אצלנו חוגגים את חג ההודיה חודש יותר מוקדם מאשר אצל השכנים הגדולים שלנו מדרום לגבול. זה קצת מבלבל העניין הזה, בין החגים, במיוחד למהגרים חדשים. אבל, כמו הרבה דברים אחרים בעולם החדש, גם לסוגיית חג ההודיה, זה עם ארוחת תרנגול ההודו המסורתית ופשטידת הדלועים המפורסמת, גם לזה יש תשובה הגיונית. קנדה יותר צפונית מארצות הברית ולכן עונת הקציר החקלאית מגיעה מוקדם יותר אלינו, כך שאצלנו אומרים "תודה על כל מה שנתת" בסוף השבוע השני של אוקטובר, בעוד האמריקאים עושים את זה בסוף השבוע השלישי של נובמבר. זמן שבו אנחנו כבר מזמן מכורבלים עמוק בתוך המעילים והשמיכות. כי האמת היא שגם בסוף שבוע ארוך ונפלא כמו זה שקיבלנו השנה, אנחנו כבר הולכים לישון עם חימום בלילה. חלש אמנם, אבל החימום כבר עובד. ככה זה אצלנו, True North strong and free אז בשבועיים הראשונים של אוקטובר הילדים יוצאים אל השדות וחוזרים עם ערימות של דלעות כתומות וגדולות. אחר כך מתחילים לעבוד עליהן, חותכים להם חור בקודקוד ומוצאים את כל הגרעינים והסיבים החוצה. אחרי שטיפה קלה מפזרים את הגרעינים הרטובים על תבנית ובוזקים קצת מלח ומשם הופ לתנור לקלייה קצרה כדי שיהיה מה לפצח מול משחקי החודש הראשון של עונת ההוקי. את הגולגולת הריקה של הדלעת מנקבים בעזרת סכין אמן ומכינים לה פרצוף מפחיד עד כמה שאפשר. מכניסים נר פנימה ומוציאים אל מרפסת הכניסה, כדי שזה יפחיד את העוברים והשבים. הדלועים המוארים הם אחד מסמני ההיכר של הסתיו הצפון אמריקאי, הם מהווים הכנה מצוינת לקראת ליל כל הקדושים שנועל את חודש אוקטובר. עליו כבר קראתם כאן:

(http://cafe.mouse.co.il/post/1852328/ )

אז אתם בטח יודעים כמה חביבה האווירה לקראת החג הזה. אבל בנתיים אנחנו כולנו עסוקים בלהיות אסירי תודה לעולם ולבורא שלו. קיר הפייסבוק שלי התמלא בווידויים כנים ומעוררי השראה של חברי קהילה שלי שבאמת חשים צורך להודות על מזלם הטוב שמאפשר להם להתעסק בבעיות כמו איזה דלעת מתאימה למנורת הלילה של השנה. כשפותחים את המסך ורואים מה קורה בעולם, אנחנו בהחלט ברי מזל. עוד סוף שבוע שקט עבר על כוחותינו במפרץ האנגלי. לכל האסירים שלום.

