כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    Chantilly Lace, ג'יילס פרי ריצ'רדסון

    23 תגובות   יום רביעי, 9/10/13, 11:03

    ''

     

    Chantilly Lace, ג'יילס פרי ריצ'רדסון

     

     

     

    בתחילת חודש פברואר של שנת 1959, בשעת בוקר מוקדמת, כמו בכול יום, נטל הנער הצעיר שמלאו לו אך 9 שנים, עיתון אחד מתוך ערימת העיתונים שייעד לחלק במסלולו. הוא קיפל אותו בקפידה, כרך סביבו גומייה דקה והניח אותו בתוך תיק בד פשוט שאותו יישא על אופניו. אבל היום לבטח יארך מסלול החלוקה של הנער ולא רק משום משאם הכבד של העיתונים שאותם יחלק אלא שגם נפשו, כבידה עליו. כי תוך כדי קיפול העיתון הראשון באותה ערימה, קלטו עיניו ידיעה טרגית שפורסמה בעמוד הראשון...


    12 שנים מאוחר יותר יכתוב אותו הנער שיר, אשר יהפוך לאחד מלהיטי כול הזמנים. את כול אחד מבתיו של השיר סיים משפט אחד אשר יהפוך למטבע-לשון בארה"ב, ובכול העולם, ויהפוך למיתוס את אותה הטרגדיה ויקבע אותו כקו-גבול ערטילאי בין עידן התמימות לעידן שהגיע אחריו, ואיבד אותה...


    הנער, דון מקלין.

    השיר, American Pie.

    והמשפט: "...היום בו המוזיקה, מתה".

    והיום?, ה-3 בפברואר 1959.


    אז..., מדוע השיר שבכותרת אינו American Pie ?


    אם שירו זה של דון מקלין היה סוג של מחאה, הרי שרשומה זאת מהווה סוג של מחווה. מחווה לאמן אחר, אמן נשכח, כזה הידוע רק בקרב קהל-מעריצים קטן ואספנים מושבעים של מוזיקת אותה תקופה שעליה מקונן מקלין בשירו...


    ב-3 בפברואר 1959 היו עסוקים מספר מוזיקאים במסע הופעות שהיה אמור להימשך כחודש ואשר כונה The 1959 Winter Dance Party.


    מסע ההופעות היה באזור המערב התיכון של ארה"ב, וכוכב המסע היה הזמר באדי הולי, שהיה אז בן 23. הולי כבר הספיק להכניס אל הבילבורד האמריקאי מספר לא מבוטל של להיטים והוא סומן כמי שראוי להתחרות על תואר "מלך הרוק'נ'רול", תואר שעליו הוא התחרה בכוחות שווים עם אלביס פרסלי...

    זמר נוסף באותו סבב הופעות היה ריצ'י וואלנס. לוואלנס עוד לא מלאו 18 כאשר פרץ כמטאור באותה התקופה והיה הראשון לשלב מקצבים לטיניים בשיריו. כזה היה גם להיטו, לב-במבה...

     

    נוסף אל שני הכוכבים הללו היה 'ביג בופר', כינויו של הזמר וה-d.j ג'יילס פרי ריצ'רדסון.


    ריצ'רדסון חגג לא מכבר את יום הולדתו ה-29. שמו כבר היה ידוע מזה-זמן עקב קולו העמוק, סגנון שירתו התיאטרלית-משהו ובעיקר משום אישיותו המוחצנת, אם כי נעימה.


    הוא היה סלבריטאי של ממש במדינת טקסס, שבה חי. הוא עבד בתחנת רדיו והוביל שידור יומי שזכה לרייטינג גבוה במיוחד. ריצ'רדסון זכה לקרדיט שלא ידוע כול-כך: הוא הראשון שהקליט וצילם וידאו-קליפ (בשנת 1958) !!!

    שנה לפני כן, שבר ריצ'רדסון את השיא הלאומי בהגשת שידור-חי: במשך 5 ימים רצופים (ועוד שעתיים, ועוד 8 דקות...) ניגן ריצ'רדסון 1,821 שירים!

    השיר שהביא את ריצ'רדסון אל התודעה הלאומית היה Chantilly Lace, אשר הצליח להגיע אל הבילבורד בשנת 1958 שם שהה 22 שבועות בין 40 המקומות הראשונים.


    בתקופה שקדמה להשתתפותו בסבב ההופעות עם ריצ'י וואלנס ובאדי הולי כתב ריצ'רדסון כ-20 שירים שאותם תכנן להקליט באולפן שבנה בביתו, אך רק שניים מהם יצאו לאור: Running Bear אותו נתן לחברו הטוב, ג'ונתן פרסטון. בביצוע המקורי (כאן) ניתן לשמוע את ריצ'רדסון מבצע קולות רקע..., השיר שוחרר לשידור לקראת ספטמבר 1959 והגיע למקום הראשון בבילבורד. שיר נוסף, White Lightning הוא מסר לביצוע לג'ורג' ג'ונס. השיר הזה הגיע למקום הראשון במצעד הקאנטרי של טקסס בשנת 1959 ולמקום ה-73 בבילבורד.


    אם כן, ההצלחה והפריצה אל חזית המוזיקה הכלל-לאומית, כבר עמדה בפתח. אך ריצ'רדסון, The Big Bopper, כבר לא היה בסביבה כדי ליהנות ממנה...


    בין שני כוכבי הסבב, וואלנס והולי הצעירים, אני מניח שריצ'רדסון בן ה-29 חש כמו 'אח גדול' או לפחות כ'מבוגר האחראי בסביבה', אם כי..., בלילה של ה-3 בפברואר 1959 היה האיש נתון באמצעה של מחלת שפעת שהותירה אותו חסר-כוחות ומותש כמעט לחלוטין...


    את כול מסע ההופעות נסעו השלושה, בלוויית מספר נגנים, באוטובוס מיושן שמערכת החימום בו שבקה חיים..., להופעה שהתקיימה ב-2 בפברואר הם הגיעו ב... רכבת.


    בערבו של ה-2 בפברואר סיימו השלושה להופיע בקליר-לייק שבמדינת איווה. באדי הולי הודיע לחבריו, ובאופן נחרץ, שהוא..., לאוטובוס – לא חוזר!, מכאן לשם, הצליח הולי למצוא טיסה אל היעד הבא (העיר פארגו, בצפון דקוטה) – מרחק של 380 מייל. אך אליה וקוץ בה: הטיסה אמורה להתקיים במטוס-קל ורק שלושה נוסעים יכולים לטוס בו, נוסף על הטייס..., ואלו היו: באדי הולי ושניים מלהקת הליווי שלו, ג'נינגס ואלסופ.


    מזג האוויר לא בישר טובות. חזית קרה במיוחד נחתה על האזור: רוחות עזות ומקפיאות המלוות במטחי-שלג ובערפל כבד, הכבידו על התנועה היבשתית ובוודאי גם על זאת האווירית...


    אך זהותם הסופית של הטסים, נקבעה דקות ספורות לפני ההמראה:

    נוכח מראהו האומלל של ריצ'רדסון מוכה השפעת נכמרו רחמיו של ג'נינגס והוא ויתר על מקומו בטיסה, לטובתו..., בנוסף, וואלנס ביקש מאלסופ שיוותר על מקומו בטיסה, עבורו. השניים החליטו לקבוע את זהות הנוסע השלישי ע"י הטלת מטבע: וואלנס הימר Heads וזכה...


    חילופי דברים שעברו בין ג'נינגס לבאדי הולי בטרם יצאה לדרכה אותה טיסה, והם היו בגדר הלצה, היו בעצם בבחינת נבואה שהגשימה את עצמה. כאשר הולי שמע שג'נינגס ויתר על מקומו לטובתו של ריצ'רדסון, הוא אמר לו: "אני מקווה שהאוטובוס הזקן הזה, יקפא שוב!", וג'ינינגס החזיר לו: "אני מקווה שהמטוס שלכם, יתרסק...".


