יכול לחשוב עליו. זה נקרא "קטסטרופיזציה", מלשון קטסטרופה, אסון. והתפקיד שלי – זה לעשות "דה-קטסטרופיזציה". להראות שאפשר לשפר, אפשר להתמודד, אפשר להיטיב. לא בקלות. בהרבה השקעה ועבודה קשה, וייתכן שיהיו משברים ונפילות בדרך. ויהיה קשה. קשה, אבל אפשרי.
"אבל..." אומרים לי, "מה אתה כועס על המאבחנת, מה אתה חושב, שכל אחד רק בגלל שיש לו תעודה אז הוא מסוגל ככה לחשוב מתוך הראש של מישהו אחר? כל אחד יש לו את השכל לזה? כל אחד רגיש ככה? איפה אתה חי!" אבל אני מאמין, מאמין שכל מי שעובד בתחום ההוראה, החינוך, הטיפול, או כל מי שהוא הורה לילדים, או כל מי שמחזיק בסמכות או בידע או ביתרון כלשהו על מישהו אחר – צריך, מוכרח, יכול, לשים עצמו במקום האחר. צריך לבדוק כל הזמן את השפעת דבריו ומעשיו על האחר. לא צריך להיות בעל רגישות יוצאת דופן. אפשר ללמוד את זה, כפי שלומדים מתמטיקה או מלאכת יד. עובדה, אני למדתי.
(c) כל הזכויות שמורות לליאור דגן
|
liordagan
בתגובה על לפי שלום עליכם: בואו נהיה הורים טובים
זכויות הפרט
בתגובה על איך להיות טוב? יאנוש קורצ'אק, קאיטוש המכשף
מרב 1956
בתגובה על 9. להודות בשגיאותינו בפני ילדינו
דויד25פךח
בתגובה על איך אנו מנחילים לילדינו ראיית עולם אלימה
מרב 1956
בתגובה על 6. לאהוב את האחר על מי שהוא באמת
מרב 1956
בתגובה על איך מילים משפיעות על מחשבותינו ותחושותינו
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
בחירות |
מזג אוויר |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות סרטים |
סרטים חדשים |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
לונדון 2012 |
ספרים
|
תגובות (53)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ציטוט: "אבל אני מאמין, מאמין שכל מי שעובד בתחום ההוראה, החינוך, הטיפול, או כל מי שהוא הורה לילדים, או כל מי שמחזיק בסמכות או בידע או ביתרון כלשהו על מישהו אחר – צריך, מוכרח, יכול, לשים עצמו במקום האחר. צריך לבדוק כל הזמן את השפעת דבריו ומעשיו על האחר. לא צריך להיות בעל רגישות יוצאת דופן. אפשר ללמוד את זה, כפי שלומדים מתמטיקה או מלאכת יד. עובדה, אני למדתי. "
ראה כמה פעמים נכתבה המילה "צריך". לדעתי בשביל להגיע לקהל היעד, כדאי להוציאה מהשימוש וגם את "אחותה" "חייב", על כל נגזרותיו.
זוהי רק הערה אחת לרשומה אחת, מצויינת.
תודה רבה לך,
לגבי מה שאת חולקת עליי - אני חייב לציין שגם אני כבר לא כל כך בטוח בכך.
מצאתי עניין רב ברשימה שלך. אני מתרשמת בעיקר משני דברים האחד, היכולת הלשונית לתאר את מהלך המפגש הטיפולי, בצורה מרגשת ומבהירה. והשני, ההתייחסות שלך אל המקרה הספציפי. ההיענות שלך לרגשות של אות הנערה, האמפתיה עד הזדהות עם הכעס על המאבחנת. המקום שלך - כמטפל - כפי שאתה מסביר לנערה. נותן גם חומר למחשבה וגם כלים לעבודה.
פוסט מקסים, חכם ומעורר מחשבה. אתה בן אדם מאוד מיוחד, ליאור דגן.
