סיפור שמתחיל בנוק אאוט ונגמר בפאנץ'

פרק שני. (רצוי לקרוא את הפרק הראשון קודם)

דרממין

שתי דיילות קרקע ליוו אותי בריצה כשהן מזרזות אותי כל הזמן. הייתי הנוסע האחרון שהטיסה ללונדון חיכתה לו. כשדלת המטוס נסגרה ועדיין התנשפתי מהמאמץ, החל המטוס לנוע על המסלול. אנשי הצוות עברו בין השורות וסגרו את מכסי המטען העליונים, ודיילת אחת חביבה הובילה אותי למקום מושב פנוי בשורה בת שני מקומות. ליד החלון ישבה בחורה והביטה החוצה אל שדה התעופה החשוך. דחפתי את המזוודה שלי למדף העליון, סגרתי אותו בטריקה והפלתי את עצמי למושב באנחת רווחה.

"אה, זה אתה?"

"אה, זאת את. לא יאומן!" ההפתעה הצמיתה אותי לאחור בלי מרחב נשימה. מרוב התרגשות בלעתי את לשוני. זאת ההיא! זאתי שגרמה לי את הכאב הגדול ביותר שחוויתי מהמין הנשי. כמה נלחמתי בשנה האחרונה עם הדחף למצוא אותה שוב ולחנוק אותה. המתח בין גבותיי המכווצות הזכיר לי את הכעס והתסכול.

אחרי דקות ארוכות אמרתי: "אם הייתי יודע שזאת את, הייתי מפיל עליך את המזוודה."

"חכה, יכול להיות שעוד אשפוך עליך קפה חם."

"כמה חם יכול להיות קפה של מטוסים?"

"נחיה ונראה." שילבה את זרועותיה והפנתה לי חצי גב.

המטוס נסע עדיין על גלגליו באיטיות לאורך המסלול. היא קמה בפתאומיות שגרמה לי להירתע, עברה נחבטת מעבר לרגליי וקראה בקול: "אקסקיוז מי?". הדיילת שעמדה בסמוך הושיטה אליה ידיים כיוונה אותה למקומה וביקשה: "פליז סיט בק אנד פסטן יור סיט בלט." "איי וונט טו גט דאון! איי הב טו גט דאון!" קראה "הזאתי" בקול נואש. "פליז מיס, ווי אר טייקינג אוף נאו, גו בק טו יור סיט." "הזאתי" צייתה.

"זה סימן רע. זה סימן רע. אנחנו הולכים למות." היא אמרה לי בקול שבור. "המטוס יתרסק תיכף. אתה תראה."

"תירגעי, המטוס לא יתרסק."

"זה שאני ואתה נפגשנו על אותה טיסה, זה אומר ששוב משהו רע הולך לקרות לנו. אני בטוחה שזה הסימן."

"באמת, זה נראה לך הגיוני? בדיוק להפך. סטטיסטית, אם כבר נפגשנו באירוע שהיו לו תוצאות גרועות, רוב הסיכויים שזה לא יחזור על עצמו. את צריכה דווקא להרגיש יותר בטוח. זה סטטיסטיקה."

"זאת אולי הסטטיסטיקה שלך," פלטה במרירות, "אבל לפי הסטטיסטיקה שלי, כל פעם שיש לי חבר, זה נגמר בבית חולים. החבר שהיה לי לפני שהכרתי אותך, היינו מעורבים בתאונת אופנוע, הבחור היה בגבס ולי היו חבלות קשות. לפניו, בישלנו צהרים חבר שלי ואני ונשפך עלינו שמן רותח ולשנינו היו כוויות דרגה ג'. לפי הסטטיסטיקה שלי, אני חדשות רעות. אז אני מנסה להתרחק מבחורים, אתה לא מבין?"

"אני לא חבר שלך."

"אתה ואני יודעים את זה," היא אמרה כמעט בהיסטריה, "אבל בשמים לא יודעים את זה. אולי סימנו אותנו בשמים כזוג?"

"מה את חושבת, שהם מסתכלים עלינו במוניטור?"

"אני חייבת להתפלל. אני לא מכירה שום תפילה. אתה מכיר איזה תפילה?"

המטוס צבר כוח להמראה. היא נעשתה עצבנית יותר ויותר ככל שרעש המנועים התגבר.

"אנחנו הולכים למות. אנחנו הולכים למות." קוננה. "אני מבקשת ממך בהזדמנות זאת סליחה. למרות שגם אתה צריך לבקש ממני סליחה."

