לאור דיון שעלה בקבוצת הפייסבוק הידועה 'הפדלחושיו"ת' אודות הפרדה בין גברים לנשים בקווי אוטובוס מירושלים לבני ברק החלטתי לשתף אתכם בחוויה אחת שלי באוטובוס זה מהשנה האחרונה.

השנה למדתי באוניברסיטת בר אילן כמה קווי אוטובוס מובילים מירושלים אל האוניברסיטה ונסעתי בקווים אלו באופן תדיר. קו 400 של חברת ויאוליה- ללא הפרדה. קו 402 של אגד- עם הפרדה שמתבצעת "בדרך טבעית"- אך כמובן לא חוקית.

פעם אחת, עליתי לאוטובוס ולפני עלה בחור צעיר שחיפש מקום ישיבה. הבחור הסתכל ימינה ושמאלה ואמנם היו מקומות ישיבה פנויים, אך כולם "ליד אדם אחר". אך הבעיה נפתרה מהר, כאשר הבחור ראה אישה שיושבת בחלק הקדמי של האוטובוס ולידה כיסא ריק. ניגש אליה הבחור וביקש ממנה בצורה יפה לעבור מקום. האישה כמובן מיד לקחה את מטלטליה, קמה ללא מילה ועברה אחורה לשבת ליד אישה אחרת. אני ראיתי את זה ומיד התחלתי להתמלא כעס. הלכתי כמובן גם אני לשבת בחלק האחורי והתלבטתי מה לעשות עם מה שראיתי כרגע לנגד עיני.

מצד אחד, נעשה לנגדי מעשה של חוסר צדק, של חוצפה, של זלזול ועוד מילים קשות, אך מצד שני, לא רציתי לצעוק ולא לבוא בטון מאשים שלא יקדם אף אחד לשום מקום טוב יותר. הרגשתי שהמקום הזה מצריך שיחה ולא סתם התרסה. חצי נסיעה עבדתי על הרגעת הכעס האישי שלי ורק לאחר שהרגשתי שנרגעתי ואני יכול לגשת אל הבחור לא ממקום מאשים ושופט, אלא ממקום מקשיב, ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם אני יכול לשבת לידו.

הוא פינה את המגבעת מן הכיסא הריק ונתן לי לשבת. ואז שאלתי אותו בנעימות אם אפשר לשאול שאלה. והוא ענה שכן. והרי תמצות השיחה שהתקיימה בינינו בקווים העיקריים שלה:  

אני: כשעלינו לאוטובוס, עלית בדיוק לפניי, ישבה פה אישה מבוגרת, נכון?

הבחור: נכון.

אני: והיא קמה כי ביקשת ממנה לקום?

הבחור: כן.

אני: למה ביקשת ממנה לקום הרי יש עוד מקומות פנויים באוטובוס?

הבחור: היא לא היתה צריכה לשבת פה, יש גם עוד מקומות מאחורה והן יודעות את זה וסתם לא רוצות לשבת מאחורה כי זה יותר חם שם.

אני: אבל מי קבע שאסור לה לשבת פה?

הבחור: ככה זה, זה אוטובוס מהדרין ואלה הכללים פה וככה זה פה והיא יודעת את זה.

(זה אולי המקום לציין שכמובן גם האישה המדוברת היא חרדיה!)

אני: אבל מי קבע את הכללים האלה? למה ככה זה פה?

הבחור: זה ידוע שזה ככה.

אני: ובלי קשר למה ש"ככה ידוע" וככה זה, לך באופן אישי, זה נראה הגיוני? הרי יש גם "והדרת פני זקן" "ומפני שיבה תקום" וזה דאורייתא.

בנקודה הזו היה רגע של שקט. פתאום מערכות ההגנה של הבחור נפלו לרגע והוא הודה שזה לא הגיוני. והיה לו חיוך קל של מישהו שנתפס בקלקלתו ומבין את טעותו.

וגם, הוספתי לנצל את השקט, גם אם רק באמת יותר חם שם מאחורה, זו זכותה גם לשבת פה, אם באמת פחות נעים שם. ויש פה אישה מבוגרת שצריכה לקום עם הדברים שלה ולעבור אחורה בשביל שאתה תוכל לשבת פה ליד כיסא ריק והיא תשב ליד מישהי אחרת?

איפשהו פה כנראה עברתי לטון קצת ביקורתי מדי ואז הוא חזר להצטדק בטיעונים הממסדיים הרשמיים הרגילים.

בכל אופן, סיימתי, אני מבקש שפעם הבאה לפני שתעשה את זה, תחשוב פעם נוספת.

הבחור הנהן להסכמה, הודיתי לו ונפרדנו לשלום, הוא במקומו ואני במקומי- בחלק האחורי של האוטובוס.

"ואידך, פירושה הוא- זיל גמור"  (הלל הזקן, התלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף לא עמוד א)