אני חולקת על הרעיון שכל אחד יכול ללמוד להיות רגיש. אנשים כמו המַ'בְחֵנת הזאת יכולים ללמוד תיאוריות עד מחר, אבל כל עוד הם אטומים ומתנשאים ומנותקים רגשית, ברגע האמת, מול המטופל/מאובחן - הם תמיד ישלפו את המונחים המקצועיים, הקרים, שמבצרים את "עליונותם" על פני מי שיושב מולם.
תודה רבה!לשים את עצמך במקום האחר זו אחת ההגדרות הבסיסיות של אמפתיה.
מרתק לקרוא איך עבדת עם הילדה הזו, ואיך הבנת עליה כל כך הרבה מכל כך מעט.
אמרתי את זה כבר, אבל לא אכפת לי לחזור על זה, הלוואי שירבו כמוך במערכת החינוך.
הבהרה - המאבחן שאני מדבר עליו כאן אינו קשור בשום אופן ל-"בית רות". הבאתי אותו כדוגמא הפוכה לדרך הנהוגה בבית רות.
ועל זה נאמר: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.."
אישית נתקלתי במערכת חינוך אטומה לא מקבלת לא מאפשרת..
בעצם..אני חוטאת בהכללות.
אז הנה תיקון:
נתקלתי באנשי חינוך אטומים לא מאפשרים..שדיכאו את הילדה שלי..
במקום להעצים אותה ולהאיר את התכונות החזקות שלה הם האירו בזרקור את החולשות שלה.
אתה עושה עבודת קודש..ואשרי הילדים שהכירו ומכירים אותך..
המילה "קטסטרופיזציה" אינה המצאה שלי...
אהבתי מאוד את דברייך על השורש ח.מ.ל - שגם בערבית משמעותו "לשאת".
איש יקר
כוכב על הרגישות שלך
אין ספק שאנשים כמוך במערכת החינוך הן נכס יקר
אני שמחה שאתה ברשימת החברים שלי. מאוד שמחה.
מסכימה איתך מאוד - גישה אמפטית, אוהדת, יכולה לחולל נפלאות. מכירה את זה משני הכיוונים.
ובאשר לטיעון בו פתחת, לגבי ההבחנה, המוטעית לטענתך, בין מדע לרגש, כאן אני מסויגת. מדע, כפי שאני מבינה, אמור להיות טהור, עם כל מה שמשתמע מזה. אמור להיות "קר" מבחינה זו שאין בו הטייה הנובעת ממטענים רגשיים כאלה ואחרים.
אתמול התוודעתי לביטוי חדש "לוגיקה מתמטית". מייסדה הוא כמדומני לואיס קרול. השיר המפורסם שכולנו מבינים מצויין אך לא מבינים את מילותיו.
אני חושבת ומאמינה שככל שניתן לילדים לאלתר, להתנסות בצורות חשיבה שונות וב סוגי אבחון שונים, כך פחות יהיה משמעותי מה אומרת המאבחנת.
יעל
בטח שראיתי,
ואני נכנס לקישור הזה כל הזמן,
תודה,
ליאור
כל כך הרבה הרהורים של הזדהות, של החמצה, של אופטימיות.
תודה שאתה עושה וכותב.
אתה משהו מיוחד אתה
כיף לקרוא ולחשוב על כל הצעירים שאתה מוליך בדרך חדשה.
אני מקווה שפה ושם קוראים אותך גם אנשים שעוסקים בחינוך
ואולי שכחו כיצד להתנהל עם הצעירים לקויי הלמידה.
חמלה היא מכשיר שאינו בשימוש תדיר לדעתי. חמלה היא רגש
וכלי כאחד, וטוב לקבל מדי פעם דוגמאות כיצד להשתמש בה.
ושוב, כמו שאתה אומר, מאבחן אחד חסר רגישות ונעדר תשומת לב - גוזל את הבמה מהרבה מאבחנים מעולים שעושים מלאכתם נאמנה...
לתגובה של ש.ר.ה. :
אין בכוונתי לדבר סרה במאבחנים או באנשי חינוך,
ולגבי רגישות - ייתכן שעמדתי איננה ברורה דיה, מכיוון שהיא יוצאת דופן במקצת. אסביר:
אני טוען שאפשר ללמוד טכניקות ושיטות שבעזרתן אתה יכול לשים את עצמך במקום האחר, ולראות את הדברים מנקודת מבטו.
