אז נשיא מדינת ישראל, שמעון (פרסקי) פרס, אמר שעובדיה יוסף היה מורו ורבו. אז אמר. ביג דיל. ושרת המשפטים של מדינת ישראל, ציפי לבני (בת ירוחם בזוזוביץ', לימים איתן לבני), התעטפה בשביס וישבה בעזרת הנשים. אז התעטפה וישבה. אז מה?
מיום שעזב העם היהודי את ארצו, לאחר חורבן בית המקדש, נתכנסו היהודים בד' אמותיהם, השאירו את ענייני העולם לאחרים ועסקו אך ורק בעצמם. הם לא הכירו בשום מלכות ובשום מערכת חוקים ובשום מערכת משפט זולת מערכת חוקים אחת -- ההלכה. ההלכה היתה המכנה המשותף בין כל קהילות ופזורות העם היהודי, בשעה ששום דבר אחר לא היה משותף לפזורות האלה. במשך למעלה מאלף שנים היתה ההלכה ל-"ספר החוקים" של העם היהודי. על פיה נפסק דבר, והיא היתה הדבק שחיבר בין היהודי בקולחוז ליהודי באמסטרדם, או בין היהודי בהרי האטלס ליהודי בהרי אורל, בשעה ששום דבר אחר לא היה משותף לאנשים האלה. לא שפה. לא קהילה. לא תרבות. לא לבוש. כלום.
ואז, אחרי יותר מאלף שנים הופיעה התנועה הציונית שגרסה שיש להושיב את העם היהודי בטריטוריה משלו, ולהקים ישות מדינית שתנהל את ענייניו. לא עוד "פוסקים", ולא עוד "הלכה" כספר החוקים, אלא בית מחוקקים, פרלמנט, ושופטים, ומנהלים, וממשלה, ושרים, וחיילים, וכולם מנהלים את ענייניה ודואגים לקיומם של החברים בישות הזאת. מה הפלא שעובדיה יוסף, וחבריו-יריביו מחצרות האשכנזים של האורתודוקסיה היהודית לא אהבו את הציונים, בלשון המעטה. הכח ניטל מחצר הרב, ועבר לכיכר העיר.
זאת להגיד: יש סתירה מהותית וקיומית בין ההתנהלות בת מאות השנים על פי ההלכה, לבין התנועה הציונית ושאיפתה לטריטוריה וישות מדינית. ואת הסתירה הזאת אי אפשר ליישב. ולא בגלל שמשיח לא בא, אלא בגלל שהדבק של ההלכה כספר החוקים כבר לא מדביק. יש חוקים אחרים, והם נכתבים בשפה משותפת לכל חברי הישות המדינית החדשה הזאת. ודברים קורים מחוץ לד' אמות וכל חברי הישות זאת שותפים להם, ועדים להם. כך שעצם קבלת האחת היא סיומה של האחרת. אם ההלכה היא ה-"חוקה" אז כנסת ישראל אינה יכולה להיות מחוקק. אם הרב הוא הפוסק, אז בית המשפט לא יכול לשבת בדין.
עם קום מדינת ישראל נראה היה שהציונות ניצחה במאבק המהותי והקיומי הזה. אלא שאז עשה בן גוריון, מורו ורבו הראשון של שמעון פרס טעות, ולא הפריד לחלוטין בין דת למדינה. מבחינת התנועה הציונית זו היתה טעות פטאלית. טעות שהובילה למעשה להיפוך תהליכים. שוב היהודים מסתגרים בד' אמותיהם, הולכים ומתבדלים בתוך הישות החדשה הזאת, ומשאירים לאחרים לעסוק בעניני עולם. רק שהפעם חוברים לתהליך לא רק היהדות האורתודוקסית על זרמיה, אלא גם אחרים, שנחשבו עד לא מזמן לציונים. והקבוצה שמאמינה שבית המשפט הוא מקור הסמכות המוסרית של הישות הזאת הולכת וקטנה. והקבוצה שמאמינה שהפרלמנט הוא מקור הסמכות השלטונית של הישות הזאת הולכת וקטנה. והקבוצה הציונית בתוך הישות המדינית הקרויה מדינת ישראל הולכת וקטנה. והקבוצה שמכירה בהלכה כמקור הסמכות המוסרית והשלטונית בישות הזאת הולכת וגדלה.
הציונות מתה, או ליתר דיוק גוססת. והכתובת עכשיו היא על הקיר. מורו ורבו של נשיא מדינת ישראל הוא "פוסק", ושרת המשפטים של הישות הזאת מכפיפה עצמה ל"חוקים" שנוגדים את חוקי הישות שעל חוקיה ושופטיה ומשפטיה היא ממונה. והפסטיבל סביב מותו של עובדיה יוסף הוא בסך הכל עוד מסמר בארון המתים של התנועה הציונית. |