כותרות TheMarker >
    ';

    ובאין בלוג

    הורי היקרים...יהי זכרם ברוך ולמען לא ימושו פניכם מפני לעולמים....

    0

    גלגולו של מעשה טוב....

    9 תגובות   יום שני, 14/10/13, 00:07
     
    פרופסור ארתור מילס הוא מנתח לב מומחה בעל מרכז רפואי ענק בארה"ב, מיליונר שמעסיק צוות ענק של רופאים וצוות מנהלה. הוא המספר את הסיפור הבא:
          
    ''
    "הייתי יתום מאבי בגיל צעיר, אמא גידלה אותי כילד יחיד בעיר ניו יורק בשכונת קראון הייטס. היינו משפחה ענייה ביותר. עד פטירתו של אבי, אמא הייתה עקרת בית והפרנסה הייתה מצויה, אך כשאבא נפטר, נשארנו ללא שום הגנה.
     
    הפכנו לעניים למרות שאמי עבדה קשה כעוזרת בית וקיבלה פרוטות. אמא עשתה הכל כדי שאראה נקי ואהיה לבוש היטב. יצאתי מדי יום אל בית הספר השכונתי שהיה לא רחוק מהבית, כשאני מטופח, מסורק ונקי. היו ימים שלא אכלתי ארוחת בוקר כי פשוט נגמר הלחם והמקרר היה ריק. 'כשתשוב הביתה, כבר אכין לך ארוחה טעימה', ניחמה אותי אימי ובימים כאלו לפחות קיבלתי ממנה תפוח או בננה להפסקה בין השיעורים בבית הספר.
     
    הייתי תלמיד כתה ד', בן 10 בלבד, כשיום אחד יצאתי רעב מאד מהבית, כי כבר בלילה לא היה מה לאכול וכך גם בבוקר. אמא נתנה לי קוביית סוכר להפסקה, והבטיחה לי שכאשר אשוב בצהרים, יימצא בבית לחם לאכול. הסוכר רק הגביר את רעבוני וחשתי שאני מתמוטט. למרות שהיתי תלמיד מצטיין שלא החסיר שיעור אחד, החלטתי הפעם לא לחזור אל הכיתה ולצאת לחפש אוכל אפילו באשפתות.
     
    אף אחד מחבריי או ממוריי לא ידע על מצבינו האומלל, שנשמר בסוד כמוס על פי הוראת אמי. עזבתי את שער בית הספר, התרחקתי כדי שלא ייראו אותי וכשבטני מקרקרת מרעב עז, חשבתי איך וכיצד אמצא משהו לאכול. 
     
    לפתע עלה רעיון במוחי. חשבתי, מה יקרה אם אדפוק על דלת כלשהי של הבניינים הגדולים ואבקש פרוסת לחם. הרי אף אחד שם לא ממש מכיר אותי, אקח לי את הפרוסה וארוץ מיד חזרה אל בית הספר. וכך הרעב הקשה הוביל אותי אל בית אקראי. נכנסתי לחדר המדרגות שהיה נראה מטופח, וראיתי 2 דלתות, אחת מימין והשנייה משמאל.
     
    על הדלת מימין היה ציור של נמר וזה קצת הפחיד אותי ולכן ניגשתי לדלת משמאל. הבטתי למעלה לעבר חור ההצצה, וראיתי את הכיתוב: 'משפחת מוריס ג'קסון'. הקשתי קלות בדלת ולבי נקש אף הוא מהתרגשות, ציפיתי כי הדלת תיפתח על ידי גברת ג'קסון, בדמיוני ראיתי אשה גדולה וכבדה, קיוויתי כי תיתן לי פרוסה ואברח מיד.
     
    והנה, בפתח הדלת שנפתחה ניצבה ילדה בת גילי, חיוורת וחייכנית, שתי צמות ושמלה לבנה עם צווארון ורוד. נראה שגם היא הייתה מופתעת לראותני. 'חשבתי שהדוור דופק בדלת'. אמרה. 'מי אתה?' שאלה הילדה. הייתי נבוך. איך אבקש ממנה פרוסת לחם. מה היא תחשוב עליי? אולי מחר אפגוש אותה ברחוב, אולי היא בכלל שייכת לאחת הכיתות בבית הספר שלא הבחנתי בה, מה היא בכלל עושה כעת בבית, למה היא לא בבית הספר... 'אמממ... אני ממש צמא ולא מצאתי איפה לשתות, אולי תסכימי לתת לי כוס מים'. שאלתי ועיניי הושפלו לרצפה.
     