ייתכן שיש אנשים בעלי רגישות מיוחדת, שאינם זקוקים לאותם כלים. ייתכן שמורה רגיש במיוחד היה מצליח להבין את הנערה ללא הכלים שאני מציע. אני אינני מסוגל לכך, על כן פיתחתי כלים שיאפשרו לי לעשות זאת. והכלים האלה נשענים על ידע בסיסי בלשון, בלוגיקה, ועוד. אפשר ללמוד זאת, ואפשר ללמד זאת, ואני עושה זאת מפעם לפעם (מקווה בעתיד לעסוק בכך באופן מסודר*.
גם המאבחנת - אי אפשר לדרוש ממנה להיות "רגישה". אבל אפשר בהחלט לצפות ממנה לדעת, לגבי אילו מונחים יש רמת סבירות גבוהה שהם יהיו בלתי מוכּרים לתלמיד ולהוריו. ורצוי גם שבמהלך הלימודים, לימודי הוראה ולימודי אבחון, הדברים האלה יילמדו באופן מסודר. אני הייתי מצפה, למשל, שבמהלך לימודי אבחון יוקדש חלק מחומר הלימוד לדיווח להורים על האבחון.
ב-"בית רות" בחיפה, מקום שעבדתי בו ולמדתי בו המון, צוות המאבחנות מתייחס מאוד בקפידה לאופן מסירת האינפורמציה. לעומת זאת, ידוע לי על מקרה שבו מאבחן ציין בפתיחת השיחה להורים את הנתונים לגבי אחוזי הפשיעה בקרב לקויי למידה... לא עזר שלאחר מכן הוא זרק ש-"אבל זה לא רלוונטי במקרה הזה" - ההורים היו כל כך המומים ושרויים בהשפעת הדברים, שבקושי יכלו לתת דעתם על הדברים האחרים שאמר המאבחן לגבי "המקרה הזה".
והתפקיד שלי – זה לעשות "דה-קטסטרופיזציה". את המשפט הזה אני לוקחת כמשפט לחיים, יופי של ניסוח.
ולגבי רוח הדברים שנאמרו בעיקר בסיום הפוסט - בכל מקצוע אפשר לשמוע את המשפט האלמותי : הלוואי והיו : מורים / עורכי דין/ רופאים/ עובדים סוציאליים יותר רגישים, יותר מקצועיים, יותר אוהבים את המקצוע שלהם. גם אם מאבחנת אחת סטתה לדרך לא יאה, ודברה בצורה נואלת, חבל לשפוך את המים עם התינוק ולדבר סרה על כל היועצות או כל המאבחנות...
כל כך יפה הגדרת לנערה את העובדה שיש ברשותה את הכלים לפצח כל חידה. ויפה שניסחת את כללי הדוגמה האישית שכל אדם, ובמיוחד העוסקים בחינוך צריכים להוות לאחרים. ההבנה שלך באנשים היא מעולה ואתה מסוגל לראות בזולת את הפוטנציאל האדיר הגלום בו. מקווה שלא תעצור שם וגם תדאג שהמאבחנת (שלא שמה את צרכי הילד לפני הצורך של עצמה להציג את כישוריה) תטופל ולא תגרום עוול דומה לעוד ילדים.
כל הכבוד לך על פעילותך ועל הכתיבה פה.
לשבת-שלום,
רשמתי בפוסט "חינוך שמתוך אהבה",
והאם זה באמת אומר שמורה טוב חייב לאהוב את הילד?
"חייב לאהוב" - זה פשוט לא יכול להיות.
הדוגמא של חוטב עצים לא נראית לי מתאימה - אני לא רואה מה אהבת עצים קשורה למקצוע הזה. אבל כדי להיות גנן טוב - אני בטוח שצריך לאהוב צמחים. אני בטוח שגנן שהוא יותר מגנן טוב - מתרגש כשהוא רואה עץ מניב פירות. וכך זה, לדעתי, בכל תחום שיש בו יצירה.