"סליחה, על מה אני צריך לבקש סליחה?"

"נו, מהר, אידיוט, תבקש סליחה, שנגמור את החיים האלה קוויטים."

"איזה שטויות."

"אני פוחדת... אתה יכול לתת לי יד בזמן המראה?"

"בסדר... אם את מבטיחה לא לשבור לי אותה."

בזמן שהיא עצמה עיניים וכנראה התפללה, נזכרתי ביעקב, הפסיכולוג שלי, ועל השיחות שהיו לנו בשנה האחרונה מאז התאונה עם "הזאתי ששברה לי את הלסת" שקראתי לה בקיצור "הזאתי". (כשעוד זכרתי איך קוראים לה, לא טרחתי להשתמש בשם שלה, ועכשיו - כבר בכלל לא זכרתי.)

כמה חודשים אחרי שהחלמתי מהסיפור עם הלסת, התחלתי להיפגש עם בחורה נחמדה מהעבודה - שריתה. מצאנו הרבה דברים משותפים, לשמוע מוזיקה אירית, לשבת בבתי קפה וללכת לקולנוע. בילינו יפה וכבר בסוף השבוע השני הצעתי שניסע לסוף שבוע בצימר בצפון והייתי מאוד נרגש כשהיא הסכימה. פינטזתי על כך ימים רבים מראש, ובאמת נמשכתי אליה, אבל כשהיינו כבר בבקתת העץ עם הנרות הדולקים שפיזרו המארחים ברחבי החדר, פתאום לא בא לי או על כך לפחות רמז הגוף שלי כשנפלתי ונרדמתי.

מייד כשחזרתי, הגעתי ליעקב לפגישת חירום מבוהל ומודאג. טחנו במשך חודשים את "המקרה" הזה. בין השאר שאל אותי יעקב בהזדמנות אם יש בחורה שאני חושב שכן מעוררת בי תשוקה. עניתי לו שזה קצת מביך אותי להודות שכשאני חושב על "הזאתי" זה די עושה לי את זה. העליתי השערה שזה כנראה בגלל שהתאונה קרתה בשיא של מפגש לוהט, ולא יצא לי לסיים אותו כמו שצריך. יעקב מצידו הציע שאולי אני נמשך לנשים מסוכנות או לא יציבות. משהו שקשור ליחסים שלי עם אמא שלי. אמרתי לו שאלף - אמא שלי די יציבה ובית - היא בטח לא מסוכנת. אני יכול להגיד עליה שהיא קצת היסטרית. נכון. גם "הזאתי" גילתה עכשיו נטייה מסוימת לתגובת-יתר. זה אולי מה שמשותף ביניהן.

התמקדתי בכף ידי האוחזת בידה. זרמים נעימים עברו ממנה ואליה. יעקב די צדק. "הזאתי" מרגשת אותי. יכול להיות שעדיין אני קצת מתעב אותה, אבל היא עושה לי משהו. זרם של אדרנלין. אני עירני. אני דרוך. אין סיכוי שהייתי נרדם ליד בחורה כמו "הזאתי".

כשהשלט המורה על הידוק חגורות הביטחון כבה, הגיעה אלינו עגלת המשקאות. ביקשתי מהדיילת שני בלאדי מרי עם הרבה אלכוהול. זה בטח יטשטש קצת את "הזאתי" שהמשיכה לשבת בעיניים עצומות.

"קחי, זה ירגיע אותך."

"תודה."

"וקיבלנו גם קרקרים."

"תודה."

"יבשים קצת. תיזהרי לא להיחנק."

שתינו בדממה ורשרשנו בשקיות הקטנות.

"מה שלום השיניים שלך?" שאלה זאתי.

עטיתי הבעה עניינית כשסיפרתי לה שהסדק בלסת נרפא די בסדר. במקום השן החסרה הרכיבו לי כתר זמני ואצטרך כנראה לעשות גשר שלישיה בשיניים הטוחנות.

"את רואה, כאן?" הרחבתי והרמתי באצבעי את צד השפה כדי שתוכל להציץ לתוך הפה. "עוד לא הלכתי לעשות את זה. אני דוחה ודוחה. זה בטח יעלה גם המון כסף."

"כדאי לך ללכת לרופא השיניים שלי," היא אמרה, "הוא מצוין וגם לא יקר. אני ארשום לך את הטלפון שלו." חיטטה בתיק קטן שהיה חגור למתניה. "אוף, אין לי עט. תוציא את הסלולרי שלך."

