אני יראה את השכחה. זו חרדה טיפשית, אני אומרת לעצמי. אתה הרי תשרוד בי. שלושים ומשהו שנים לא הולכות ברגל. כל הדבש והעוקץ , כל העוקץ והדבש, לא הולכים ברגל, אני אומרת לעצמי. הסיכוי שאשכח הוא כמו הסיכוי שפתאום אשכח את החיים שלי. שואף לאפס, אני אומרת, אבל שואלת- עם יד על הלב- איך זה שכשאני יושבת מול אלבומי הצילומים אני נזכרת. בהמון דברים ששכחתי. לאט לאט אני מתבוננת וכשאני עוצמת עיניים אני רואה עוד מאה תמונות, שלא רשומות בשום מקום. שהיה רק זוג עיניים נוסף אחד שידע אותן. לא. לא מאבדן הזיכרונות אני חרדה, אלא מהזיכרונות שבלעדיך. מהתמונות שעוד לא צולמו. את אלו אני ממאנת לראות. אני עדיין משתמשת בעיניים שלך. עדיין אני אומרת לעצמי דברים בקול שלך כשאני זקוקה לניעור. עדיין אני מחפשת אחריך ברגעים של שכחה, כמו כשהיד שלי נשלחת לעבר הטלפון בסוף היום, ומייד נסוגה, ונשמטת. זה נורמלי אני אומרת לעצמי . נורמלי כמו הקשר שמכה שורשים בבטן, ולופת את המעיים. נורמלי. הכל נורמלי, אני אומרת.
|
face
בתגובה על גשם
גברת1
בתגובה על שנה
זכות התשוקה
בתגובה על אבידות ומציאות
נסיכת החלונות
בתגובה על מדבר.
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זיכרון מתעמעם בעזרת קשר משמעותי חדש. אפשרות אחרת זה שינוי דרסתי בחיים. יש לך כוח?
תודה תמרה {}
תודה, וברור שמותר. כל מה שצריך הוא לשאוב את האנרגיות לזה.
נורמלי
ולא
וכואב גם
חמודה את, בחיי..:-)
הכל נורמלי. ואת. את כותבת יוצא מהכלל,
תודה על התגובה ההלך..
תודה על המילים האלו גילה, ו.. הלוואי.
תודה, בועז.