אבל אין לי ספק שאם מורה הוא מורה יותר מטוב - הוא אוהב את עבודתו. ייתכן שיש חלקים בעבודתו שהוא לא סובל, ובטוח גם שיש ילדים מסוימים שהוא לא אוהב - הרי אין לנו שליטה על רגשותינו - אבל אין לי ספק שאת המפגש עם תלמידים ואת עצם הסיטואציות שהוא נמצא בהן (לפחות את רובן) - הוא אוהב.
מורה טוב אוהב להיטיב עם תלמידיו, להעביר להם מהידע שלו וממה שיש לו לתת. אוהב את התלמיד עצמו? לפעמים כן ולפעמים לא, בדיוק כפי שזה לגבי כל אדם אחר.
עם זאת, אסור לשכוח שעבודת המורה רוויה בתסכולים, באכזבות, בלחצים. כדאי מאוד לקרוא בהקשר הזה את "דימוי עצמי במראת הדיסלקסיה" של עמלה עינת - ראיונות עם מורים ללקויי למידה.
לליאור היקר שלום וברכה. על אהבת האדם שקיימת בך
ועל הטוב שלך ~ והדרך המיוחדת שבה אתה יודע לגעת
.
*
ומשהו שיודעת כבר שאתה ♥
.
http://www.youtube.com/watch?v=jm6ktYq0Yxk
(ממני באהבה ~ להוסיף לדף עוד שמחה)(מקווה שההפתעה טובה לך)
מבתיה
ניהלתי באתר הקפה ויכוחים רמים בנושא האהבה וחינוך. היכו בי באמצעות ינוש קורצ'ק. נו - טוב.
אני כפרתי בעיקר האומר שמחנך או מורה טוב חייב לאהוב את הילד.
אני טוען (ומעניין לראות אם אנחנו אומרים, בעצם, אותו דבר) שמורה טוב חייב להיות מקצועי.
האם הוראה היא מדע? יש ניגוד, לכאורה, בין מדע לבין רגש.
אני מאמין שהוראה הוא מקצוע ואומנות. הוראה היא מדע ואומנות העוסק בבני אדם. ומורה הוא (הפלא ופלא) גם בן אדם. ובן אדם עשוי בין היתר מרגשות.
ובן אדם מכניס רגשות לעבודתו.
האם חוטב עצים טוב אוהב את מלאכתו? האם הוא אוהב העצים?
האם מורה טוב חייב לאהוב את תלמידיו? או שראוי שיאהב את עבודתו/מקצועו?
מורה טוב (ואתה נתת דוגמה מצוינת מחוויותיך) צריך להבין את תלמידיו, להכיר אותם, לדעת איך להוציא את המיטב מהם,"להיכנס לראש שלהם".
וזאת ע"י אמונה שהוא יכול לעשות זאת, עידוד, ותיקון, להראות כל הזמן להם שהוא מאמין בהם, מבלי לותר על הבעת אכזבה, השמת גבולות, הוראה, הצבת מטלות
רק לא אהבה..
אהבה אוהבים מעטים, כי האהבה היא חייבת להיות אמיתית, ואף בן אדם לא יכול לאהוב את כולם.באהבה אתה מקבל את חולשותיו של האהוב, אתה מקבל אותו כמו שהוא.
זה מה שצריך לחוש מורה כלפי תלמידו?
רגש בעבודתך - כן. אהבה - אי אפשר.
איפה טעיתי?
איזה זכות נפלה בידי מי שמכיר אותך ולומד ממך, ליאור.
וכמה כל תובנה שלך לוקחת אותי למקום יותר קשוב, יותר מעמיק, יותר מחוייב לעצמי ולזולת.
מופלא. מכירה את הסיפור ממך עוד מזמן.
ושוב- אני קוראת וזה מדהים מחדש.
תודה על התגובה,
אני מבקש להבהיר משהו, שבקריאה חוזרת אני רואה שלא העברתי בבהירות בפוסט.
