מסורת כידוע נשענת על מסירה – מאב לבן, ממורה לתלמיד, מרב לקהילה... וכיום אפשר להוסיף למנגנון המסירה גם את האינטרנט. כך מכתבי השרשרת הם כר מצוין להעביר מסורות ממוען לנמען וחוזר חלילה.
וכל הפתיחה המייגעת כדי לשתף במכתב שרשרת מפעים שהגיע בטעות לדוא"ל הנידח שלי. והנה תוכנו בקצרה (לאחר הבהרה שמדובר בסיפורים אמתיים).
סיפור אחד על שגריר ארה"ב בבריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה שסירב לתת מקלט ליהודים שניסו לברוח מהתופת. כתוצאה מאדישותו אותם יהודים נטבחו בשואה, ולכן קילל אותו הרב של לונדון במילים "אתה וכל בני משפחתך לדורותיהם תהיו מקוללים". שמו של אותו שגריר היה קנדי.
סיפור שני על שגריר יפן בגרמניה באותה מלחמה שהציל אלפי יהודים, וכשנודע הדבר לשלטונות הוא פוטר מתפקידו. לפני חזרתו ליפן בירכו אותו מנהיגי הקהילה היהודים. האיש פתח בית מלאכה קטן הנושא את שם משפחתו מיצובישי.
הסיפור השלישי על עיר בערבות אוקריינה, שבעבר הייתה מלאה יהודים אך בזמן פרעות חמילנצקי, הושמדו כל יהודיה ומאז היא ריקה מיהודים. שמה של העיר צ'רנוביל. הכור שהתפוצץ בה היה בנוי במקומו של בית הכנסת.
בעקבות הסיפורים המעוררים הללו ושורות המחץ המופלאות שלהם כמעט שנסחפתי בריקוד אל עבר בית הכנסת המקומי – אפס כיוון שכבר הייתי בתוך האינטרנט התייעצתי עם החבר גוגל ואלו ממצאיו:
קנדי שירת במלחמת העולם השנייה בצי האמריקאי ביפן (ואפילו קיבל על כך את צלב הארגמן). שמו של שגריר ארה"ב באנגליה במלחמת העולם השניה היה ג'ון וינאנט. חברת מיצובישי הוקמה לראשונה בשנת 1870. שמו של שגריר יפן בגרמניה במלחמת העולם השנייה היה הירושי אושימה.
חסידות צ'רנוביל הוקמה בחלק השני של המאה השמונה עשרה כמעט מאה שנה לאחר מותו של חמילניצקי. הכור של צ'רנוביל הוקם 18 קילומטר מהעיירה צ'רנוביל.
ועכשיו לשלב השאלה – האם כל אותם סיפורי נפלאות זקוקים למידה גדושה של בורות כדי להתקיים? האם מערכת נגישות למידע כמו גוגל היא לא האויב הגדול ביותר של היידישקייט? |
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#