זוכר את הרגע שבו הבנתי את זה. זה תמיד היה שם, מלווה, נוכח אבל נפקד. בגללי. כי לא רציתי לתת ל"זה" שם, כי לשם יש משמעות והשלכות.

כמדי שבועיים, נפגשנו אצל ההורים לארוחת שבת בצהריים המסורתית. אחותי באה עם הילדים אבל נראתה כבויה מתמיד: ישבה אתנו אבל נראתה נוכחת - נפקדת, אדישה, תשושה. בקושי מדברת איתם או מתייחסת אלינו.

כשכולם יצאו לחצר, ביקשתי שתישאר איתי רגע ושאלתי מה העניינים. היא הרימה את הראש והמבט שהיה לה בעיניים שבר אותי: "אני יודעת שאני צריכה להיות שמחה שכולנו כאן, בריאים ויחד אבל לא מצליחה להרגיש את זה. כלום. לא עצב ולא שמחה. אתה יודע, שום דבר כבר לא צבעוני יותר, הצבעים דהו".

שתיקה וכאב שפילח לי את הלב. קלטתי שאני לא זוכר אותה, את אחותי הקטנה, מאושרת. זוכר רגעים נדירים שבהם ראיתי אותה מחייכת או צוחקת, באמת, מכל הלב. זה החמיר אחרי שהתגרשה. אז גם היא הבינה שיש בעיה, היו לה כבר ילדים שצריכים אותה ושיחה עם חברה איפסה אותה. היא הלכה לפסיכיאטר ולפסיכותרפיסט ועברה שנים של שיחות וקיבלה כדורים. וכך היו תקופות שהמצב היה יותר טוב ותקופות שפחות טוב, היא חזרה לחייך אבל לא הרגישה באמת לגמרי טוב. נראה שלא הצליחו למצוא את הכדורים והמינון המדויק ותמיד היו תופעות לוואי פיזיות כמו תשישות, נדודי שינה, עצבנות, ירידה בתאבון ועוד כמה שפשוט העיקו עליה.

בתקופה האחרונה גם את הכדורים היא לא לוקחת  (החליטה שאין טעם אם זה לא עוזר ואפילו מפריע)  ולא רוצה ללכת לפסיכיאטר ולא לטיפול.

גם אני לא בסדר, היא גרה רחוק ואני יודע שחשוב שאתקשר אליה כל יום, לדרוש בשלומה, אבל האינטונציה הכבויה הזו שלה בשיחות הטלפון מכבה אותי ואני מעדיף, באקט הישרדותי אגואיסטי, להמציא תירוצים למה לא הספקתי גם היום להתקשר.

אבל החלטתי לעזור לה. אני רוצה, אני צריך, אני מוכרח.

אני יודע שיש שלושה קווים מנחים שצריכים להתקיים כדי שיהיה לו צ'אנס להצליח:

1. אסור שהטיפול התרופתי יהיה הטיפול העיקרי. לא סומך עליה שתיקח.

2. לא להשאיר בידיה את האחריות לטיפול, משמע, שלא יהיה תלוי רק בה, אלא בליווי ובנוכחות מטפל.

3. שיהיה כרוך במינימום תופעות לוואי.

בבירורים שערכתי עד כה מצאתי שלוש אפשרויות שעשויות להתאים:

נוירופידבק -  

שזו שיטה מבוססת על הגדרת התבניות השונות בהן המוח עובד ולימוד האדם להפעיל את אזורי המוח השונים שלו עצמו באופנים חלופיים. כך לומדים איזו תבנית מוחית היא המובילה לדיכאון ומלמדים את האדם לשנותה. 

היתרון - מותאם אישית לחולה, ללא תופעות לוואי.

החיסרון -  תלוי מאד בשת"פ של החולה ודורש מאמץ ואם הוא בדיכאון עמוק לא בטוח שישתף פעולה.

גרייה מגנטית (TMS) או הנגזרת המתקדמת שלה   גריה מגנטית עמוקה (DTMS)  שבה הגירוי הינו עמוק יותר

במסגרת הטיפול מקבל המטופל סדרת גירויים מגנטיים באמצעות מעין קסדה המונחת על ראשו. זו טכנולוגיה חדשהשאושרה ע"י הFDA  ונוחלת הצלחות.

קראתי שיש את פרופ' לבקוביץ שמטפל ב-DTMS, הבנתי שהוא מטפל בשלוותה ושניהל את הפרויקט של פיתוחהמכשיר יחד עם חברת ברינסוויי.

היתרון - אפשרי ללא שת"פ אקטיבי של האדם, תופעות לוואי מזעריות (שמיעת נקישה בזמן הטיפול והתכווצות שריריםחולפת), הטיפולים קצרים וממוקדים.

החיסרון - מצריך הגעה תכופה למרפאה שכן מדובר בסדרת טיפולים.

דיקור -

 כשחיפשתי מידע על תחום מתחומי הרפואה המשלימה שלו הוכחות מחקריות בהצלחת הטיפול בדיכאון, מצאתי מחקר שפורסם לאחרונה שבחן תוצאות טיפול באמצעות דיקור לעומת שיחות ו/או טיפול תרופתי. המחקר מצא כי מטופלים שטופלו בדיקור או בייעוץ חוו הפחתה משמעותית בדיכאון לאחר שלושה ושישה חודשים, בהשוואה לאלה שקיבלו טיפול רגיל בלבד.

היתרון - בריא, ללא תופעות לוואי.

החיסרון - ההצלחה מתבססת על נתוני מחקר בודד, עכשווי. מחפש עוד אסמכתאות.

מודה, החשיפה לא פשוטה לי, אך בחרתי לשתף כי אני צריך את עזרתכם:

הצעות, רעיונות, שמות, סיפורים, חוויות, בין אם על הטיפולים האלה או על חלופות, כל מידע שיסייע לי לסייע לה. מגיע לה.

תודה!