דבריה של המאבחנת אינם בשום אופן הגורם הבלעדי לחוסר ההערכה העצמית שהנערה הייתה שרויה בו. מה שאמרה המאבחנת נפל על קרקע פוריה - יש לזכור כי לקויי למידה רבים עָטִים כמוצאי שלל רב על כל "הוכחה" לכך שהם מטומטמים, חסרי ערך וכו'.
אנשי מקצוע חייבים לקחת זאת בחשבון. אנשי מקצוע, שבכוחם לשנות גורלות של אנשים, לטוב ולרע (ואינני מגזים), אינם יכולים להרשות לעצמם לנהוג ברשלנות ובהסח-דעת, ולומר כבדרך אגב דברים שהשפעתם עלולה להיות הרסנית.
המקום השיפוטי-ביקורתי הוא נכון בעיניי. גם אני חשוף לביקורת מקצועית של עמיתיי. זה דבר שגורם לי לעבוד טוב יותר, להבין טוב יותר את התלמידים שלי, והקונוטציה השלילית שיש למילה "ביקורת" אינה תקפה בעיניי בתחום המקצועי. וגם להאשים - אין זה נורא בעיניי. הביטוי "מידת הרחמים" אינו מתאים כאן - אני הרי לא "מרחם" על הנערה, ובשיעורים אני דורש מהתלמיד מאמץ רב (בגבולות היכולת שלו ובמסגרת מצבו הלימודי/רגשי), ומאידך אין כאן מה לרחם על המאבחנת - לא כתבתי זאת בפוסט, אך בנפרד מהשיעורים לאותה נערה פעלתי על מנת שהמאבחנת לא תנהג שוב באותה דרך מזיקה ובלתי מקצועית (מה שכתבתי בפוסט זו רק דוגמא אחת).
לגבי "שירות טוב יותר לנערה" - אני מציג בפניה תהליך עבודה שבו ראשית אנו מבררים מה הנערה מבינה ומה היא לא מבינה, ולאחר מכן אני בונה דרך לעבוד על כך, ומציג את הדרך הזאת בבהירות בפני הנערה והוריה. כך שלביקורת שלי כלפי המאבחנת אין למעשה קשר לתהליך העבודה שלי עם הנערה.
ושוב - תודה על התגובה,
ליאור
לאו צה אמר פעם
כי הדימוי העצמי
הופך להיות גורל החיים
כשאנחנו ילדים הדימוי העצמי שלנו מתגבש דרך האנשים מסביב
ומילותיהם
וזוהיא כוחה של המילה!
בקבלה מתיחסים בכבוד גדול למילים
טוהר המילה הוא מושג שכולנו חייבים להפנים.
ההצלחות שלנו בחיים תלויות במידה רבה בדימוי העצמי שלנו
לשנות דימוי עצמי -תהליך-שבסופו צריך להבין בעצם
שאנחנו היום לא מה ומי שהיינו פעם
ולהפנים את זה
ולבסוף להאמין בזה.
הכל מסתכם בסוף באמונה
בסיס החיים.
אני תוהה- איפה היית אתה כשהייתי תלמידה?
הלוואי על כולנו מורים כמוך, ועל ילדינו כמובן
אני יודעת כמה עבודה אתה משקיע בלמידת הרגישות הזו,
וכמה מאמץ דרשה ממך.
כל הכבוד בדיוק על כך, ועל הרצון והמאמץ שאתה משקיע בהמשך העמקת המסר- לעצמך ולאחרים
אבל אני מאמין, מאמין שכל מי שעובד בתחום ההוראה, החינוך, הטיפול, או כל מי שהוא הורה לילדים, או כל מי שמחזיק בסמכות או בידע או ביתרון כלשהו על מישהו אחר – צריך, מוכרח, יכול, לשים עצמו במקום האחר. צריך לבדוק כל הזמן את השפעת דבריו ומעשיו על האחר. לא צריך להיות בעל רגישות יוצאת דופן.
מסכימה לגמרי
תודה לך איילת,
ותודה לכל המגיבים,
מאוד מאוד נעים לי לקרוא את כל המחמאות,
ובכל זאת -
הייתי רוצה להדגיש:
החשיבה והרגישות שאתם מתפעלים מהן - כל זה לא בא לי באופן טבעי. אלה דברים שלמדתי. אלה דברים שאני מפעיל באופן מודע ומבוקר. לא ידעתי לעשות זאת בראשית דרכי, ואף אני, כמו אותה מאבחנת, חטאתי לא אחת בחוסר רגישות ובעשיית/אמירת דברים כלאחר יד.