"הוא סגור."

"תפתח רק לרגע. נודניק."

"או. קיי. מה המספר?" היא הכתיבה לי.

"מה, את זוכרת את המספר שלו בעל-פה?"

"הוא טיפל בי הרבה. את כל השיניים הוא עשה לי. שתלים והכל. תראה..." חשפה את שיניה ופתחה את פיה לרווחה, "עבודה מעולה."

הצצתי מקרוב. "באמת יפה מאוד. נראה טבעי לגמרי."

"אל תשאל, הן היו זוועה, אני אומרת לך. תלך אליו."

"או. קיי. תודה."

"ותגיד לו שאני שלחתי אותך."

"טוב." אמרתי. "תזכירי לי איך קוראים לך?"

"ענבל."

"ענבל. או. קיי. ענבל."

"אז ענבל, מה את הולכת לחפש בלונדון?"

"אני נוסעת לבקר חברה שלי שגרה שם."

"הממ... גם אני נוסע לבקר חבר שגר שם. כמה סימטרי."

"הא הא, אני מקווה שהם לא גרים ביחד."

"אין סיכוי."

סיבוב המשקאות הראשון נגמר. תפסתי את הדיילת במעבר וביקשתי שני בלאדי מרי נוספים. "היא מאוד מתוחה," תירצתי זאת לדיילת, שלא תחשוב שאנחנו שתיינים.

"תגיד," שאלה ענבל. "אם לקחתי שני דרממין לפני הטיסה, אבל דרך אגב, זה בכלל לא השפיע. זה בסדר לשתות אלכוהול?"

אופס. לא היה לי מושג. "אין בעיה," אמרתי לה. "מקסימום תירדמי."

"זה יהיה טוב אם אירדם. הטיסה תעבור יותר מהר."

אבל ההשפעה היתה הפוכה. לענבל היה מצב רוח טוב ורק הדיבור שלה התגלגל באיטיות מסוימת.

"אני מאוד מאוד, מאוד שמחה שפגשתי אותך. יש לך עיניים יפות ואף מאוד חזק. אתה מזכיר לי שחקן קולנוע אחד ששיחק עם אינגריד ברגמן בסרט ההוא. שכחתי איך קראו לו. אבל גם הוא היה מאוד גברי. רק שלו היה שיער שחור ולך יש חום. ולו היו עיניים חומות ולך יש ירוקות. והוא היה קצת יותר גבוה. היתה לו גם גומה בסנטר ולך אין. היה לי רופא שהייתי קטנה עם גומה בסנטר. חשבתי שיש כזאת גומה לכל הרופאים. שזה סימן מיוחד שהאיש הוא רופא. אבל כשגדלתי גיליתי שזה לא ככה. אני למשל לא אוהבת גומות חן אצל גברים. זה מעצבן אותי. לך אין גומות וזה טוב, כי גבר לא צריך להיראות חמוד..."

"סליחה, אני הולך לשירותים."

"הא, הא, תיזהר." היא פלטה צחוק נבחני.

"ממה?"

"לא יודעת, תיזהר, הא, הא..."

כשחזרתי היא שאלה: "הרוכסן שלך בסדר?"

"הוא בדיוק אחרי בדיקה תקופתית." עניתי בחומרה.

היא ישבה מכוסה בשמיכה שחילקו לנו, וכשהתיישבתי, כיסתה גם את רגלי.

כמעט קפצתי כשהרגשתי את ידה זוחלת לעבר הרוכסן שלי. הסתכלתי בעיניה שהביטו בי בחזרה בניצוץ של תעלול.

"תפסיקי. יש פה אנשים."

"כולם ישנים."

העפתי מבט סביב. הנוסעים היו שקועים בשלהם, קראו ספרים או עיתונים או נמנמו כשראשם נוטה אחורה ופיהם פעור.

"אישה אחת מסתכלת עלינו." דיווחתי לענבל.

"מה אכפת לך. אני בטוחה שהיא מפרגנת."

סטרתי קלות על ידה המתגנבת. שתי זרועותיה צצו מעל השמיכה והיא התחילה להכות אותי בצחוק, כמו כלב ים. השבתי לה בטפיחות על זרועותיה ובאוויר וצחקנו עד דמעות.

היא סימנה לי להתקרב כאילו היא רוצה ללחוש לי משהו. ואז נשפה לי באוזן. פו. זה הרס אותה מצחוק. ניסיתי להתקרב והיא דחפה אותי ממנה ופתאום הרפתה כך שנפלתי עליה. עשיתי לה תרגיל אחר. מתחת לשמיכה כיוונתי לשדה השמאלי, מצאתי אותו וצבטתי את הפטמה. "איי!" היא קפצה בהפתעה משועשעת. "הנקמה מגיעה!" הכריזה ושלחה ידה אל בין רגלי. "אח," פלטתי כשהדם עלה לי לראש. התחלנו להתמזמז בפראות. התנשקנו ומיששנו ואז היא התרחקה פתאום:

"שמת לב שלא הגישו לנו אוכל?" שאלה כשהיא עדיין מתנשפת.

הזדקפתי במושבי ובדקתי את המעבר. "עוד לא הגיעו אלינו. אנחנו אחרונים בשורה."

ראיתי שהאישה ההיא עדיין מסתכלת עלינו במבט משועשע. זה היה מביך. החזרתי את עצמי לשליטה.

"אני מתה מרעב." הודיעה ענבל.

"גם אני."

"וגם מצמא."

"הם מגישים משקה גם עם הארוחה."

"אם אני אשתה עוד אלכוהול, יצטרכו להוריד אותי מהמטוס על המסוע של המזוודות."

האוכל הממוגש הגיע, נאכל ונאסף. שתינו בכל זאת בלאדי מרי נוסף.

"במיץ עגבניות יש הרבה ויטמין B " הודיעה לי שותפתי למסע בטון של מומחה. "אתה יודע מה הבעיה? היינו יכולים לעשות פחות אקרובטיקה אם הייתי לובשת שמלה. הצרה היא שאין לי שמלה. זה רעיון טוב לקנות שמלה בלונדון. משהו מגניב וסקסי. אלגנטי אבל פשוט. גם נעליים שיתאימו לשמלה. משהו לערב, לא ליומיום. בטח יש להם סיילס עכשיו..." היא כנראה המשיכה לדבר עוד זמן מה, אך אני כבר שקעתי בשינה והתעוררתי רק כשיד גסה טלטלה אותי: "פליז פסטן יור סיט בלט, ווי אר לנדינג." הרמתי את ראשי מכתפה של ענבל, מודע לכך שירקתי לה על החולצה ונוצר כתם גדול. היא בדיוק התעוררה.

"מה? הגענו?"

"תשימי חגורה, אנחנו נוחתים."

"כבר? אני לגמרי מטושטשת, אני גם צריכה דחוף לשירותים."

"אי אפשר עכשיו. תתאפקי." היא הסתכלה עלי במבט שואל ומתריס. "אין מה לעשות. זה בונה אופי." הוספתי.

"חוצפן. אתה ירקת לי על החולצה."

"מצטער."

"נו טוב, איתך לגמרי בלי נזק אי אפשר. העיקר שישנתי כל הטיסה."

"כן, היה נחמד."

"אתה אומר את זה בציניות?" הסתכלה בי במבט חשדני.

"לא, ממש לא. היתה טיסה מאוד נעימה בזכותך."

היא הביטה בי בדחייה כאילו אני יצור מכוכב אחר. מדהים. עוד חילוף במצב רוח.

"ברוך השם שלא מתנו." אמרה לי כשכבר זזנו באיטיות במעבר בדרכנו החוצה.

כשעמדנו מול מסוע המזוודות ניסיתי שוב להיות ידידותי. "את צריכה אולי טרמפ לאיזשהו מקום? חבר שלי רמבר יבוא לקחת אותי, אני בטוח שלא יהיה לו אכפת..."

"תודה רבה." אמרה בקורקטיות, "אני אקח טקסי."

"איך שאת רוצה."

יצאנו מהיתרו ועמדנו על שפת מדרכה. היא עצרה מונית.

"כל טוב, תשמור על עצמך," היא אמרה לי.

"תיהני בלונדון."

המשכתי להביט אחריה. בירידה מהמדרכה היא מעדה לרגע, השיבה לעצמה את האיזון ומייד העיפה מבט אחורה כדי לדעת אם ראיתי את זה.

"בחורה מועדת לפורענות," ציינתי לעצמי כשפתאום הרגשתי חבטה אדירה על שכמי שכמעט פרקה לי את הכתף. רמבר קרא: "אהלן גבר! מי זאת הכוסית?"

"סתם אחת שהכרתי במטוס." עניתי כשפניתי ללכת איתו.

(פרק זה מוקדש למיכל פולר, האישה שישבה במטוס והסתכלה במבט משועשע)