**

האמת היא שהשבוע שעבר היווה הזדמנות ללימוד שיעורי חיים מודרנים עבור האזרח הגלובלי. סיפרתי לכם כאן בעבר על קבוצת ה MEETUP  שלי, ימי שני בערב, קוראים להם Internet masterminds וכל שבוע מגיע אורח אחר כדי לספר לנו דברים חדשים על העולם הבלתי נעצר של המדיה המודרנית. בשבוע שעבר הגיעו חמש אמהות בלוגריות, כל אחת פתחה את הבלוג מסיבה אחרת, כל אחת מספקת סוג אחר של שירות ציבורי, וכל אחת מהן מצאה בסופו של דבר דרך להפוך את הפופולריות הדיגיטלית שלה לסוג של פרנסה בנוסח "העולם החדש". מייגן ס. חיה בעיר הפרבר קוויקטלאם, היא החלה לכתוב בלוג על חיה בתור אמה בפרברים, אחר כך הוקמה קבוצת אמהות שגדלה עד ל 35 חברות שנפגשות כל שבוע לקפה ועוגה, לשם כבר הגיעו המשווקים השונים, קופונים וכאלה, עכשיו כבר יש לה עוד מעגל של אמהות בעיר הסמוכה, פורט מודי, בנוסף לאתר אינטרנט פעיל http://www.coquitlammommy.ca/  שמשלב יפה בין תוכן חינמי ושפע של מידע על פעילות קהילתית לאמהות שלה. זוהי יזמות קלאסית נוסח קנדה, מדינה שחיה בתרבות של קהילה קטנה. כמו למשל הקהילה של ראז' ט. שהתחילה כשהאימא מסארי התחילה לשאול את דף הפייסבוק מדי יום מה ללבוש, די מהר היא צברה לה קהל של מעריצות עד שבעל הקניון הסמוך החל להעביר אליה פריטים מהקולוקציות השונות כדי לראות מה אוהבות הלקוחות. סיפור הצלחה שמתקתק עד היום:

http://www.pinkchaistyle.com/   ויש לה קבלות על כך.המנטורית שלה היא רבקה ק. אמא לילד בן 10 שגילתה לפני שנתיים את הרשתות החברתיות והפכה אותם למטה לחמה, כולל העברת קורסים במכון הטכנולוגי BCIT שאימץ את המדיה החברתית בתור מקצוע בחוג למנהל עסקים. רבקה מחזיקה שני בלוגים פעילים, אחד על עצות עסקיות לעידן הדיגיטלי והשני על אפייה, היא מרצה באירועים ומלמדת טוויטר לאוסטרלים, הכל תוך גידול הבן שלה. נערת IT אמיתית: http://www.rebeccacoleman.ca/  היו עוד שתי אמהות בפאנל, אבל קצרה היריעה, את הרעיון הבנתם. ככה עובדת הכלכלה הקנדית ובמיוחד בבריטיש קולומביה הרחוקה והמבודדת. גם בעידן הדיגיטלי, עדיין אתה תלוי בקהילה שלך ובאנשים שסביבך כדי להעביר את החורף.

**

אני חושב על אמהות הפרברים הקנדיות בדרך לבית הכנסת "שערי צדק" במוצאי שבת, לכבוד האירוע של האוניברסיטה העברית בירושלים. רק לעיתים רחוקות אני מגיע לבית הכנסת הזה, בעל האוריינטציה השמרנית. אבל בכל זאת, קיבלתי הזמנה מדינה ו. שאירגנה את ההפקה בעצמה, וגם הנושא ההרצאה של פרופסור ישעיה ארקין נשמע מסקרן "איך הופכים יצירתיות לרווחית", נראה שהאוניברסיטה העברית, שהיא יותר מבוגרת ממדינת ישראל, מצאה נוסחה שעובדת לא רע. לדברי הפרופסור המכובד היא מדורגת במקום העשירי בעולם בין האוניברסיטאות שאינן דוברות אנגלית, מכובד. בפתיחת הדברים סיפר ארקין כי בעת טיול בסטנלי פארק הוא הבין מה הוא אחד המכנים המשותפים בין קנדה לישראל, "לשתי המדינות יש שכנות עם ממשלות שלא מתפקדות", הקהל התמוגג מנחת, וקיבל מיד אחריו הרצאה מאלפת על כמות הסטרט אפים המדהימה של האקדמיה העברית הראשונה. 700 פטנטים כבר רשמו הסטודנטים המשובחים של האוניברסיטה הירושלמית. מחיישן שמונע פגיעות של כלי רכב ועד לתרופות לחולי אלצהיימר, וכמובן עגבניות השרי הבלתי נשכחות והפלפלים הצבעוניים, הכל תוצרת כחול לבן אורגינל. אבל משפט אחד מדברי הפרופסור בכל זאת נחרט לי בכל זאת בזכרון. "לצערנו לרוב אנחנו לא מקבלים תמלוגים כשהחברות האלו עושות אקזיט, זה פשוט לא עובד ככה". וזה בדיוק לב ליבו של העניין כולו, הלא ככה, כי מה שווים כל האקזיטים המפוצצים האלו, אם הכסף – או לפחות חלק ממנו – לא מגיע בחזרה אל הגננות והמורות שגידלו את הילדים האלו, אל הרופאים והאחיות שחיסנו אותם, אל ההורים שלהם ושל שאר המהנדסים שעזרו להם לאורך כל הדרך. אם כל זה לא קורה, ואתם לא מבינים שזה לא בסדר, כנראה שגם הממשלה שלכם לא בדיוק מתפקדת. מזל שהקהילות שלנו מתפקדות כמו שצריך. 200 איש הגיעו, נרשמו אצל המתנדבות החביבות לימור ויעל, המשיכו מיד עם סיום ההרצאה אל הכיבוד הקל והקפה, את ההרצאות של יום א' החמצתי, פסטיבל הסרטים, אתם יודעים, אבל אני די בטוח שחבורת הפרופסורים המכובדת יצאה מרוצה מהביקור הקצר בקרייה הנאווה שלנו.

