אתמול הייתי בהשתלמות בכרמל, בישוב ניר עציון. עזבתי מעט מוקדם יותר כי הייתה לי עבודה נוספת אחר הצהריים. אך לפני שנסעתי משם ניגשתי אל קצה מגרש הרכבים. המראה שנשקף משם היה חדש לי, על אף הפעמים הכה רבות בהם הייתי בכרמל. רואים משם את כל חוף הכרמל ולאורכו את הים, מאופק לאופק, כולו צבוע בטורקיז. עננים רבים הגיעו מכיוון הים, ואת כל העצים מסביב היה אפשר לשמוע ברוח, כמו גלים. 


הכרמל, ומקומות נוספים הדומים לו ברוחם, הפכו במשך השנים לבית מקדש פרטי - כשבית המקדש נהרס בפעם השנייה, בשנת 70 לספירה, היה זה כאילו ואלוהים אמר לנו- אינכם זקוקים לקירות כדי לדבר אלי. אינכם זקוקים לארון כדי לשמוע אותי. הקירות חוסמים אתכם מלראות למרחק, מלראות את השמיים. כעת אפזר אתכם ברחבי התבל, למשך אלפי שנים. הרחק מהבית, ללא מקדש וללא ארון. אתם תהיו לבד, ישנאו אתכם, ינטרו לכם, יגרשו אתכם. אבל אני תמיד אהיה בלבבכם. תמיד. בלי קטורת, בלי זבחים,בלי טקסים וכוהנים. 

אתם תישאו אותי בלבכם בכל אשר תהיו- בערבות הקור, בחום המדבר. בארצות הים, בהרי הניכר. 


ובסוף אתם תחזרו אל ארצכם, אל אדמתכם. דווקא אלו מכם שלא יבקשו להקים מחדש את בית המקדש, ולא יבקשו לקנא לי, אלא פשוט לחזור לכאן, לעבוד את האדמה,לנטוע עץ וכרם, הם אלו הראשונים שיחזרו ודרכם תצלח והם יביאו את כולכם בעקבותיהם, ויקימו ארץ חדשה-ישנה. 

תאהבו את הארץ הזו בכל לבבכם, ללא קירות מסביבכם וללא תקרות מעליכם, כי היא בית המקדש שלכם.