    הילדה צחקה צחוק חביב ואמרה לי 'אצלנו שותים חלב ולא מים, רוצה?' 'כן, אם לא אכפת לך אשתה חלב' עניתי ועיני נפקחו לרווחה, זה זמן רב שלא שתיתי כוס חלב, החלב במקרר היה תמיד עבור כוס הקפה של אמא. הילדה השאירה אותי על סף הדלת ולאחר דקה שבה עם כוס חלב ובידה השנייה צלוחית קטנה עם 4 עוגיות. 'אצלנו אוכלים עוגייה כששותים חלב' הצהירה בחיוך מקסים והגישה לי את הצלוחית. 
     
    הייתי המום. ביד רועדת לקחתי עוגייה וביד השנייה את החלב. בעודי שותה הציגה הילדה את עצמה 'שמי רוזלין, מה שמך?' במקום לענות, שאלתי אם אוכל להתכבד בעוגייה נוספת. 'העוגייה מאד טעימה', אמרתי. 'ודאי', ענתה הילדה 'הבאתי לך ארבע, הן כולן עבורך' טרפתי את העוגיות ורק כדי שהיא לא תשאל לשמי שוב, שאלתי אני אותה 'למה את היום בבית?' 'אני חולה, שוב קמתי הבוקר עם חום והורי לא הסכימו שאלך אל בית הספר, זה קורה לי הרבה פעמים', השיבה רוזלין בקול רפה ועצוב.
     
    'ונשארת לבד?' שאלתי. 'לא, סבתא נמצאת איתי כאן, היא בקומה העליונה' ענתה. 'תודה לך, כעת אלך' אמרתי ויצאתי בחופזה את חדר המדרגות. הספקתי לשמוע אותה קוראת אלי 'לא אמרת לי מה שמך' אבל אני העדפתי שלא להשיב ומיהרתי חזרה אל בית הספר. שנים רבות חלפו מאז... סיימתי את לימודיי היסודיים בהצטיינות וכך המשכתי לתיכון.
     
    שם, לקראת סיום הלימודים הוענקה לי מלגת מצטיינים ונכנסתי ללימודים באוניברסיטה כסטודנט מועדף ללא תשלום, תוך התחייבות כי אתרום בעתיד בעבודתי למחקר ולפיתוח בנושאים בהם אלמד. בחרתי את לימודי הרפואה ועשיתי בהם חיל. גם רעייתי היא רופאה מומחית בתחום הלב. אותו תחום בו אני התמחיתי וברבות הימים הקמתי מרכז רפואי גדול בו טיפלתי באלפי אנשים, בכל רמות הרפואה הנדרשות לחולי לב. אני כיום מנתח לב שחי בעושר ואושר עם רעיתי ושלושת ילדינו.  
     
    במרכז הרפואי שבבעלותי, קבעתי שכל מטופל המגיע אל המרכז, מתקבל על ידי צוות רופאים מקצועי שעורך תחילה את כל הבדיקות הנדרשות וכשהתמונה מלאה, מוגש התיק לעיוני ויחד עם הצוות המומחה, מתגבשת דעה לדרך הטיפול הנדרשת לחולה. והנה בוקר אחד, מוגש אלי תיק רפואי של חולה ועל הכריכה מופיעה שמה 'רוזלין ג'קסון'.
     
    הייתי המום. האם זאת היא? הרי שמה נחרט בזיכרוני היטב, גם כך הרי ניחנתי בכושר זיכרון מצוין. 'איפה החולה?' שאלתי את הצוות, בקול מופתע. 'כנראה במחלקה, כרגיל' השיב לי הרופא שישב לידי, ביובש.  'אני רוצה לראות אותה כעת' פסקתי וקמתי להפתעת הצוות שנותר על מקומו. 
     
    נכנסתי אל המחלקה ופניתי לאחות, 'היכן מיטתה של הגברת ג'קסון' שאלתי. האחות לא הייתה רגילה לפניה כזו כיוון שתמיד הייתי מוקף רופאים שהובילו אותי אל החולים בלי שאצטרך כלל לשאול היכן מיטותיהם. 'הגברת ג'קסון חולה מאד והיא בחדר טיפול נמרץ' ענתה מופתעת.  
     
    נכנסתי בשקט לחדר טיפול נמרץ וראיתי את רוזלין שוכבת על המיטה, מחוברת למכשירים. הבטתי בה והיא בי. כמובן שהיא לא זיהתה אותי כלל. גם אני לא הייתי בטוח שזו היא. 'מהיכן את?' שאלתי, 'מקראון הייטס' השיבה. 'מה שם אביך?' שאלתי 'מוריס, מוריס ג'קסון. למה אתה מתעניין? האם הכרת אותו?' שאלה רוזלין והנה החיוך, אותו חיוך מקסים שנחרט בזיכרוני פשט על פניה.
     