**

היה לי פסטיבל קצר השנה, גם בעולם החדש, כולנו עבדים של לוחות זמנים. אז ביום אחד ראיתי שני סרטים ישראלים חדשים, את "מקום בגן עדן" של יוסי מדמוני, אתם בטוח תזכו לראות, זה מסוג הסרטים שהקהילה תרכוש להקרנות נוספות.  לצערי הוא שובץ להקרנה במקביל לסרט "מי מפחד מהזאב הרע" שבטוח לא יוקרן כאן באף אירוע, אבל ייתכן שבעקבות הצהרתו של אבי הז'אנר, קווינטן טרנטינו, שבחר בו לסרט השנה הפרטי שלו, הסרט עשוי להיות מופץ בקולנועים. עדיין זה לא משהו שמתאים לסבתות היהודיות החביבות עם משקפי הברידג' והמפתחות של הקאדילק. בכל אופן, לעומת שני הסרטים האלו, "הקונגרס" ("כנס העתידנים") של ארי פולמן, בכלל לא נופל תחת ההגדרה של סרט ישראלי. אבל זהו, ככל הנראה, ההישג האמנותי הגדול ביותר שקולנוען ישראלי הגיע אליו. ישבתי באולם מפוצץ ובהיתי מהופנט במסך במשך שעתיים מדהימות ועוצרות נשימה. הקונגרס משתמש בנובלת המדע הבידוני של הסופר הפולני סטניסלב לם בתור חומר גלם לסיפור שמתרחש במציאות עתידנית בה כמה אלפי בני אדם מיוחסים מתכנסים בבית מלון לכנס שבו כולם יכולים ללבוש איזה צורה פיזית שהם בוחרים. גיבורת הסרט, השחקנית רובין רייט, בתפקיד עצמה, מגיעה אל הכנס אחרי שחתמה עסקה עם אולפן הסרטים "מירהמאונט" (המבין, יבין) שבו סורקים את דמותה ומשתמשים בה ליצירת סרטים מבלי להזדקק לשירותיה. הדילמה הזאת מחזיקה את החלק הראשון והמצולם של הסרט, בחצי השני אנחנו צוללים אל האנימציה המדהימה של דוד פולנסקי ויונתן גודמן, באולם הערכתי את השווי שלה ב 35 מיליון דולר, כשהגעתי הביתה ופתחתי את האינטרנט ראיתי שלא הייתי רחוק. אף קולנוען ישראלי לא הפיק דבר כזה אי פעם, אשכרה סטארט אפ ניישן. עכשיו השאלה איך מחזירים את ההשקעה הזאת מבלי להיות מחוברים לזרועות ההפצה של האולפנים הגדולים, משימה לא פשוטה. אבל הסרט שהופק בישראל ביחד עם גרמניה, צרפת, בלגיה, פולין ולוקסמבורג בהחלט שווה את הזמן שלכם, ולא רק בשביל העקיצות הקטנות על הוליווד הגדולה, מדמותו של טום הנקס ועד לד"ר סטריינג'לאב הקלאסי. סרט מדהים.