הפוסט לא נכתב במטרה לפאר את עצמי, אלא על מנת להראות שגם דבר מופשט כמו "רגישות" - שאנו תופסים כדבר מולד ולא כדבר נרכש/נלמד - גם לזה יש שלבים, ויש רכיבים, וניתן ללמוד אותם. הייתי מאוד מאוד רוצה שמורים ומטפלים ישימו לב ללשון שנוקט התלמיד: תחביר, אוצר מילים, הגייה - אם פתאום יש "נפילה" תחבירית, כמו זו המתוארת בפוסט - יש לשים לב לכך, אנו יכולים להפיק מכך (בצירוף לדברים אחרים, כמובן) מידע שיכול לעזור לנו להבין את התלמיד. הייתי מאוד רוצה שכאשר מאבחן נפגש עם הילד ועם הוריו לאחר האבחון, הוא לא יחכה לשאלותיהם, אלא יחשוב בעצמו אילו שאלות תתעוררנה בהם, ויסבירן בעת הפגישה. כל כך הרבה פעמים קרה לי שהורים אמרו לי "לא חשבנו לשאול על זה בשיחה עם המאבחן, חשבנו על זה רק בדרך הביתה." וסך הכול, רוב השאלות האלה הן צפויות מראש.
הדברים שאני מציג דורשים מאמץ רב, אך לעניות דעתי אין זה מאמץ רב מדי. אני מאמין שרובם המכריע של המטפלים והמורים, במיוחד מורים ללקויי למידה, מסוגלים לכך. אם רק ירצו, ואם תהיה להם האפשרות ללמוד.
תודה תודה לכל המגיבים,
תודה על כל התגובות החמות,
מבטיח בקרוב להתייחס לתגובות במפורט,
בינתיים רק חשוב לי להבהיר:
כל הסיפורים שאני מביא בבלוג - אכן התרחשו במציאות.
וזו אחת הסיבות לכך שלוקח זמן רב עד שאני מעלה פוסט - אני רוצה להיות בטוח באופן מוחלט, שלא ניתן לזהות את האדם שבו מדובר.
ליאור יקר
טוב לקרוא את מילותיך.
אבל... לא כל אחד יכול ללמוד. לא כל אחד יכול להרגיש את האחר. לא בחוסר מדעיות חטאה המאבחנת. לא בחוסר מדעיות חוטא ההורה המדבר "על" ילדו כשהילד נוכח ומקשיב ומרגיש.
אתה יכול. יש עוד שיכולים. ונתקלתי גם באחרים במהלך הדרך (גם חטאתי בעצמי). ותפקיד ההורה הוא לבחור בזה שמאמין ש"כל אחד יכול"... ואז הכל אפשרי.
ואני מצטרפת לבקשה שתכתוב יותר...
איילת
איש יקר כל מילה יקרה מפז
אני איתך
מככבת מכל הלב
למרות שמתוך הדברים שלך המאמחנת נשמעה מאד קרה.
כשדיברתי בהקשר למדע, קור.
כשאתה מגיע לרופא, ישנם רופאים לא תוקעים שמות מאד מסובכים בלתי מובנים ומדברים איתך בשפה קרה.
אפילו שלפני שנה הי לי נקע קטן באבחנה כתבו דברים שלא הבנתי.
למה לכתוב בצורה קרה?
המרפאים ומאבחנים יכולים לדבר עם האדם- זו האבחנה שלך והיא אומרת כך וכך,..
ועכשיו דאלוג קטן בין המאבחנת לתלמידה- מאין זה נובע, מה את קוראת..
לפתור את הבעיה.
כנ"ל למשל במקום לכתוב אבחנות בלתי ברורות- לשאול כמטפל הולסטי- למה נקעת, רצית חופש? מימה?
אני משערת שמרפאים ומאבחנים של המחר יראו תמונה הולסטית.