    דמעות הציפו את עיני ומיהרתי לצאת את החדר. רוזלין טופלה במרכז הרפואי הענק שלי כשאני אישית עומד לצידה החל מעריכת הניתוח המורכב והמסובך וכלה בהתעניינותי כל הזמן במצבה ובשירותי המרפאה שהיא מקבלת. היא לא ידעה מי אני וכל הצוות לא הבין מה עניין מצאתי בחולה הצנומה והחלשה שהייתה כבר כמוני כבת 60.  
     
    המרכז היה גובה תשלום מיוחד מהחולים מעבר לביטוח הרפואי שלהם מכיוון שהוא נחשב לשירות רפואי פרטי. התשלומים הגיעו עד כדי עשרות אלפי דולרים. בסיומו של אשפוז וניתוח, הייתה המזכירה הרפואית מסכמת בתיק החולה את כל הטיפולים הרפואיים והשירותים שקיבל כמו כן ימי האשפוז היקרים ובתחתית התיק הופיע הסכום הכללי לתשלום. חודשיים טופלה רוזלין במרכז הרפואי שלי עד שהבריאה וחזרה לתפקד.
     
    בסיכומי התיק שהכינה המזכירה הרפואית הופיע הסכום הכולל לתשלום 52,300 דולר. התיק הוגש אלי לעיון וחתימה סופית כמקובל. תחת השורה האחרונה שבה נכתב הסכום לתשלום. הוספתי בכתב ידי: 'הסכום שולם כבר לפני 50 שנה בכוס חלב וארבע עוגיות טעימות. פרופ' א. מילס'. לפני כמה חודשים נפטרה רוזלין שהייתה חולת לב מלידתה. הניתוח שערכתי לה העניק לה 5 שנות חיים נוספות. כעת שנפטרה, הבאתי את הסיפור לידיעת הציבור."

    מקור תמונה: stockimages, freedigitalphotos.net

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/8/14 22:49:
      סיפור מקסים, אבל יש סיפור דומה מאוד מאוד,עם ילד שאימו חלתה, ורצה לגנוב עבורה תרופות, ומזון, ובעל המסעדה, נתן לו בחינם מרק חם, ותרופות, ואחרי זמן מה שבעל המסעדה חלה, אותו ילד הפך לרופא, והסיפור בעצם חזר על עצמו בצורה דומה מאוד.....
        17/10/13 23:36:
      סיפור מרגש ומצמרר.
        17/10/13 23:28:

      קראתי והתרגשתי עד דמעות , סיפרתי אותו כבר לבן זוג שלי ולאמא שלי 
      שניהם שאלו אותי אם זה אמיתי . בוודאי עניתי .
      השאלה שלי היא למה הוא חיכה עד שנפטרה כדי לספר את הסיפור הזה?
      האם הוא סיפר לה מי הוא ? ואם לא ,איך הרופא הסביר את העובדה

      שכל הטיפולים והאישפוזים חינם?

       

        17/10/13 08:52:
      שוב ושוב מרגש מחדש ... סיפור ענק ...
        17/10/13 08:31:
      וואוווו התרגשתי התרגשתי מאוד לא יכולתי לעצור את שטף הקריאה אכן אני מאמינה שכל אדם הוא שליח בעולמנו וכך שניהם היו אחד לשני לקרוא ולהפנים תודה על מה שהבאת לכאן
        16/10/13 18:54:

      איזה סיפור !!!!

      קראתי בנשימה אחת ,לא יכולתי לעצור , כמעט נחנקתי מהתרגשות ...

      ואתה לא היית כאן  !!

      נפלאות דרכי ה' .. ככה זה אין סתם מקריות

      בחיי היום יום אנו נתקלים במקרים בלתי מובנים ..

      ואנו שואלים את עצמנו  , למה זה קורה לנו ?

      את התשובה אנחנו מקבלים לאחר שנים רבות .

      לעיתים הירידה נועדה לשם עלייה ..בדיוק כמו הסיפור שלנו..

      אני סקרנית לדעת אם הדוקטור  הנכבד סיפר לחולה מי הוא

      או שהוא השאיר  את זה ככה ...

      תודה רפול ...

      (כל הכוכבים הלכו לקהילה ..אז מחר..קריצה)


       

        14/10/13 22:33:
      נפלאות הגורל. סיפור מרגש.
        14/10/13 22:23:
      איזה סיפור מרתק, לא יכולתי להפסיק. כמה אני מאושרת שיש לי את הכבוד להיות גם ישראלית וגם אמריקאית שפרושו: המון חברה שתומכים אחד/ת בשני ובמקביל יש לי את כל ה"לוקסוסים " של אדם שחשוב לו "שירותים" בחיו היום יומיים
        14/10/13 10:40:

      רפול חברי נשיקה

      איזה סיפור מרגש עד דמעות

      * תודה שהבאת לנו

      יום ושבוע ניפלאים

      ארכיון

      פרופיל

      מלאך מקומי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין