לונה פארק של אפליקציות

האם ילד עם צרכים מיוחדים ילמד בתוך עולם של גירויים?

כמו בעולם שמחוץ לטאבלטים, גם עולם האפליקציות מלא בתחרות על ליבו של המשתמש.

כמו בעולם שמחוץ לטאבלטים, עולם האפליקציות הוא עולם מהיר ואופנתי.

כשאתה נכנס לחנות בקניון אתה נבלע בעולם של צלילים השואבים אותך לאווירה, בריחות מגרים ובעיצוב עדכני והכל כדי שאתה, הצרכן, תישאר ויותר חשוב שתושיט יד אל המדף - שתקנה.

עולם האפליקציות הוא עולם מקביל. גם כאן אתה נחשף לאינספור מוצרים בקניון הגדול ששמו ״חנות האפליקציות״.

גם כאן אתה נדרש לבחור ולהושיט את היד ל״מדף״ ולבחור מבין מאות אפליקציות מגניבות, צבעוניות, מאוירות, מעוצבות, מנגנות ומדברות, מצלמות ומקליטות, משתפות ובעצם משתמשות בכל ההזדמנויות שהמכשיר מציע.

האפליקציות משמשות לנו ככלי לביטוי עצמי, משרתות אותנו בצרכים יום יומיים, ככלי עבודה, משעשעת אותנו בשעות הפנאי וגם משמשות לנו ככלי עזר ללמידה.

מאז השקת הטאבלט הראשון עברו הרבה אפליקציות בחנויות הוירטואליות. אבל המהפכה האמיתית לגבינו, הורים, מטפלים, אנשי חינוך ותרפיסטים לילדים עם צרכים מיוחדים התרחשה עם ההבנה ההולכת וגוברת שהמכשיר הוא הזדמנות מופלאה ללמד, לתקשר, להרחיב את תחומי העניין והידע בצורה חדשה, מושכת ומהנה ומגבירת מוטיבציה שלא תמיד נמצאת או שהיא מאוד סלקטיבית.

נחזור רגע למשפט: “מאז השקת הטאבלט הראשון עברו הרבה אפליקציות בחנויות הוירטואליות”.

הרבה אפליקציות? מאות ואלפי אפליקציות. וכן, הם מתחרות על תשומת ליבנו וגורמות לנו ללכת קצת לאיבוד.

וכשאנו מתלבטים בין שלל האפשרויות אנו צריכים לשאול את עצמנו שתי שאלות חשובות:

איזו אפליקציה תשרת את הילד שלי בצורה הטובה ביותר? וגם, האם עומס בגירויים מגביר את ההנאה והמוטיבציה או מונע ומפריע לילד להתרכז בעיקר וללמוד?

ובכן, למי שהטאבלט משמש עבור לשם שעשוע או תחביב ועדיין לא החל לנצל אותו כמכשיר למידה ותקשורת זו יכולה להיות ממש שאלה מאתגרת.

אם תתנו לילד לעבוד וללמוד עם הטאבלט יש סיכוי סביר שתתקלו בכמה מצבים שיעלו בכם ספקות באשר ליעילות שלו:

למשל, סאונד הנשמע ברגע שילחץ על התשובה הנכונה במשחק - הסאונד כל כך מצחיק עד שהמשחק עצמו כבר אינו מעניין והשולי הופך לעיקר.

לעיתים הסאונד יכול דוקא להרתיע בשל רגישות לצליל ספציפי, כך שהילד לא ירצה לענות נכונה, רק כדי שלא ישמע הצליל המטריד.

צורות וצבעים, טקסטורת ואנימציות יכולות לשמש לגריה עצמית כך שמה שמסביבם, כלומר התוכן, שוב הופך לשולי והילד אינו מבחין בו כלל או נראה שאינו מבחין בו.

היכולת לשלוט במכשיר מזמנת איתה פעולות רפטטיביות. למשל, שמיעה חוזרת ונשנית של אותו צליל או מילה או חזרה על אותו רצף התרחשות - מצב היוצר תחושה של חוסר אונים מצד המטפל או ההורה.

תפעול האפליקציה יכול להיות מסורבל ולהקשות על הילד וגם על המבוגר להתמצא ולזרום עם המשחק.

איורים מורכבים ועומס בפרטים יכול להסיח את דעתו של הילד מן העיקר, להחטיא את המסר ולהטעות.

יותר מזה, הוא יכול להטעות את המטפל או ההורה שיסיק שהילד אינו יודע את התשובה הנכונה, לא קלט את המסר או לא הבין מה הפעולה הנדרשת.

מצד אחד הרצון למשוך את הילד מצריך ממפתחי האפליקציות להיות צבעוניים, מיוחדים, ומגניבים. לגרום לילד ובעיקר למבוגר, לאהוב את האפליקציה הזו על פני  אפליקציות אחרות. מצד שני האם כשמדובר בילד עם מוגבלויות - קשיי למידה, קושי בשפה, קשיי קשב וריכוז, קשיים בוויסות חושי, רגישות ויזואלית, אודיטורית או קושי מוטורי, האם אז כדאי להפחית גירויים או למזער אותם בצורה שהאפליקציה תשרת את המטרה לשמה נועדה?

בתהליך הפיתוח של אפליקציית ״תיבת כישורי חיים״ הבנויה מרצפים של פעולות או סיטואציות אחד מהאתגרים שעמדו לנגד עיננו היה כיצד לעזור לילד ללמוד פעולה שהיא מורכבת בעבורו, בצורה פשוטה.

כבר בשלבים הראשונים הגענו להכרה שבתור מפתח ומעצב אתה צריך לסנן ולתמצת ולותר על כמה רעיונות כדי להשאר ממוקד ולהביא את האפליקציה למצב שהיא תשרת את המטרה הלא כל כך פשוטה עבור המשתמש.

לדוגמא:

לתמצת פעולה מורכבת - אפשר לפרק כל פעולה להרבה שלבים, אבל האם הילד שרצף הפעולה אינו טבעי לו יוכל להתמודד עם כל כך הרבה שלבים? האם הדרך ללימוד הפעולה השלמה צריך להיות כה ארוך ומייגע? או שאת שלבי הביניים, הפחות קריטיים ירכוש במהלך הזמן כאשר השלבים העיקריים יהיו כבר קלים וברורים יותר?

להפחית בפרטים - למשל, סצינה מתרחשת בגן השעשועים: האם צריך להראות את כל המתקנים, הדשא, העצים הספסלים ואת כל מה שמאפיין את הגן או לתמצת את הגן שעשועים לכדי סימבול המעביר בצורה ישירה את המסר?

לאייר נקי ופשוט - הדמויות מעוצבות בקו פשוט, השטחים הצבעוניים חלקים וחפים מטקסטורות ופרטים קטנים וקישוטיים, כל זאת כדי להדגיש את מה שחשוב באמת - תנוחת הגוף והבעת הפנים.

לעדן ולמזער - בחירת הסאונד ברצפים היתה נראתה כעניין קל יחסית. אך כשנבדקו האופציות הרבות הקיימות מן המוכן, הבנו כי גם כאן יש מקום למחשבה ובחירה מדוייקת. הצליל אמור לבטא הצלחה, קלילות, השלמת המשימה, סיכום מוצלח. ומצד שני להשאר צנוע. לא גבוה מידי, לא קופצני מידי, לא מסיח מידי, לא מטריד מידי. נעים אבל גם מעורר.

ואיך המסך יראה? בכמה צבעים להשתמש? האם יש מקום לטקסטורות יפות שיהפכו את העיצוב למושך יותר? כפתורים מעוצבים? אפשרויות הזזה, הגדלה והקטנה, סיבוב, הכל אפשרי...

אבל האם כל זה יתרום או יסיח? האם למשתמש יהיה קל ופשוט להתמצא או שיהיה צריך לקרוא מדריך למשתמש?

האם הילד יוכל גם ליהנות וגם ללמוד?

אין ספק שהכרות עם הילד (המשתמש), תעזור למטפל/להורה לבחון ולהחליט מה עלול להפוך להסחה והפרעה ומה יגרום למוטיבציה והנאה.

לעיתים יהיה כדאי להתחיל באפליקציות המותאמות יותר והפחות עמוסות ובהדרגה לעלות ברמת הגירויים.

כמו בעולם שמחוץ לטאבלטים, גם כאן הכל נמצא בהישג יד והבחירה נתונה בידנו.

את המאמר כתבה - דפנה סרוסי השותפה המדהימה שלי!