    רוג'ר פיטרסון בן ה-21 היה הטייס. על אף גילו הצעיר הספיק פיטרסון לצבור מעל 700 שעות-טיסה על המטוס הקל הזה שהיה מדגם ביצ'קרפט-בוננזה. נוסף על התרגשותו המובנת נוכח שלושת הכוכבים שהוא מטיס הפגין הצעיר גם בטחון-עצמי בלתי-מבוטל והודיע לשלושה שהטיסה תארך כ-3 שעות ומחצה על אף תנאי מזג האוויר הקשים.


    לקראת השעה 1 בלילה, ה-3 בפברואר 1959 המריא הבוננזה לדרכו...


    כאשר אחר המטוס להגיע אל יעדו, החלו חיפושים על נתיב טיסתו בהתאם לתוכנית הטיסה אותה הפקיד פיטרסון הטייס במייסון-סיטי, ממנה המריא. החיפושים היו קצרים מאוד: בשעה תשע ושלושים בבוקר המחרת, מצא ג'רי דיואר, בעליה של חברת התעופה, את שברי המטוס הקל ואת גופותיהם של ארבעת נוסעיו בשדה-תירס, מרחק של 7 מייל בלבד מהמסלול ממנו המריאו לדרכם...


    בחקירה שנערכה לאחר ההתרסקות התברר כי אף שפיטרסון היה טייס מיומן למדי, חסרה הייתה לו עוד הגדרה אחת ברישיון הטיס שלו: טיסת-מכשירים. מן החקירה עלה שפיטרסון נתקל מייד עם ההמראה בערפל כבד שמנע ממנו קשר-עין אל נקודות-ציון חיצוניות ותוך שהוא מתעלם מהחיוויים של המכשור הפנימי של המטוס הוא טס במלוא המהירות, ישירות אל הקרקע, במקום לנסוק..., טעותו לא הותירה שום סיכוי לתוצאה אחרת, למעט זאת שהתגלתה לעיניו של דיואר...


    לימים יפתח טומי הלסופ, בר. הוא קרא לו: Heads Up Saloon, כתזכורת לאותה הטלת מטבע בה הפסיד את מקומו בטיסה (לטובת וואלנס...), אך הרוויח את חייו...


    יתכן וקביעתו של דון מקלין אודות "היום בו המוזיקה, מתה" לא הייתה באמת רחוקה כול-כך מהמציאות. לכו תדעו..., מי יודע איך עולם המוזיקה היה נראה/נשמע היום לו שלושת המוזיקאים המוכשרים הללו היו ממשיכים בקריירה שלהם...


    אך העובדות..., הן מדברות בעד עצמן:


    הרוק'נ'רול האמריקאי נזנח, לאחר מותם של השלושה.

    אלביס פרסלי גוייס לצבא ב-1957. הוא חזר לארה"ב ב-1960 והמשיך לנפק להיטים בשרשרת, אך עם זאת – להיטים אלו כבר לא השתייכו אל ז'אנר הרוק'נ'רול. להקות וזמרים בודדים, של אותה התקופה, נישבו בקסמי מקצבי פופ והחזרה של יוצרים אמריקאים אל הז'אנר המוזיקלי הזה החלה רק לקראת אמצע שנות ה-60, אלא שאז ז'אנר חדש החל לבלוט יותר..., רוק.


    מצד שני..., שיר הייקו יפני גורס שאין פרידה, אלא פגישה חדשה..., ואולי "היום בו המוזיקה, מתה" ציין את לידתה של מוזיקה, אחרת, חדשה...


    על כול פנים, לי היה חשוב לציין ולהזכיר את שמו של

    ג'יילס פרי ריצ'רדסון, הלוא הוא – The Big Bopper.