**

בסוף השבוע הגיעו פרסי הנובל בכימיה לשלושת הפרופסרים היהודים, כולל שני הישראלים לשעבר והוסיפו שמן למדורת הויכוח שהצית שר האוצר הישראלי, יאיר לפיד, בין הישראלים לישראלים לשעבר.   http://www.haaretz.com/news/world/1.551446

זה עניין שהוא בחלקו פנימי ישראלי ולכן אני לא שש להכנס לזה, אבל היות ואנחנו כבר כאן, ודנים בענייני הגירה ובנושאי מדיה ויזואלית ודיגיטלית.  אז תרשו לי להעיר כי בתור איש מדיה בכיר מר לפיד היה צריך להבין כבר מזמן שישראל היא בסך הכל שוק של 2.24 מיליון משקי בית. ברשימת שווקי המדיה של מדד נילסן, כל המדינה הייתה מדורגת בסוף העשיריה הפותחת בין וושינגטון הבירה (2.3 מיליון) ליוסטון, טקסס. גם בתחום הזה, כמו בכימיה, פיזיקה ואחרים, מדינת ישראל פשוט קטנה מדי על הכישרון של העם היהודי. בתור בוגר ברנז'ת האמנות והתקשורת של תל אביב, כל מה שמר לפיד צריך לעשות זה ללכת לראות את "הקונגרס" ולהבין עד כמה רחוק אפשר להגיע. 

**

ברכות חמות גם לאליס מונרו הקנדית הראשונה שזוכה בפרס נובל לספרות אחרי עשרות שנים של עבודת כתיבה שכוללת 14 קבצים של סיפורים קצרים. רובם על חייהם של תושבי המחוז בו היא חייה בדרום מערב אונטריו, בסגנון שמוגדר "נטול מאמץ", כאילו שיש דבר כזה, בעבודת הפרך הזאת שנקראת כתיבה. 

 http://www.cbc.ca/news/canada/alice-munro-5-interesting-facts-1.1958781

**

הודעה לקוראינו: בחודש הבא אני אמור לערוך אירוע שבו אני חותם על הספר שלי, עבורכם, חברות וחברים יקרים. אז קודם כל, רק לידיעתכם, המהדורה העברית של הנסיך השגרתי, https://www.createspace.com/4447251

 מובילה כרגע במדד הלייקים 54 – 24 כנגד המהדורה האנגלית: https://www.createspace.com/4441134

זה אומר שאתם מחפפים בפינות. בכל מקרה, את הפרטים המדויקים נפרסם בהמשך, אתם כולכם כמובן מוזמנים, גם לאירוע וגם לרכוש לכם עותק ולהביא אותו איתכם.

**

הנה אחד, קנדי נחמד, קוראים לו דני מייקל, נולד בשנתון שלי וגדל בקיצ'נר, אונטריו. לא יודע מה המוצא שלו אבל השם מחשיד מיד. הבחור מנגן על מגוון כלי מוזיקה, וגם מפיק ומשמש בתור טכנאי הקלטה. את אלבום הבכורה שלו הקליט ב 2003 ואשתקד הוציא את התקליט "ציפורים שחורות רוקדות עלי", הלהיט הגדול מהאלבום הזה הוא "מה הצבע שלך?" והוא יזכיר לכם קצת את פול סיימון, נפלא ופשוט. להשתמע.