לאחרונה אני מוצאת את עצמי בודקת מחדש את ערך החברות... מול עצמי... מול אחרים... בדרך פלא.. חברותי וחברי הקרובים עושים כרגע בדיוק אותו הדבר... אולי זה משהו באויר... אולי לא...

למה צריכים חברים? חברים פוגעים, חברים מאכזבים, בחברות אתה חשוף וזה מעלה את הסיכון לפגיעה...

בשבעה של אבא שלי קרה משהו שאני לא מצליחה להבין והוא שזרק אותי לכל המחשבות האלה... המעגל הקרוב מאד של חברי האינטימים, אלה שאני שותפה לתהליכים שלהם, למחשבותיהם הכמוסות ביותר, לפחדים... אלה שמכירים גם אותי באותה הרמה...

נעלמו... לא התקשרו... לא הגיעו.... לא היו בשבילי....

דוקא אלה איתם אני עובדת, שאינם מכירים את חיי עד הסוף, שאינם שותפים לפחדים שלי מהלבד... אלה שלא ידעו שנפרדתי בדיוק מחבר שלי, שלא ידעו כמה פחדתי להיות לבד בשבעה...

דוקא הם התקשר הרבה, באו למרות המרחק, נתנו לי לדעת שהם אוהבים אותי ושאני יכולה לסמוך עליהם...

הקטע הכי קיצוני היה חברתי הטובה ביותר... זאת איתה הייתי בקשר יומיומי כמעט... בעשר השנים האחרונות... שותפות למסע... היא ממש נעלמה.. היתה בהלוויה ולאחריה...לא טלפנה, לא שאלה, התקשרה לאחר כמה ימים לומר שתגיע ביום האחרון של השבעה ולא הגיעה... כמובן שגם לא הודיעה שלא תגיע... כלום... ממש מוזר... כשחזרתי הביתה התקשרתי אליה, לוודא שהכל בסדר... והיא אמרה שאכן היתה באזור והתכוונה להגיע אבל היו אילוצים והיא היתה חייבת לחזור לביתה...

לא - אני מצטערת -

כלום

זה באמת היה קיצוני ולא ברור ועדיין לא התפניתי אפילו לברר ולסגור, פשוט ניתקתי - כאילו - מה יש לי  לומר? למה לא היית חברה שלי כשהייתי צריכה אותך זה פתטי... היא תגיד "למה לא התקשרת..." ואז אני אתרגז....

החברים הכי קרובים שלי היו עסוקים בעיקר בעצמם, במה זה עושה להם, בפחדים שלהם מלפגוש אותי חלשה... אני לא יודעת במה... אבל בטח שלא בי... ברגע האמת הם לא היו... הם לא יכלו להעלות אותי לרגע אחד לסדר עדיפות אחר... להתעלות לרגע קט מעל ליומיום ולומר "עכשיו היא הכי חשובה" עכשיו צריך להיות איתה...

אז נפתח לעיון מחדש ערך "חברות"... לא ממקום של כעס או אכזבה, אלא ממקום של בדיקה אמיתית...  מה זה אומר עלי.. מה אני משדרת... איך אני בוחרת את החברים שלי... מה המשותף להם.. מה השונה... למה דוקא אותם אני אוהבת...

ובעיקר - מה אני לא רואה...

איפה זה הצורך שלי להיות עם אנשים ואיפה זאת בחירה...

אם יש לכם הארות/הערות,

אשמח לשמוע -

גילה