     


    R.I.P

    דרג את התוכן:

      תגובות (23)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/10/13 23:04:
      מדהים איך אתה מצליח להסתובב כל פעם מסביב לתחנות התרבות האישיות שלי ולתת מבט חדש ומרתק. על American Pie של דון מקלין ממש גדלתי. להורים שלי היה את התקליט בבית ושמעתי אותו בלי סוף. כבר לא זוכרת מאיזה גיל ידעתי את כל המילים לכל הבתים הרבים של השיר הארוך ארוך הזה. תמצית האמריקנה. שיר גאוני שמסכם לא רק את היום בו מת הרוקנרול אלא תקופה שלמה בתרבות האמריקאית. תודה על הזווית המעניינת והחדשה למה שכלכך מוכר.
        14/10/13 16:59:
      מעניין. המוזיקה כמובן לא מתה ואתה מחיה מוזיקאים נשכחים.
      המון מידע, תודה. (בתכל'ס אצלי המוסיקה החלה עם הביטלס ונמשכה בפרוייקט של פארסונס, וגם...זכיתי להתגלגל לוודסטוק אז הטעם קצת מסויים. וכמו שציינו כאן כבר, מה עם נשים? ממליצה לך על קייט בוש למשל.
        13/10/13 17:44:
      ביקור קצר מביה"ח:) שבוע טוב
        12/10/13 14:03:
      כתיבתך המענגת מספרת את הנרטיב דרך מבט מכבד ומוקיר, שמצייר מחווה לכוכב העבר. רציתי להציע לך להיות היסטוריון ולספר בדרכך הייחודית את הסיפורים שמאחורי הדמויות.
        11/10/13 18:16:

      צטט: נערת ליווי 2013-10-10 01:44:03

      אחל'ה תזכורות. וכן. אשה אחת. איזה אשה? מדונה! עם ההוא של ההוא כמה שאני אוהבת את אותו אלביס 

      אז קבל אותה שרה את ההוא של ההוא קריצה

      והמוזיקה לא מתה. לעולם!

       

      ''

       תודה!

        11/10/13 18:10:
      כייף שהזכרת, אם כי לא בטוח שאי פעם ידעתי,, אבל הקצב ומשהו באוירה, הם זורמים שם בעורקיי. תודה
        10/10/13 19:16:
      היו.זמנים
      תודה בועז אתה מפרה אותי כל פעם מחדש.
        10/10/13 01:45:
      *
        10/10/13 01:44:

      אחל'ה תזכורות. וכן. אשה אחת. איזה אשה? מדונה! עם ההוא של ההוא כמה שאני אוהבת את אותו אלביס 

      אז קבל אותה שרה את ההוא של ההוא קריצה

      והמוזיקה לא מתה. לעולם!

       

      ''

        10/10/13 00:24:
      גם בלי להבין ברקע המוסיקלי, הייתי מרותקת לפוסט והוא נגע ללבי מאוד בפן האנושי שבו. זו דרכך המופלאה, בועז. תודה.
        9/10/13 22:49:
      כיף לקרוא וללמוד. תודה!
        9/10/13 19:50:
      למדתי.. המון!
        9/10/13 19:16:
      * חיים ומוות ביד הלשון, אי אפשר להימנע מלחשוב אילו לא....
        9/10/13 15:37:
      אני נתפסתי לקטע על הנבואה שמגשימה עצמה...
        9/10/13 15:34:
      ואני אוהבת את דון מקליין :")
        9/10/13 14:45:
      מכל מלמדי השכלתי.. :))
        9/10/13 13:54:
      תודה בועז - מענין ביותר - יום נהדר
        9/10/13 13:37:

      תודה!

       

      ''

        9/10/13 13:17:
      מעניין כתבנו על אותו דבר היום. ..אגב השיר הייקו אצלי מקורי. תודה.
        9/10/13 12:45:

      כל מה שדון מקלין כתב ושר..........

      עפר לרגליו.

        9/10/13 12:31:
      עושה חשק לקחת את נעלי הריקוד ולפצוח בטוויסט..?

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי