הנה נלחצה מרכבתו של היידמן אל הרחוב הצר, ומצא לו זמן אותו היידמן בדהרתו להתבונן במר גרוס ולהעלות לצון, ויעבור על פניו ויקרא מר גרוס, מר גרוס, שישים גיבורים המה לשלמה. נתפכח גרוס מהרהוריו וירד לסוף דעתו. לא ידע מה אחזו באותו יום שהזניח ליטול עמו את מקלו ולקח על מקומו את חרבו, שהרי המגבעת דווקא לקח והיא נטועה על ראשו. מכל מקום נמצא שהיה בידו. מנין אותו חפץ אוריינטלי, שסחו עליו הבריות שנדד במסע לארץ ישראל מיאפן? ובכן לקחו מר גרוס והביאו לביתו ותקעו בטרקלינו שישמש עבורו קישוט שנקרא דקורטיב כדרכם של אותם בעלי בתים ליפות אחוזתם בחפצים מאותן ארצות רחוקות. ביקש מר גרוס ליעשות כמותם, אלא שכלה כוחו ונותר עטור אך נוצה יחידית זו מקועקעת דרקונים ושאר חיות כמנהגן באומות, והייתה זו רובצת לפתחו. והנה כבר משיצא את ביתו מבלי משענתו הייתה קשה עליו הליכתו. איננו עלם מר גרוס, אך לא יצאו שנותיו אפילו כדי ארבעים, והיה זה פלא משום מה נשתבש הילוכו. אין זה אלא משום שעשה לו מנהג לסמוך ולתמוך את גופו בהיא המשענת שאינה נתונה לו היום. והנה יום זה נתגלה לפניו כיום שונה משונה. לא היה כאתמול, ואף לא היה כשלשום. שעד עתה היו כל הימים דומים זה לזה. ויום זה כבר נתכנו לו עלילות. שהיום אותם פרצופים שהיה מורגל לראותם בדרכו נדמו בעיניו כאילו המה חדשים וזה מקרוב באו לדור בקרבת נחלתו. היה הולך ועם כל מבט נדרך לאותן חדשים ישנים. כאילו בכך לא די נדמה היה לו שאפילו אבני הסימטא חמדו לו זדון ונעקרו ממקומן והיו מרקדות לפניו כדי לעכב בידו וליתן מעקשים בדרכו. מתוך שהוא פוסע פסיעותיו המדודות ועקבו צמוד לאגודלו, קריאות רמות מתנפלות עליו "דובים באים" "דובים באים" ונרעד לבבו. ומזה לעומתו נתגלגל צחוקן של תינוקות במשחק. שהלא קולה של שיריל היפה הוא שקרא הקריאות דרך שעשוע כדרכן של אומנות לענות בבני תשחורות וליתן בהם שחוק. התינוקות מצחקים והיא מלקטת אותם בידה ומניפה לאויר העולם ותאמץ אותם לליבה. אותה שיריל שהרהר בה גרוס הרהורי מצוות נפלאתה בעיניו יותר מכל אותן עלמות נאוות שנבראו להנאתן של הבריות. עמד מר גרוס נוכח חצרה וחשש שמא תשגח בו כיצד הוא מהלך תחת כובעו עם קישוט של אוריינט בידו וייהיו מגוחכים בעיניה המראות. אך היא בדרכה והוא לדרכו והעולם כדרכו אחד אחד שבו למנהגו. כיוון לילך אותו יום אצל דקשיין לעשות שם מעשה פדות ושבות, שנתן אצלו עבוט אותם ענקים של גרוגרות שהיו שלו. מאותה עת שנתפרדו מעליו החלה טורדת אותו נפשו, ומשלא מצא מנוחה ממנה גמר בליבו לבוא ולפדות בכסף אותן ירושות. משנתקרב והלך לקראת אותו דקשיין, כבר שמע דיבורם וזיהה בהם שהיו שוב משיחין אותם שניים בקולות רמים כאילו היו רחוקים זה מזה ת"ק פרסאות, והנה כבר ראה גם מרכבתו השחורה של היידמן חונה אצל פתח חנותו של דקשיין, רתומה לצמד שחורים ומתוכה בוהק זיז של זהב של אותה מצנפת שהייתה צונפת בה אישתו החיווריינית שדרכה להיחבא מעין הבריות ומשפחתה מאותן משפחות של עושר מופלג והיא אף הנחילה משלה לאותו היידמן שהנה נהיה לאדון. היידמן עצמו אף הוא דגול מרבבה, עורו צח ולבן, ושערו כעין החיטה. וכל כמה שהיה מקצץ שיערו באכזריות היה הדבר רק מעצים לו מראה של הוד והדר. עוד דקשיין זה מדבר אליו ויפן היידמן ממקומו ואחוריו לאותו שהמשיך לתת את קולו, קם והלך לדרכו, באותה מרכבה ואותו צמד שחורים. נכנס אצלו מר גרוס ואמר לו לדקשיין את רצונו כפי שאמרו לו אתמול ושלשום, ואף ראש חודש נכנס ויצא ועדיין לא השיב לו דקשיין את שמלאו ליבו והיה דוחה אותו בקש מלהשיב המצב לראשית קדמותו. אמר לו: "הב לי" ויאמר לו: "אינם עוד. אצל גרוסמן הלכו, שנטלן ועשאן חתיכות ומהן חידש תישבצות והפיק משכיות. אם ירצה מר, הא לך מניפה למלא המקום, שהיא לך לקח טוב ואף היא יאפונית" קם והביט והנה חרבו בידו. והנה נתפרדה מנדנה, ולא נס זוהרה ולא כהה חודה, ויבט אל המקום בו דקשיין יעמוד ויקרב אליו ויקצץ אבריו, קץ קץ קיצצם, אצבעות, ידיים, לשונות ומפרקתו. הנה כילה לעשות את כל מלאכתו. נתיישב וצינה אחזתו. ראה שם נחלי דמיו של דקשיין נקבצים ונקווים למקוואות. טבל בהם ידיו ויחם.