אבל יפה כל הדרך ואימפטיה לבחורה שעזרת לה להתקדם.
הבעיה בכל ממסד- בצעורתי- בכל פעם שהיה בכיתה שיועור הנהלת חשבונות- לא אהבתי, והייתי מטיילת במשבותיי , אז המורה ניגשה אילי ושאלה אם אני בוכב אחר.
זה בטח לא מה שיתן לי לאהוב הנהלת חשבונות.
אבל היום שאני צריכה לפרט את ההוצאות שלי אני בהחלט מנהלת חשובות קטנה, היא הייתה צריכה להלהיב אותי עם מה שטוב לי.
ליאור היקר,
אם הסיפור הוא שלך, ואינו רק משל,
כי אז ניחנת בבינת לב נדירה.
ואני מחבקת אותך על כך.
מירי
אשרי התלמידים שלומדים אצלך, ליאורי
מאחלת לנו שתצליח להנחיל לכמה שיותר תלמידים שלך- את הביטחון העצמי הדרוש להם,
וכמובן, וזו כבר בעיה גדולה בפני עצמה- למורים אחרים את דרכך ואת האמפטיה שלך המיוחדת.
עם אנשי הוראה כמוך
אפילו אני הייתי שולחת את ילדי בשמחה לבית הספר.
איש עם נשמה יתרה.
שבת שלום ומבורכת
תמי.
ליאור, אתה כותב מעט מדי, ולדעתי זה מוכיח על חוסר רגישות ואמפתיה מצדך כלפינו - קוראיך כאן שמחכים בקוצר רוח לכל מלה ממך.
ועכשיו ברצינות, אני מתרגשת כל פעם מחדש כשאני קוראת על ההתנסויות שלך עם תלמידים, על היכולת המופלאה שלך להיכנס לתוך הראש של האחר, על החשיבה המהירה שלך וההבנה המהירה עוד יותר. אתה מתעכב על הניואנסים ורואה תמונת מצב כוללת שנסמכת על המון רמזים קטנים. הייתי קוראת לזה גאונות של רגש, בהיעדרו של מונח מדויק יותר.
ובנוגע להפרדה בין רגש למדע - זה אולי מין סטריאוטיפ כזה, וזה רחוק מהאמת בשטח. אנשי מדע אמיתיים בדרך כלל משתמשים באינטואיציה וברגש. בסופו של דבר זהו יקום הוליסטי ומי שפועל רק מתוך שכלתנות קרה, או מתוך ספר ההוראות, לא יגיע רחוק.
יו, אם אני הייתי זוכרת את כל מה שהמאבחנות אמרו לי...
נראה לי שלא שכחתי בעת האחרונה, כנראה שכחתי כבר אז, אחרת לא הייתי מי שאני היום.
אה, אני זוכרת משהו- שפה מוגבלת (או דלה), חוסר באוצר מילים, קושי בביטוי, פער עצום בין יכולות מתמטיות (מאוד גבוהות) ליכולת לשונית (נמוכה ביותר).
בסוף כמעט נכשלתי במתמטיקה אבל הייתי ביחידה סיפרותית, המקצועות החזקים שלי היו היסטוריה, סיפרות ות"נך. איך?
מזל שהייתה לי הפרעת קשב ולא הקשבתי לה!
תודה על הפוסט הנהדר, מסכימה איתך עם כל מילה, אני בדרך לככב אותך.
לילה טוב
נהדר מה שכתבת .
תבונה נדירה .
כמה שאתה צודק!
למילים יש כח השפעה עצום, לדרך שבה הן נאמרות (האינטונציות) למבטים הנלווים..הילדים שמים לב להכל בין אם במודע ובין אם לא זה משפיע ומחלחל בהם לעשות או לא.
כוכב* לתמיכה ברעיון שכל איש חינוך ותמיכה - ילמד להשתמש ביכולת הרגשית שלו.
בהחלט אפשר וחשוב ללמוד !
הסיפור יפה ומן הסתם אמיתי.
לעבוד עם ילדים - ממש אתה..(:
אהבתי את הגישה..(: