התקופה הנוכחית ומאורעותיה, העצימה את הציניות שבי.
וכתוצאה מכך אני מוצא עצמי גם מקיא לא מעט.

מלל אינסופי ריק מתוכן מפציץ מכל הכיוונים.
הקצוות החדים של הגבולות הנוצרים בפערים החברתיים שורטים ופוצעים.
המנגנון האחראי על קרישת הדם כנראה עושה עבודה טובה.
ומיום ליום מקהה את עצמת הכאב,
הדימום לא מרגש יותר.
הכאב לא כואב.
טרגדיות בסביבה הקרובה נראות מרוחקות,לא נוגעות.

טרגדיות,כאב,ושיגרה.

לא יכולתי להעלות בדעתי שהשלישיה הזו תהיה שזורה כה טוב יחד
ותהיה מצרך הנמכר להמונים במניפולציות שיווקיות גאוניות למדי מצד המשווקים.. נבחרינו..
 אלו המקבלים שכר מופרז מכספי משלם המיסים הקורס ברובו תחת הנטל הכבד מנשוא במימונם.

בימים כאלה בהם גם אני מוצא עצמי מהרהר בדיכדוך בזיקנה שקופצת עלי בעליצות,
מתעמת עם  ההכרה שגופי הפיסי דועך לאיטו ונכנע לשיני הזמן הנוגסות בו ללא רחם,
אני מנסה לצאת מזה וקצת לשכוח ע"י התעסקות בדברים שאני אוהב.

אך אבויי..
דברים כבר לא מרגשים אותי.

זה כל כך מעיק עליי.
אני מוצא עצמי מביט באנשים קרובים לי, ומזהה גם אצלם את המבט האטום הזה.
המלאכותי הזה.
החיוכים מתוכנתים, ומתוזמנים.
השיחות שגרתיות למדי בעלי אותו צבע וגוון.

אפילו בפאב קשה לי להתענג על משקה בלי לחשוב שהנה עבדו עליי ומכרו לי משהו מזוייף
בדיוק כמו רוב החיוכים סביבי.
הכל בגלל המודעות המזויינת הזו.
הריי אני יודע שמזייפים הכל.
מזייפים משקאות חריפים,מזייפים תרופות,מזייפים כסף,מזייפים אורגזמות.

מצלמת הסטילס שלי מסייעת בידי לראות שלא הכל קהה ואטום.
זה מעודד אותי ברגעים מביכים, ברגעים שאני מצליח ללכוד בלי לביים,בלי שיביימו עבורי .
רגעים של עצב,שמחה,להצליח להתרגש מדברים "קטנים"לכאורה, כמו פרח קטן שצומח למרות הכל.כמו דמעה של התרגשות בזוית עין..

כמו ללכוד חיוך אמיתי,טהור,

חף ממסכה.

אבל אני מתעצב שוב בשעה שאני חושב שרגעים קטנים של אושר הופכים נדירים יותר ויותר

כמו הדבר הזה שקוראים לו
ר י ג ו ש .

את מגן דהרי הכרתי כאן בקפה.
נחשפתי כאן לפועלו.
מגן הודיע על מסע הזדהות עם תושבי שדרות.
החלטתי להצטרף.
כי באמת נמאס לי לשבת לקטר בציניות ולא לעשות כלום מעבר.

קבענו, נפגשנו,
פגשתי עוד כמה אנשים שהצטרפו למגן.
נחמדים, חייכנים.
בטח כמוני חשבתי..
יוצאים מהבועה לראות את הדבר האמיתי במו עינהם..

נסענו.

עד שדרות, הכל נראה לי שגרתי ומוכר.
נו שויין, נוסעים כמה אופנועים יחד..
כבר מזמן זה הפסיק לרגש אותי.
כן זה כיף לרכב על האופנוע, וזה כיף לחוש את הרוח המלטפת,
וזה נחמד שברכיבה על האופנוע אתה מתחבר יותר לטבע משאתה במכונית.
אבל ביננו.. איזה טבע.
כל הדרך זה אספלט, ושלטים,וגשרים מבטון שאונס את האדמה ללא רחם.

בכניסה לשדרות הכל משתנה.
נכנסים ברכיבה איטית לעיר.
האנשים המעטים שברחובות, עומדים מביטים.
חלקם מרים יד לשלום.
אני מבחין במבטיהם.
המבטים אומרים תודה שבאתם!

אנשים יוצאים מהחנויות,מחצרות הבתים

מביטים בנו

מרימים יד לשלום

מחייכים
אני חש בעיקצוץ מוכר שכה חסר לי..
ההתרגשות..
אנו ממשיכים לכיוון מרכז מסחרי.
בדרך אותו דבר..
אנשים פשוט מודים לנו שבאנו.
המבטים בעיניים..  אומרים..הנה.. חושבים עלינו..
ההתרגשות מחלחלת בי.
וזה כל כך קרוב לתל אביב!

מצורפות תמונות  שצילמתי בחדרה הקטן של לירז פרץ הפצועה

אני חושב שהתמונות מספרות לא מעט על פועלו של מגן דהרי וחבריו המצטרפים אליו.
אני
סוף סוף התרגשתי.
תודה למגן דהרי ולתושבי שדרות.

לפוסט המתאר טוב יותר את הסיפור  של מגן דהרי האיש האופנוען והנשמה

http://cafe.themarker.com/view.php?t=299939