מתעוררת בבוקר עם חיוך. מוקדם בבוקר.

השעון הביולוגי עדיין לא הסתגל לחופשה שלנו.

אי אפשר להאשים אותו, את השאון  הביולוגי שלי. כך הרגלתי אותו לאורך חיינו המשותפים.

את היום שלי אני אוהבת עמוס בפעילות, לחץ בריא,תמיד נחשב לבונוס מענג .

הקצב הוא מהיר עד מהיר מאד. מילת המפתח היא "לתקתק".

"יש אנשים שמתעייפים רק מלעקוב אחרייך" משפט שאמא שלי אמרה לי יותר מפעם.

ההנעה וגם ההנאה, תמיד בטורבו.

כך התנהלתי ב26 שנים האחרונות.

באחד הימים השבוע , בין חיוך שבע רצון לבין אחיו, מדושן העונג. כשאני בפינה החביבה עלי בים, צוחקת ממשפט מבריק בספר משעשע במיוחד, הגיחה פתאום ההכרה הזו. מגיל 19 החופשה הארוכה ביותר שלי - הייתה פחות  משבועיים.

"עינת בלי הפסקה." קבע בעבר חבר, והסלוגן מאפיין.

שבוע ראשון שאני בין עבודות. 

הקרובים אלי הזהירו : את תשתגעי / תמותי משעמום/ תטפסי על הקירות כבר ביום השני.

צחקתי ואמרתי אתם כל כך טועים הפעם. "חכי ותראי" הם הזהירו.

היום הרביעי עבר ו... קשה לי למחוק את החיוך מהפרצוף. לפעמים אני ממש מתאמצת, לא נעים להסתובב כך בחוצות העיר ולעורר קנאה. 

אוטוטו יומולדת,  45 בפתח. ההרגשה נפלאה.

הכל פתוח, החיים לפני, רק להושיט את היד ולקטוף , או... במונחים שמתאימים לי יותר, ממתינים לי שאטרוף אותם.

כמו במשחק טטריס, כל הקוביות נופלות למקומן הטבעי.

הסתיימה תקופה. מאתגרת. מחשלת. לא קלה. לא פשוטה ויחד עם זאת, מופלאה.

צמחתי, התבגרתי, החכמתי, מרגישה בשלה יותר, שלמה יותר.

הגיע הזמן להשאיר את הנשל מאחור ולהמשיך הלאה.

את החיוך הרגוע שהתנחל לי על הפרצוף השבוע, אני מתכוונת לאמץ. ממש אוהבת אותו.